בקינת דוד על יונתן בתנ"ך (שמואל א' פרק ב/2) הוא אומר "אַל תְסַפְּרוּ בְּחוּצוֹת אַשְקְלוֹן, פֶּן תִשְמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִישְׂתִים, פֶּן תַּעַלוֹזְנָה בְּנוֹת הַעַרֶלִים". כיום, כאשר אנו נזכרים בישובי עוטף עזה, האסוציאציה הראשונה היא טילים, בלוני נפץ, צבע אדום, ובעיות בטחון. על אלה שמחות "בנות פלישתים" מעזה ומשפחותיהן. יצאנו לסיור בלוגרים בעוטף עזה, וראינו שיש הרבה מה לראות ולעשות שם. מתברר שיש בעוטף עזה גם מוקדי תיירות ואתרים שראויים לביקור.

הנה מקצת רעיונות לטיולים של יומיים שלשה בנופש בעוטף עזה:

אשקלון

העיר שנמצאת בחדשות בהקשרים של מטחי טילים, נמצאת במציאות של פיתוח אדיר. בתקופה זו הולכים ונבנים בה עוד 33,000 יחידות דיור, שיכפילו את האוכלוסיה. כשתושלם הבניה, תהיה אשקלון למטרופולין גדול יותר מאשדוד ומבאר שבע. מנהלת התיירות באשקלון, אפרת צבר, חושפת בגאווה שיש באשקלון גם אתרי תיירות, וגם בתי מלון שבהם מארחים את מי שבאים לטייל בדרום למשך יותר מיום אחד.

קבוצת הבלוגרים שלנו הוזמנה להתארח במלון הרלינגטון (לשעבר "הולידיי אין"). בין המלונות יש גם מלון 'גולדן טאוואר' שמיועד לציבור הדתי, והבריכה שלו פתוחה לגברים או לנשים בשעות נפרדות, ויש בתוכו גם בית כנסת. בנוסף, עוד מלונות פאר כמו ליאונרדו, ומלון 'רגינה גורן' שמארח במיוחד נופשים דוברי רוסית. בנוסף עליהם, יש באשקלון הרבה דירות RBNB להשכרה.

המרינה

באשקלון מרינה שעומדת בתקנים בינלאומייים עם מקום ל600 יאכטות. מגיעים למרינה הזו יאכטונרים מכל העולם. שוכנים בה גם בית ספר לחינוך ימי ובית ספר לצלילה. זכינו לצאת להפלגה קצרה על גבי ספינת קאטאמרן. הסירה Holiday3 שמיועדת ל50 איש, ומשמשת גם למסיבות.

במרינה יש מסעדות רבות ובתי קולנוע למען המבקרים. רוב המסעדות שם פתוחות בשבת, ואין להן תעודת כשרות. המסעדה הכשרה היחידה שמתאימה לנו היא מסעדת "ניסו הדייג" הפופולרית והכשרה למהדרין. ניסו הוא דייג שיוצא מידי לילה לדוג בים הפתוח. לו ולאחיו יש מפעל דגים שמספק דגים למלונות יוקרה בכל הארץ ולמסעדות יוקרה. אחד העסקים הצדדיים של המשפחה זה המסעדה במרינה של אשקלון.

מצפון המרינה ומדרומה פרושים חופי ים נוחים עם חול זהב. מדרום למרינה נמצא 'חוף דלילה' הרחב עם סככות חדשות וסוכות מציל משוכללות.

מאחורי החוף יש גן שעשועים עם מדשאה ענקית ועם מתקנים מיוחדים. יש שם קירות טיפוס בגובה 13 מטר ובגובה 4 מטרים, מסלולי אופניים, מגלשות, ועוד. גולת הכותרת היא מסלול CARVER היחיד בישראל. זהו מסלול סקייטבורד עם שיפועים שמדמה גלישת גלים.

באשקלון 12 ק"מ של חופי רחצה. מצפון למרינה נמצא חוף בר כוכבא. אחריו נמצא החוף הנפרד, שנחשב אחד היפים בארץ. הוא כולל מתקני משחקים רבים ומלתחות חדשות. הוא פתוח לנשים בימים אי-זוגיים, ולגברים בימים זוגיים. בנוסף, יש גם חוף הגן הלאומי, חוף הגולשים חוף הסלע, וחוף הטיילת.

בית אילנה שפירא

בשכונת אפרידר באשקלון התגוררה אומנית דגולה, שלאחר פטירתה הפך ביתה למעין מוזיאון הנצחה שלה ושל עבודתה. אילנה שפירא היתה ניצולת שואה. היא למדה קבלה במשך שנים, ותורת הקבלה השפיעה מאוד על עבודותיה ביצירות פסיפסים ששמעם נודע בכל העולם. באשקלון היה מקובל שאם היה נשבר אגרטל צבעוני או קערות חרסינה צבעוניות, היו מכניסים את השברים לשקית ניילון, ותולים על שער הכניסה לחצר ביתה של אילנה שפירא, ברחוב קפסטט 2. היא מיינה ואיחסנה את השברים, ושילבה אותם בתוך יצירותיה.

יצירות הפסיפס הגדולות תלויות על קירות ביתה מבחוץ ומבפנים ועל הצד הפנימי של גדרות האבן. ביניהם יש פסלונים שיצרה מחימר, וציורים שציירה. כיום המקום מתוחזק על ידי בנה, גיורא שפירא, שגם הוא עוסק באומנות מוזאיקה. חובבי אומנות מכל העולם מגיעים לביקור במוזיאון הייחודי הזה. יש לתאם מראש ביקור שם.

הגן הלאומי

לגן הלאומי אשקלון מגיעים כמעט חצי מיליון מבקרים בשנה. יש בו דשאים רחבים למנוחה ולפיקניקים. כדאי בהזדמנות זו לצאת לסיור רגלי קצר שמתחיל ב"שער הכנעני" בכניסה לתל אשקלון, שנחשב שער הקשתות הקדום ביותר בעולם. נבנה בשנת 1850 לפני הספירה, ועדיין עומד על תילו. בצד הפנימי של החומה (אחרי הקשת) יש פסיפס נדיר ויפהפה שהיה רצפת בית עשירים.

בשטח הגן יש 67 בארות מים עתיקות מסוגים שונים, רובן מהתקופה הביזנטית. כמה מהן בארות מטיפוס "אנטיליה" שנקראת גם "באר אשקלונית" בגלל שרק באזור אשקלון התגלו בארות מיוחדות כאלה. לאחרונה שיחזרו את אחת הבארות האלה בפארק, ומומלץ מאוד לגשת אליה ולהתנסות בשאיבה בשיטה עתיקה זו. שק עור היה מחובר לשני חבלים על שני תופי עץ. השק הורד לבאר והתמלא במים. החבלים נמשכים למעלה, וכשמגיע השק לשפת הבאר הוא מתרוקן בעצמו לתוך בריכה צדדית. כיום אפשר להתנסות בעצמנו לשאוב מים בשיטה זו, תוך שאנו וילדינו מושכים את השק בעזרת החבלים.

בגן הלאומי ניתן לראות הרבה עמודי שיש מהתקופות הביזנטית והיוונית. חלק מהם רוכזו באחת מפינות הגן לצורך טיפול לפני הצבתם. מומלץ לחפש אותם.

ואם אתם חובבי קניות, גם בתחום זה יש לאשקלון מה להציע. בנוסף על "מרינה מול" שהזכרנו, יש בעיר גם קניוני- גירון, חוצות, לב אשקלון, ופאואר סנטר סילבר.

שדרות

העיר נחשבת "בירת המוזיקה" של ישראל. חלק מהיוצרים החשובים בישראל החלו את הקריירה המוזיקלית שלהם בשדרות, כמו קובי עוז, טיפקס, להקת כנסיית השכל, להקת שפתיים, חיים אוליאל, ואחרים. בכיכרות שברחבי העיר מוצבים פסלים עם הקשרים למוזיקה. הסגנונות שונים וקשה להאמין שכולם פרי עבודתי של פסל אחד מקומי.

גבעת קובי

גבעה בצד המזרחי של העיר, שממנה נשקפת לעינינו העיר עזה. הגבעה נקראת על שם קצין הבטחון העירוני, קובי כהן, שנוהג להביא לגבעה זו אורחים ואח"מים מחו"ל ומהארץ, כדי להמחיש את הסכנות לתשובי שדרות. מהגבעה אנו רואים בבירור את בתי עזה, במרחק של 3-6 ק"מ. צופים על הבתים המודרניים הגבוהים שנקראים "שכונת הקצינים", על מחנות הפליטים ג'באליה, שאטי, דיר אל בלח, ועוד שמות שהכרנו עד כה רק מהרדיו והעיתונים. מהגבעה הזו רואים תמונה שתאפשר לנו להבין טוב יותר שידורים שנשמע ונראה בעתיד, ונבין מהיכן ירו ולאיזה טווח וכיוון. בתקופה זו נעשות עבודות בינוי להפוך את גבעת קובי לטיילת מסודרת.

אחד הדברים שמייחדים את שדרות מכל עיר אחרת בעולם הוא תחנות האוטובוסים. כל תחנת אוטובוס היא מרחב מוגן קטן ומעוצב. כדי לא להשרות דיכאון, המקלטים האלה צבועים בגרפיטי בצבעים חמים ושמחים. מעניין לראות אותם. מלבדם מוצבות על המדרכות מיגוניות הדומות לאיגלו, במרחק 30 מטר זו מזו. זאת כדי שכאשר נשמעת אזעקה לא צריך לרוץ יותר מ15 מטר עד למקלט. אבל במרכז העיר אנחנו רואים פחות מיגוניות מפאתיה. הסבירו לנו שכשאר נשמעט אזעקה, נוהגים ותיקי שדרות לפתוח את דלתות דירותיהם, כדי שכל דכפין יוכל להיכנס הביתה אל חדר הממ"ד.

ישיבות הסדר

בשדרות פועלות  ישיבות הסדר. בגדולה שבהן יש מרפסת תצפית על עזה ועל העיר. במרפסת הזו ניצבת חנוכיה ענקית עשויה משאריות של טילי קסאמים שנפלו בעיר. איש התחזוקה של הישיבה בעזרת תלמידי הישיבה אוספים שברי טילים לאחר כל נפילה, והוא מרתך אותם זה לזה ויוצר פסלים מעניינים.

בחצר תחנת המשטרה אנחנו רואים ערימות של קסאמים שנאספו מרחבי העיר וסביבותיה. יש תוכניות להקים מוזיאון לסקדים וקסאמים.

גן המשאלות

בגני השעשועים בשדרות אפשר לראות מתקנים שאינם מקובלים בשום מקום אחר בעולם. יש בהם נדנדות, קרוסלות, ומגלשות כמו בגני שעשועים רגילים, וביניהם מתפתלת מעין לטאה צבעונית צבועה בצבעים משמחים. למעשה זו מיגונית ומקלט באמצע מגרש המשחקים. ילדי שדרות הקטנים יוכלים לשחק ולהשתעשע להנאתם, ואם נשמעת אזעקת "צבע אדום", יש להם מקלט במרחק 5 מטרים. אחרי שנשמעת צפירת הרגעה הם יכולים לחזור לשחק. המחשבה על המשמעות הזו מצמררת. תום הילדות מעורב באכזריות המבוגרים. השמחה והפחד משמשים בערבוביה. רק בשדרות. כך  נראית המיגונית הזו מבפנים:

סצינת האוכל

בשדרות יש הרבה מסעדות מעולות עם מאכלים בסגנונות רבים ושונים. יש בה גם פאבים שוקקים שמלאים בימי חמישי עד אפס מקום מידי ערב. ברבים מהם יש בימי חמישי מרצים אורחים, לפעמים גם פוליטיקאים. סצינת האוכל כה מפותחת, עד כדי שנערכים בה סיורים מודרכים ייחודיים על אוכל. ביניהם על ידי המדריך ראובן פילו, שפתח את סצינת התיירות ב"שוק מחניודה" בירושלים.

קפה גותה

קפה חברתי שמעסיק גם בעלי צרכים מיוחדים. מקום נעים ומרווח מאוד. ומעוצב בסגנון צפונבוני. האוירה מיוחדת ונעימה שיוצרת אצל המבקרים תחושה של נוסטלגיה מתוקה. זאת בזכות חלק מהדברים שמקשטים את בית הקפה. על הקיר והמדפים שלל מוצרי וינטאג' כמו מזוודות ישנות, תקליטי ויניל ישנים, מסרטה 8 מ"מ וכדומה. על אחד הקירות ספריה של ספרי קריאה משומשים למען מבקרים שרוצים לנצל את זמנם במקום לקריאה.

קפה גותה הוקם לפני 20 שנה על ידי הקיבוץ העירוני. המוטו היה ונשאר: "לכל אדם זכות לחיים מלאים בקהילה שבה הוא גר, לתרום ולהיתרם". לא בכדי אנשים אוהבים לבלות ולעבוד פה.

הרוקמות משדרות

במרכז הקהילתי "עצמאות" יש מקום אותנטי שאליו מגיעות נשים אתיופיות מבוגרות לשבת ולבלות יחדיו. הן מנצלות את שעות לפני הצהריים לרקום, ליצור כדים בקדרות, ולקלוע סלים בסגנון מסורתי שהיה מקובל באתיופיה. הקבוצה הוקמה במטרה להרחיב את האפשרויות התעסוקתיות של הנשים הבודדות, ולהוות גוף קהילתי תומך ומשמר את האומנויות האתיופיות המסורתיות. אלה נשים שקטות וצנועות שיוצרות רקמות בצבעים עזים ורועשים. היצירה שלהם כמו משדרת "אני קיימת! אל תתעלמו ממני!". מפגש הרוקמות מהווה עמוד התווך של חייהן, שבו הן נפגשות עם אורחים ומטיילים ישראלים, וגם מרוויחות קצת כסף ממכירות היצירות שלהן. אחר הצהריים מתקיימים במקום חוגים לנוער וילדים.

מרכז אדמה

מרכז למחול ואומנויות ובית ספר לכוריאגרפיה ותנועה, שפועל במבנה ששימש בעבר את אולפנת בני עקיבא של שדרות. שיא הפעילות של המרכז הוא "פסטיבל פסח אדמה" בחודש אפריל מידי שנה, שבו מציגים עבודות מחול ומוזיקה מארץ ומחו"ל.

במרכז אדמה יש גם חוגי מחול נפרדים לנשים בלבד ולגברים בלבד, כי התברר שיש בעיר גם תושבים דתיים שרוצים לרקוד ולהתעמל תוך שמירה על גדרי צניעות.

אחד המסלולים החשובים במרכז הוא "ריפוי בתנועה", שמיועד לאוכלוסיות מוחלשות ולא לרקדנים. זו תוכנית מיוחדת שבה מפעילים חולי פרקינסון, נכים בכסאות גלגלים, אוטיסטים, קשישים ומוגבלים אחרים. עוזרים להם להפעיל את השרירים שנותרו פעילים בגופם, באמצעות תרגילי תנועה וריקוד. למסלול היחודי הזה יש ביקוש רב מצד אנשים בכל צפון הנגב.

החוסן האנושי

אחד הדברים שכדאי להיווכח בהם בשדרות הוא שהתושבים אינם רואים עצמם "מסכנים", כמו שאפשר לחשוב בהשפעת התקשורת. כשתבקרו בשדרות, נסו לנהל שיחה עם עוברי אורח בבתי הקפה ובמדרכות העיר. תגלו אנשים נורמליים כמו בכל עיר אחרת. אנשים חזקים נפשית. לא מרחמים על עצמם. מקבלים את האזעקות כתופעת טבע. משהו כמו שמתיחסים בתל אביב ל"שבר ענן" או לגל חמסין. לא נעים, אבל לא נורא. אפשר לחיות עם זה. גם זו יכולה להיות חוויה רגשית למטיילים באזור עוטף עזה.

נתיבות

מגדל המים

מגדל המים הלבן נחשב הסמל של נתיבות. הוא בולט בנוף ונראה למרחקים. מגדל זה נבנה בשנות ה70 של המאה הקודמת. עד אז המים הובאו מבאר ומבורות מים במושב הסמוך בית הגדי.

למרגלותיו נמצא רחוב רבי מסעוד אלפסי שלשמו נקשרו אגדות. האגדה מספרת שפעם הלך בשיירה, ונכנסה השבת. ביקש להפסיק ההליכה מחוץ לתחום שבת, אך השיירה המשיכה בלעדיו. הוא סימן על הקרקע מעגל גדול של "עירוב תחומין", שבו יבלה את השבת. משרתו הסב את תשומת ליבו בפחד לנוכח אריה שהתקרב אליהם. הרב מסעוד אמר לו "אל תדאג! הוא לא יחצה את תחום הקו שסימנתי". וכך היה. במוצאי שבת עלה הרב אלפסי על גב האריה, שהחל לרוץ לעיר היעד שלהם. הרב אלפסי ומשרתו הגיעו ליעדם על גבי האריה שלשה ימים לפני השיירה שנטשה אותם. סיפור הרכיבה על האריה הפך לאגדה שרבים בנתיבות מאמינים בה. בכלל, נתיבות היא עיר מיסטית שרבים מתושביה מאמינים באגדות מיתולוגיות דתיות.

אנדרטת ילדי אוסלו

בכיכר מול מגדל המים ניצבת מצבה שבה רואים פסל של אם מחבקת את בנה ומגוננת עליו. בשנת 1949 היתה בטוניסיה מגפת שחפת. ראשי הקהילה היהודית החליטו להציל את הילדים ולעלות אותם ארצה באמצעות הסוכנות היהודית. כיון אסור היה לטוס לישראל, הטיסו אותם תחילה לאוסלו במטוסי דקוטה, שישהו שבועות אחדים בפנימיית נוער, ומשם ימשיכו לישראל. אחד משני המטוסים שהובילו את הילדים התרסק בדרך לאוסלו, ו22 ילדים ואנשי הצוות נהרגו. רק ילד אחד ניצל.

לזכר ההרוגים בתאונה האווירית הזו הוקם גלעד זה בנתיבות. הרחבה שלידו משמשת לטכסי יום השואה ויום הזכרון לחללי צה"ל.

בית הכנסת אל ג'ריבה

באי ג'רבה בטוניסיה קיים בית כנסת עתיק מאוד. אומרים שאחדות מאבני היסוד שלו הובאו מהריסות בית המקדש בירושלים, וזה חלק מיוקרתו ומקדושתו. הרב של שדרות, הרב כדיר צבאן, יזם בשנות ה70 בניית בית כנסת בנתיבות שיהיה העתק של בית הכנסת בג'רבה. לפי זכרונו האישי נקבעו תוכניות הבניה, המידות, העיצוב הפנימי, צבעי הקירות הפנימיים והעמודים, ארון הקודש המיוחד עם שבע דלתות, ועוד. כאשר הותר לישראלים לבקר בטוניסיה בתחילת שנות האלפיים, התברר שהזכרון שלו היה מדויק.

כיום המקום מהווה גם אטרקציה תיירותית. בכל שנה בל"ג בעומר מגיעה לביה"כ תהלוכה בשירים ומחולות מכל שכונות העיר, ושם מתקיימת הילולה מסורתית. הילולה זו ממשיכה את המסורת מהאי ג'רבה בל"ג בעומר.

קבר הבאבא סאלי

בכיר שושלת אבוחצירא בישראל, המקובל רבי ישראל אבוחצירא, המכונה "באבא סאלי", קבע את מקום מושבו בנתיבות, בגלל שהיא נמצאת בחבל גרר התנ"כי שבו חיו שלשת האבות. הוא התפרסם כעושה מופתים, והקים ישיבות וכוללים שמשכו יוצאי מרוקו וצפון אפריקה להתגורר בנתיבות.

כשנפטר, נקבר בבית הקברות המקומי, ומעל מצבתו נבנה "אוהל" שהוא למעשה מבנה גדול ורחב. אחוזת הקבר נהייתה מוקד עליה לרגל ותיירות, שרבים באים להתפלל בו על בעיותיהם האישיות. יש שם כניסות נפרדות לגברים ולנשים. ביום השנה לפטירתו, ד' שבט, מגיעים עשרות אלפי מבקרים להילולה המונית. מבנה הקבר מוקף בפארק ציבורי בצורת חמסה.

לועדה המחוזית הוגשו לאחרונה תוכניות בניה לתוספות לאחוזת הקבר. התוכניות מזכירות לי את אתר הטאג' מאהל, בגודל ובפאר, וגם בסגנון הבניה ופתחי הכניסה והחלונות.

בית הקברות בנתיבות

אם אנחנו מגיעים לביקרו בקבר הבאבא סאלי כדאי מאוד להיכנס לבית הקברות שמאחוריו (בתנאי שאנחנו לא כהנים). זה בית קברות מיוחד במינו בזכות מבני קבורה גדולים מכל בית עלמין אחר בישראל. הבולט והמרשים ביניהם הוא קברו של רבי שלום איפרגן, שמעליו הוקם מבנה של פירמידה קטומה גדולה.

כדאי להיכנס גם למבנה שבתוכו הקבר של רבי יעקב דדון. כשנכנסים לתוכו רואים שמצבת הקבר סגורה בתוך מעין אקווריום זכוכית. אגדה מקומית מספרת שפעם באה להתפלל שם אישה בתקופת נידתה, וכשנגעה בקבר יצאו מתוכו נחשים והחלו לזחול לעברה. היא ברחה בבהלה, וסיפרה מה קרה. לפיכך הציבו גדר ברזל שתמנע מאנשים לגעת במצבת הקבר הקדוש. למרות זאת, מבקרים שלחו ידיהם מבעד הגדר לגעת בקבר, וכאשר גם נשים נידות נגעו בו, שוב יצאו ממנו נחשים. לכן הסירו את גדר הברזל, והציבו במקומה לוחות זכוכית עבות מאוד ושקופות. עד לאחרונה היה תלוי שם שלט זה:

בנתיבות מקובל להאמין באגדות. אחת מהן קשורה למקובל רבי חי טייב זצ"ל. כיום הוא ידוע בכינוי "רבי טייב לא מת". אגדה מקומית מספרת שלאחר פטירתו הוצבה על קברו מצבה שעליה היה חרות "חי טייב ז"ל". למחרת מצאו שהמצבה נסדקה בין האותיות ז' ל'. הקברן החליף אותה במצבה חדשה. באותו לילה הוא חלם שהוא נחנק, והתעורר עם סימני חניקה על צווארו. כך קרה לו גם בלילות הבאים. באחד הלילות חלם שמי שחונק אותו מידי לילה הוא ר' חי טייב. שאל אותו "למה חנקת אותי?". השיב לו ר' חי טייב בחלום "למה כתבת שאני מת? הרי צדיקים חיים לעולם". הקברן הכין מצבה חדשה שעליה כתב "ר' חי טייב לא מת" ,הניחה על קברו, והוקל לו.

עד כאן. אלו רק "דוגמיות" של אטרקציות תיירותיות שאליהן נחשפנו בסיור של יומיים בישובי עוטף עזה. יש באזור עוד אתרים רבים שכדאי לנסוע ולגלות בעצמכם.