סלוניקי- "ירושלים של הבלקן"

בצעירותנו, כאשר היינו מפספסים תפילת שחרית במנין, היינו מתרצים בחיוך: "התפללתי בסלוניקי". הכוונה היתה לחדר הסלון בדירת הסטודנטים שלנו. לאחר שגם אני "התפללתי בסלוניקי" לא מעט פעמים בחיי, זכיתי לאחרונה להתפלל בסלוניקי באמת. בלי מרכאות ובלי שטיקים.

סלוניקי היא יעד מעניין לציבור הדתי, בגלל שזו היתה העיר היחידה בגולה שרוב תושביה היו יהודים, והגויים היוו רק מיעוט. במפקד אוכלוסין רשמי שנערך בשנת 1734 נקבע שאוכלוסית סלוניקי מנתה 40,000 תושבים, מהם 20,000 יהודים, עשרת אלפים מוסלמים ו-9,000 נוצרים. במפקד אחר משנת 1880 נספרו בסלוניקי 85,000 תושבים, מהם 50,000 יהודים, 20 אלף מוסלמים ו15 אלף נוצרים. היו בה 73 בתי כנסת, 14 ישיבות, תלמודי תורה, ובתי ספר יהודים מסוגים שונים. בימינו אפילו בתל אביב אין עולם תורה נרחב כזה. סלוניקי היתה עיר שומרת שבת, וכל בתי המסחר והבנקים בעיר שבתו ממלאכה בשבתות. הנמל הגדול של סלוניקי היה היחיד בעולם שנסגר בשבתות ובחגי ישראל. כמעט כל העסקים ומפעלי התעשיה והבנקים שפעלו בסלוניקי במאה ה19 היו בבעלות יהודית.

באוצר הספרים היהודי יש ספרי קודש רבים שחוברו על ידי רבני סלוניקי. כמו ה"לקח טוב" שכתב הרב טוביאס בן אליעזר. "עין יעקב" נכתב ע"י הרב הראשי של סלוניקי, יעקב בן חביב. בהקדמה ל"עין יעקב" מברך המחבר את אחד מעשירי העיר שהעמיד לרשותו מקום לכל הספרים שבהם נעזר לצורך חיבור עין יעקב. הנה צילום קטע מההקדמה:

המזמור "לכה דודי" נכתב בצפת ע"י הפייטן רבי שלמה אלקבץ יליד סלוניקי. שם חי גם רבי שמואל די מדינה (מהרשד״ם), ועוד. בזכות ענקי התורה האלה ואחרים זכתה סלוניקי בכינוי "ירושלים של הבלקן". שניים מהרבנים הראשיים לישראל, הרב יעקב מאיר והרב מאיר חי עוזיאל, גדלו בסלוניקי.

גם אחדים מהאישים החשובים בדורנו הם סלוניקאים במוצאם, כמו השר אופיר אקוניס, משפחות רקנטי וקראסו, הכדורסלן מוטי ארואסטי ועוד. גם נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, הוא נכד למשפחה יהודית מסלוניקי. בסלוניקי נולדו חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו, ומשפחת דאסו, בעלי מפעל המטוסים הצרפתי שסיפקו לישראל את מטוסי הקרב מיראז' בעשורים הראשונים למדינה, ועוד רבים אחרים.

היסטוריה

הקהילה היהודית ביוון הוקמה עוד בימי הנביאים, ע"י עבדים יהודיים שהוגלו מארץ ישראל. הנביא יואל כותב: "וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם" (ד/ו). ישעינו הנביא אמר: " שִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ תֻּבַל וְיָוָן, הָאִיִּים הָרְחֹוקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם" (סו/יט). כמה מהתנאים והאמוראים נקראו בשמות יווניים כמו אנטיגנוס איש סוכו, אליעזר בן הורקנוס, רבי טרפון, ועוד. בספרים נוצריים כתוב שאחד השליחים של ישו נשא דרשות בבתי הכנסת בסלוניקי בשנת 50 לספירה, כאשר בית המקדש עדיין היה קיים.

במהלך ההיסטוריה הגיעו לסלוניקי גלי הגירה של יהודים ממדינות הים התיכון ומאירופה. בגירוש ספרד בסוף המאה ה15 הגיעו לסלוניקי 20,000 יהודים, והם פיתחו את הכלכלה המקומית, וגם את היהדות במשך כ400 שנה.

מהיהדות הגדולה והמפוארת הזו נשאר מעט מאוד לראות בימינו. לפני מאה שנים החלה לדעוך הקהילה היהודית של סלוניקי. בשבת ראש חודש אלול 1917 פרצה בעיר שריפת ענק שכילתה את העיר התחתית. נשרפו אז 31 בתי כנסת, ועשרה בתי"ס יהודיים. 70 אלף איש הפכו חסרי בית, מתוכם 56,000 יהודים. הקהילה לא הצליחה להתאושש מאז. משפחות רבות עזבו לארץ ישראל ולאנגליה.

כשאנו מבקרים בערים עתיקות באירופה אנו רגילים לראות בעיר העתיקה רחובות צרים ובנינים ישנים, ומחוץ למרכז העיר רואים שכונות מודרניות עם רחובות רחבים וגדולים. כדאי לשים לב שבסלוניקי זה הפוך. במרכז העיר התחתית רואים בתים מגורים גבוהים עם כיכרות בסגנון מודרני, ואילו בשכונות שעל הגבעות מחוץ לעיר רואים בניה ישנה יותר. זאת בגלל שהשריפה הגדולה הרסה את העיר התחתית, והיא תוכננה מחדש בסגנון אורבאני מועדכן לתחילת המאה.

מכה נוספת ספגה הקהילה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר יוונים נוצריים שגורשו מטורקיה הגיעו גם לסלוניקי, ונהיו רוב התושבים. ביניהם היו פשיסטים אנטישמיים שהתנכלו ליהודים, ניסו לשרוף שוב את בתי היהודים, ואף רצחו צעירים יהודים. בגלל הפשיסטים עזבו כ-15,000 יהודים את סלוניקי ועלו לישראל. רבים מהם עבדו בתחום הימאות עוד בסלוניקי, ובארץ הם תרמו מניסיונם לפיתוח נמלי הים. הסוורים הסלוניקאים עבדו בנמל חיפה, והקימו גם את נמל תל אביב ב1936, ואת נמל אשדוד בשנות ה60. יהודי סלוניקי התיישבו בשכונות פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה, והמושב צור משה.

המכה הסופית נחתה על קהילת סלוניקי בימי השואה. 56,000 יהודי העיר נשלחו לאושוויץ ו95% מהם נרצחו שם. רק כ1,900 ניצולי שואה חזרו לסלוניקי, ורובם העדיפו לנטוש את העיר, ועלו ארצה או עברו לאמריקה. כיום חיים בסלוניקי רק כאלף יהודים, כמחציתם זקנים.

אתרים מומלצים

את הסיור בסלוניקי היהודית כדאי להתחיל במוזיאון היהודי. המוזיאון שוכן באחד מהמבנים היחידים שלא נהרסו בשריפה הגדולה. האש ליחכה גם את הבנין הזה, אבל כמו הסנה הבוער הוא לא אוּכָּל. הקומה הראשונה מוקדשת לבתי הקברות של סלוניקי וקיר הכניסה השמאלי מכוסה מצבת שיש שחורה שבה חרותים שמות קורבנות השואה מהעיר. בקומה השניה מוצגת תערוכה של תולדות יהדות סלוניקי. כדאי מאוד לראות את התערוכה הזו ולהבין את העיר, לפני שיוצאים לטייל בה. כל אתרי התיירות היהודיים נמצאים במרחק הליכה מהמוזיאון.

כדאי לבקר בבית הכנסת מוֹנָסְטִירִיאוֹטֶס, שנבנה לפני 90 שנה בלב מה שהיה הגטו היהודי. בית כנסת זה הוא היחיד ששרד את השואה. הנאצים לא הרסו אותו בגלל ששימש מחסן של הצלב אדום. בשנים האחרונות שיפצה הקהילה היהודית את בית הכנסת, וכיום מתקיימים בו תפילות במנין שלש פעמים ביום.

ניצול שואה ערירי ועשיר הקים "קרן קדיש" שמשלמת משכורת לעשרה יהודים שעבודתם היא לבוא לבית הכנסת שלש פעמים מידי יום, כדי להשלים מנין למי שרוצה לומר קדיש על קרוביו, וגם על אותו תורם שנפטר בינתיים. סיפרו לי שבקרן יש כסף שיספיק למשכורות אלה לעוד מאתיים שנה. בשבתות וחגים מגיעים לבית הכנסת גם יהודים מקומיים רבים, וגם תיירים מישראל. בחודש יוני השנה ביקר שם גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשא נאום מרגש על קשרי ישראל עם יהודי סלוניקי.

אתר תיירות בינלאומי בקרבת מקום הוא "שוק מודיאנו". אלי מודיאנו, יהודי עשיר, בנה מבנה גדול שבו 144 חנויות ודוכנים שבהם יכולים המוכרים והקונים לסחור תחת קורת גג. יש בו ארבע כניסות כמו באוהל אברהם אבינו. זה היה "הקניון" המודרני ביותר בסלוניקי באותה תקופה, והוא פועל כשוק אוכל ודגים עד היום. לאחרונה נרכש המבנה ע"י חברה של קניונים שעומדות להופכו לקניון מודרני, תוך שמירת הצביון המקורי של הקירות החיצוניים.

מחוץ לשוק מודיאנו פעל בית כנסת קטן בשם "קאזה דה לה-פלזה", שבו התקיימו מידי יום שני מנינים של תפילת מנחה במשמרות. סוחרי השוק עשו ביניהם תורנות, כאשר מחציתם הלכו להתפלל מנחה בעוד שכניהם שומרים על החנות שלהם, וכאשר חזרו התחלפו במשימותיהם. גם את בית הכנסת הזה הרסו הגרמנים. על חורבותיו נבנה בנין משרדים גדול מעבר לכביש מול אחת הכניסות לשוק מודיאנו. משפחה יהודית רכשה את קומת הכניסה והקימה שם בית כנסת בשם "יד לזכרון" לזכר חללי השואה. בקיר הדרומי יש ויטראז'ים מרהיבים, ובקיר הצפוני שמות של שלושים מבתי הכנסת שהיו פעילים פעם במרכז סלוניקי. בית כנסת זה שופץ לאחרונה על ידי הקהילה היהודית, ואף שהוא טרם נחנך רשמית, הוא כבר מושך אליו מתפללים רבים.

אם אתם מגיעים לאחד מבתי הכנסת האלה בסלוניקי בקבוצה או במשפחה, אני מציע לשבת שם, לפתוח את הסידור ב"קבלת שבת" ולשיר שם את הפיוט "לכה דודי". המזמור הזה חובר בידי מי שהיה הרב של סלוניקי, ועלה לארץ ישראל וחי בצפת. אומנם בתי הכנסת האלה נבנו אחר זמנו, אבל השירה של מורשתו בעיר שבה חי, יכולה להיות חוויה מרגשת ומרוממת רוח. זו יכולה להיות חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת, והשיא הרוחני של הטיול לסלוניקי. בסלוניקי יש מנגינה מיוחדת ל"לכה דודי", איטית ומלנכולית יותר לעומת המנגינות השמחות המקובלות אצלנו בישראל. אם כשנבקר שם נמצא יהודי מקומי, כדאי לבקש אותו לשיר בפנינו את "לכה דודי" בנוסח סלוניקי, ולהצטרף אליו. המנגינה שלהם קליטה מאוד.

ברחוב המקביל נמצא החמאם היהודי מאחורי שוק הפרחים. הוא נבנה ב1492, ופעל עד 1912, היתה שם הפרדה בין גברים לנשים. גם היוונים המקומיים קוראים לו "חמאם יהודי" בעברית, אף אם אינם יודעים את משמעות המלים.

וילות וארמונות יהודיים

היהודים השאירו חותם בכלכלה ובארכיטקטורה של סלוניקי, ואחדים מבתי העשירים היהודים בעיר מהווים כיום אתרי תיירות בינלאומיים.

את סיורנו הרגלי כדאי להתחיל בוילה מורדוך (VILLA MORDOCH). זהו בנין שנבנה כארמון למגורי הנסיך של יוון. הבית נרכש ע"י שמואל מורדוך, מראשי הקהילה היהודית, ומשפחתו גרה שם עד שנת 1940. כיום משמש הבית משרדי מחלקת התרבות והתיירות של עיריית סלוניקי. בקומת הכניסה אפשר לקבל מפות ופרוספקטים לאתרי תיירות בעיר, שחלקם מתוארים להלן.

וילה ביאנקה Casa Bianka היא האחוזה היפה ביותר בסלוניקי, ונקראת גם בשם "הקישוט של סלוניקי". היא נבנתה בתחילת המאה הקודמת כבית מגורים של דינו פרננדז-דיאז, מנכבדי הקהילה היהודית. הבית מפורסם גם בגלל סיפור אהבה נוסח רומיאו ויוליה. בתו של בעל הבית, אילנה, התאהבה בקצין צבא יווני. רבני סלוניקי סירבו לערוך להם חתונה כדת משה וישראל, וזה יצר סקנדל בקהילה. המשפחה עזבה בכעס את העיר לאתונה, ושם התחתנה אילנה. כעבור שנים אחדות חזרו אילנה ובעלה להתגורר בוילה היפה. בקומה השניה היא ניהלה בית ספר פרטי למחוננים, רובם היו ילדים יהודים. אילנה ובעלה נפטרו בשיבה טובה בבית הזה בשנת 1965. כיום הוא משמש גלריה עירונית לאומנות. כשנבקר בו כדאי להתבונן לא רק בציורים הרבים, אלא גם בחדרים ובקרניזים המקסימים בתקרות, ולהתרשם מסגנון החיים עשירי סלוניקי בעבר.

בקרבת מקום שוכנת גם וילה אלאטיני שבה התגוררה משפחת התעשיין היהודי משה אלאטיני ובניו, ובסמוך אליה התפרסו המפעלים שלו. זהו ארמון מרשים בנוי לבנים אדומות, ומוקף בגינה יפה. העותומנים החרימו את הבנין למגורי הסולטן עבדול חאמיד השני, ואחרי מלחמת העולם הראשונה הוחזר הבית לרשות משפחת אלאטיני. הבנים תרמו את הבנין לאוניברסיטת סלוניקי. ולפני מלחמת העולם השניה הוא הוסב לבית החולים הצבאי. כיום הוא משמש כמשרדי מחוז מרכז מקדוניה.

משם כדאי ללכת לוילה מודיאנו שבה התגוררה משפחת אלי מודיאנו, בנקאי וקבלן עשיר שהיה גם נשיא הקהילה היהודית. כיום המקום משמש מוזיאון לפולקלור ולתלבושות של חיי הכפר ביוון. בגינה שבחזית הוילה יש שולחנות וכסאות בצל העצים, שמתאימים לנו למנוחה ולאכול כריכים שהבאנו מהמלון.

אתר יהודי נוסף הוא בית החולים הירש (IPPOKRATEIO HOSPITAL). הקימה אותו קלארה הירש, אשתו של הברון מוריס הירש מאוסטריה. במלחמת העולם השניה הגרמנים החרימו אותו לצרכיהם, ואחרי המלחמה הבריטים השתמשו בו כבסיס צבאי. בשנת 1950 הוא חזר לתפקד כבית חולים, ועד היום הוא נחשב בית החולים הגדול ביותר בסלוניקי.

הנצחת השואה

ליד שפת הים נמצאת "כיכר החירות", שם חגגו היוונים את עצמאותם ושחרורם מהשלטון העותמאני. אבל עבורנו היא מסמלת ההיפך מחירות. במלחמת העולם השניה אספו הגרמנים את יהודי העיר לכיכר זו והתעללו בהם וביזו אותם. מכיכר זו הובלו היהודים ברגל אל תחנת הרכבת, משם שולחו לאושוויץ בירקנאו. כיום רוב הכיכר משמש חניה ציבורית. בפינת הכיכר הוצבה אנדרטת השואה, שבה רואים עץ מברזל שמהגזע שלו יוצאים שבעה ענפים כמו במנורה, וענפיו עשויים איברי אדם ומעליהם לשונות של אש. את האנדרטה יצר הפסל גילד ברודרס בשנת 1997.

משם נלך ברגל אל תחנת הרכבת הישנה, במסלול שבו פסעו יהודי העיר אל מותם. בפינת הטרמינל שבתחנת הרכבת הוצב שלט זיכרון ליהודי העיר.

בתוך התחנה חונים גם קרונות כמו אלה ששימשו להובלת היהודים למחנות ההשמדה. כיום נמצאות בשימוש רק שתי מסילות בתחנה. שאר פסי הברזל החלידו, וכוסו בשיחים ובצמחיה ירוקה. פרפרים לבנים מרחפים בין הצמחים בשקט ובפסטורליה שנמצאת בדיסוננס מוחלט למה שהתרחש כאן בעבר. יהודי סלוניקי נלקחו מכאן ב18 משלוחים (טרנספורטים) בחודשים מרץ עד אוגוסט 1943. עלינו לעמוד דום לזכרם, להתבונן סביב, ולזכור שזה המראה האחרון שהם ראו בעיניהם מעירם האהובה.

בשטח תחנת הרכבת מתוכנן לקום מוזיאון גדול לשואה. העיריה הקצתה עשרה דונם למוזיאון, ומוסדות האיחוד האירופי תרמו כבר 10 מיליון יורו, וגם העיריה התחייבה להקצות סכום זהה.

במרחק כחצי שעה הליכה משם נמצאת האוניברסיטה שהוקמה על שטח בית הקברות היהודי הישן. הגרמנים פוצצו את המצבות, ועצמות היהודים התפזרו בשטח. בין מדשאות האוניברסיטה הוקמה אנדרטה לזכר בית הקברות. באנדרטה רואים מנורה נופלת על צידה, ושברי מצבות שעמדו במקום בעבר. בצד האנדרטה יש שלטי שיש שמספרים בחמש שפות את סיפור המקום.

על אחת המצבות כתוב בעברית:

"המקום הזה קדוש הוא.   

אתה דורך על מה שנשאר מעיר המתים הגדולה ביותר של המזרח. המקום הזה היה מקום הקבורה של יהודי סלוניקי במשך מאות שנים. יהודים חזקים ברוחם ועדינים בנשמתם. בני הקהילה התוססת ביותר באגן הים התיכון מצאו פה את מנוחתם האחרונה. שטח קבריהם הגיעה עד הגבעות שמסביב.

עד שבשנת 1943 כוחות הרשע הרסו את הישות האנושית. אבל הם לא הסתפקו באנשים. הם רצו לבער אפילו את זכרם של היהודים. על כן בשעה ששלחו את היהודים למותם, באותו זמן הרסו את הקברים ופיזרו את העצמות של המתים. מי שנטמן בבית קברות זו מת פעם שניה… בכיבוש הנאצי קטע את חייה של קהילה מפוארת זו. במסגרת "הפתרון הסופי" מרבית יהודי סלוניקי, כ50,000 נפש, נרצחו בתאי הגאזים של אושוויץ-בירקנאו. בניסיונם למחוק כל זכר של נוכחות יהודית בעיר החלו הנאצים בדצמבר 1942 בהריסת בית הקברות היהודי.

מקום קדוש זה הכיל את קבריהם של יותר מ300,000 יהודים. הוא השתרע מרחוב אגנטיה עד אזור "40 אקליסיאס" וכלל את שטח הקמפוס הנוכחי".

אחרי השואה הוקם בית עלמין יהודי חדש בפאתי העיר, שאליו יש להגיע בנסיעה. מול הכניסה יש רחבה גדולה שבה אנדרטה מרשימה לקורבנות השואה, ובחזית שלה קבר אחים גדול שבו קברו את עצמות היהודים שהיו פזורים ברחבי בית העלמין הישן. על קבר האחים יש מצבה שבה חקוק: "כאן נחים שרידי עצמות אבותינו שנשארו לפליטה ונאספו בבית הקברות העתיק שהיה קיים בעירנו משנת 1495, ונהרס על ידי הנאצים הארורים בשנת 1942".

בהמשך יש גם אנדרטה לזכר חיילים יהודים בצבא יוון שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת הבלקן. המקום נקי מאוד ומטופח. המצבות בבית הקברות החדש הן אחידות ומסודרות כמו בבית עלמין צבאי. לאורך הגדרות והמעברים העמידו שברי מצבות שנאספו מבית הקברות הישן. הביקור בבית הקברות מרגש מאוד. דממת מוות שוררת במקום, ואוירה של מלנכוליות קדושה אופפת את המבקרים. עצים רבים צומחים בו לגובה, וציפורים עפות ביניהם, אבל אפילו הציפורים אינן מצייצות במקום הקדוש הזה. הוד והדר ודממה.

יש בסלוניקי עוד אתרים יהודיים שכדאי לבקר. נשיא הקהילה, דוד שאלתיאל, פועל במרץ לשפץ ולשחזר אתרים יהודיים, ולהטמיע את לקחי השואה. הוא מפעיל מערכי שיעורים בבתי הספר הממלכתיים, מארגן סמינרים מיוחדים למורים, וסדנאות מיוחדות למדריכי תיירים מקומיים. אחד מהפרויקטים השאפתניים שלו הוא הקמת מוזיאון לשואה על שטח שהוקצה לו בתחנת הרכבת הישנה. לצידו הוא מתכנן להקים בית ספר יהודי לאלף תלמידים, בידיעה שרובם יהיו גויים. קיראו גם ריאיון מיוחד עם דוד שאלתיאל.

הסמל של סלוניקי הוא "המגדל הלבן" שמהווה אטרקציה תיירותית. זה מגדל שהיה פעם חלק מהחומה שהקיפה את העיר. מהחומה נותר רק מגדל השמירה שגובהו כעשר קומות. גם למגדל הלבן יש היבט יהודי. פעם הוא נקרא "המגדל האדום מדם", כי בו נכלאו נידונים למוות ושם הם הוצאו להורג. לפני שהכלא נסגר בשנת 1890, אחד האסירים, שבמקרה היה יהודי, שכנע את מפקד הכלא לסייד את המגדל בצבע לבן תמורת חנינה. המפקד נעתר, במחשבה שהאסיר לא יצליח לצבוע גבוה יותר מגובה הסולמות. אבל האסיר היהודי קשר עצמו לחבלים ששלשל מצריחי המגדל והצליח לצבוע את כל הקיר החיצוני של המגדל. הצבע הלבן ניקה את "האדום מדם" של המגדל, וניקה גם את המצפון של תושבי העיר. כיום הצבע הלבן דהה ונעלם, ובשש הקומות של המגדל פועל מוזיאון לתולדות העיר.

אתר התיירות השני בפופולריותו בסלוניקי הוא "קשת גלריוס". זה חלק ממבנה רומי עתיק. הקשת הוזמנה על ידי הקיסר גלריוס כדי לציין ולהנציח את נצחונו על הפרסים הססאנים בשנת 298 לספירה, והשתלטותו על שלל עצום של כלי זהב של הפרסים. החלק הפנימי של הקשת מזכיר את שער טיטוס ברומא. הקשת נמצאת בצמוד לרחוב איגנטיאס, בסמוך למגדל הדואר.

בסלוניקי יש טיילת יפה, שמזכירה לי את הטיילת של בת-ים. בתי מגורים צמודים לקו החוף. אפשר לבקר גם בכיכר אריסטוטלס בטיילת, שממנה יוצא הרחוב הראשי שלה עיר. הטיילת מתחילה בקצה הנמל המפורסם של סלוניקי. לאורכה נמצא גם המגדל הלבן, ועוד פסלים ואטרקציות.

לאחר שטילנו כל היום כדאי לצאת להפלגה רומנטית במפרץ סלוניקי. מול המגדל הלבן עוגנות סירות תיירים שמציעות הפלגה קצרה עם משקה (קפה או אוזו) במחיר זול מאוד. זו דרך נפלאה לסיים בנחת יום של הליכה בעיר, לחש את הבריזה, להקשיב לאיוושת הגלים, ולצפות בטיילת היפה מכיוון הים.

כשמטיילים ביוון כדאי לבקר גם באחת מהטברנות הרבות. בטברנה ODOS (אני קורא לה "הַדוֹס" ע"ש שליח חב"ד) מציעים לפעמים גם אוכל כשר, לצלילי מוזיקה יוונית של נגני בוזוקי ואורגן. בערב שבו ביקרתי שם היו 65 יהודים כמעט כולם תיירים דתיים מישראל. המוזיקה היוונית והמשקה החריף מרוממים את הנפש, ככתוב "שכינת אוּזוֹ בגבהי מרומים". שליח חב"ד, הרב יואל קפלן, פצח בריקוד שסחף את המבקרים. להפתעתי במהלך הערב הרב קפלן גרר לרחבת הריקודים מחיצה כדי להפריד בין הגברים לנשים הרוקדות. לא האמנתי למראה עיניי שבסלוניקי מפזזים כמו בחתונה דתית בישראל.

לתיירים דתיים מומלץ ללון במלון Astoria שבו פועלת גם מסעדה כשרה למהדרין (לצד מסעדה לא-כשרה). המסעדה הכשרה משרתת גם מי שאינם מתארחים במלון. בקומת המסעדות נמצא גם בית חב"ד ואולם תפילה קטן עם ארון קודש. בכל יום בין תפילת מנחה לערבית מתקיים שם שיעור ב"עין יעקב", שחובר על ידי הרב הראשי של סלוניקי בעבר. בשטיבל של חב"ד יש גם מעין חנות מכולת למטיילים עצמאיים שבה אפשר לקנות מוצרי מזון יבשים ושימורים כצידה לדרך. במכולת הזו אין חנווני. הקונים יכולים לקחת בעצמם מוצרים מהמדפים, ומתבקשים לשים את התשלום בקערה שעל אחד המדפים. השליח המקומי, הרב יואל קפלן ואחיו יוסי, עוזרים לכל אורח, מייעצים על אתרים יהודיים, ומסייעים ליצור קשר עם מדריכי תיירים מקומיים דוברי עברית.

הכניסה למלון אסטוריה, עם שלט של בית חב"ד בצד שמאל של רחבת הכניסה  

בופה כשר למהדרין בארוחת הבוקר במלון אסטוריה

הדרך חזרה מסלוניקי לשדה התעופה מעוררת מחשבות נוגות. העיר הזו היתה פעם מעצמה יהודית. אבל הכוח והעוצמה לא עמדו ליהודיה נוכח האסון ההיסטורי של השואה. מה זה יכול ללמד אותנו על העוצמה הצבאית של ישראל אם חלילה יתרחש אי פעם אסון עולמי חדש?…

יש בסלוניקי עוד אטרקציות תיירותיות רבות, וכאן שמתי דגש רק האתרים היהודיים. מי שמתכננים ביסודיות טיול לסלוניקי יכולים למצוא עוד יעדים ורעיונות לסיורים נחמדים באתר של "למטייל". למי שמתכננים טיול לסלוניקי אני ממליץ לקרוא לפני הנסיעה את הספר "סלוניקי עיר של רוחות" מאת מארק מאזוור, בהוצאת עם עובד. הספר מתאר בדרך סיפורית את החיים בצוותא של התרבויות והדתות בעיר בין השנים 1430 ל-1950.

בתל אביב פועל "ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל" שבראשו עומדת מרים מסרי. הארגון דואג לניצולי השואה, ומקיים פעולות חברתיות שונות. הם גם הם שמחים לעזור ולייעץ בבחירת מסלולי טיולים ואתרים בסלוניקי. מספר הטלפון שלהם: 03-688-4928

תודה להאריס קאלפידיס Charilaos Kalipidis מנהל לשכת בתיירות של יוון בישראל GNTO ולגברת Patoulidon מסלוניקי על הסיוע הרב בתחקיר לכתיבת סקירה זו.