מי שמגיע לטירנה במסגרת טיול באלבניה לא פוגש יעד שמנסה להרשים, אלא מקום שמתגלה לאט. בין בניינים אפורים שנצבעו מחדש, בין חופים כמעט ריקים להרים פראיים, מסתתרת מדינה שעדיין לא נשחקה על ידי תיירות המונים. ובתוך כל זה, נחשף גם סיפור יהודי יוצא דופן שמעטים מכירים.
טִירָנָה, בירת אלבניה, מתעוררת אט־אט כמו עיר שהייתה שרויה בתרדמה עמוקה, ומתמתחת בשמש הבלקנית כאילו מבקשת להצטרף סוף־סוף למסיבת התיירות של אירופה. אין בה אטרקציות תיירותיות ידועות. עד לא מזמן שמה כמעט ולא הוזכר מעבר לחשבונות היסטוריים על רודנות קומוניסטית והסתגרות, וכעת היא פתאום על שפתיים רבות, גם של ישראלים שטסים לנפוש שם. מה הסוד שלה? טסנו לאלבניה לבדוק מה יש לה להציע לנו.
אלבניה שוכנת בלב הבלקן, ליד הים האדריאטי, מצפון ליוון ומדרום למונטנגרו. בשפה המקומית המדינה נקראת 'שְקִיפֶּרְיָה', שפירושו 'ארץ הנשרים'. בכל מקום רואים עוני ודלות. הכלכלה במצב גרוע, וניכרת מצוקה בסיסית של התושבים שמסתפקים במועט, כמו בתקופת הצנע בישראל.
בחזרת הש"ץ בתפילת שחרית ומוסף לשבת אנו אומרים "וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתֶךָ, כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּךָ עַל יְדֵי דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ". באלבניה מעדיפים לומר "וְעֵינֵינוּ טִירָאנָה מַלְכוּתֶךָ".
טירנה והפנים המשתנות של אלבניה
הנחיתה בטירנה אינה מלווה בתרועה. שדה התעופה קטן, כמעט משפחתי. באוויר יש ריח של אדמה כמו אחרי גשם קיץ. מסביב נפרשת עיר שנראית כאילו נלקחה מתוך גלויה סובייטית. בנייני רכבת אפורים, שדרות רחבות ללא צל, והדים של אידאולוגיה שאבד עליה הכלח. אבל פה ושם בניין ורוד, חזית צהובה עזה, כמו נגיעות צבע של ילד שהתעקש לצייר על דף עיתון ישן.
למה כולם מגלים את אלבניה עכשיו
מתברר שהסיבה הראשית לפופולריות של אלבניה היא- כסף. הכל זול שם. זו מדינה סובייטית לשעבר עם מנטליות ורמת חיים של ברית המועצות. עדיין לא נהייתה מערבית בשירותים וברמת המחירים כמו מדינות אחרות בבריה"מ לשעבר. המדינה שהייתה הענייה באירופה, מציעה עצמה כיום כאלטרנטיבה נגישה לעולם התיירות. והיא אכן זולה באופן כמעט מעורר אשמה. קפה אספרסו משובח בספל זכוכית עולה פחות ממסטיק בארץ, וארוחת דגים שלמה על חוף הים תותיר אותך שבע ומופתע. אבל כאן לא מדובר רק במחיר. יש באלבניה משהו גולמי, ראשוני, שנשמר דווקא בגלל היעדר תיירות המונית.
בשנים האחרונות משקיעה ממשלת אלבניה בקידום תיירות. הם הקימו דוכן גם ביריד התיירות הבינלאומיIMTM בתל אביב. ביריד התיירות הבינלאומי ITB שהתקיים לאחרונה בברלין, הקימה אלבניה מתחם ענק, וגם העניקה חסות לכל היריד. זה באירופה. אבל אצלנו בישראל נראה לי שהשגרירות המקומית אינה מעוניינת בתיירים ישראלים. אין בשגרירות חומרי הסברה ופרוספקטים, ואין אירועים לכתבי תיירות. בכלל, בשגרירות אפילו לא עונים לנו לטלפונים ולאימיילים.
חופי הריביירה האלבנית
האטרקציה הראשית היא חופי "הריביירה האלבנית" בדרום המדינה, שמאפשרים ליהנות מחופשת בטן-גב זולה. יש בה חופים עם מים עמוקים מיד על שפת הים, שמתאימים לצעירים חובבי צלילה ודייג. על שפת הים האדריאטי ישנם חופים ארוכים עם חול רך ונעים ועם מים רדודים, נחלקים פה ושם ע"י לגונות. חופים שמזכירים לנו את החופים בפלמחים או בגוש קטיף. אלה מתאימים במיוחד למשפחות עם ילדים.
ברחובות טירנה יש אווירה של זמן שאבד. גברים עם שפמים יושבים בקבוצות קטנות בבתי קפה עם כיסאות פלסטיק, נשים כמעט ואינן נראות ברשות רבים. ילדים בועטים בכדור בפינות שכוחות, וקולות של ציפורים מתחרים בצפירות רכבים ישנים. הריח הוא שילוב של דיזל, עשן עץ, וקפה טורקי שנמזג לתוך כוסות קטנות.
נופי ההרים והכפרים
אבל את התמונה השלמה מקבלים רק כשיוצאים מהעיר. שני שלישים מאלבניה הם הרים. לא סתם הרים, אלא פסגות פראיות, שלפעמים עוד נושאות שלג גם בקיץ. עשרה מרכסי ההרים האלה מתנשאים לגובה של יותר מ2,000 מטרים.
הדרך מתפתלת בין כפרים קטנים, בהם חקלאים עובדים בשדות בעזרת מחרשות עץ ושוורים. מראה נדיר, כמו לעבור לתוך ציור תנ"כי. שדות חיטה, עדרי עיזים, נשים פורשות כביסה בין עצי זית עתיקים. בכפרים הללו שוררת שתיקה של יראת כבוד. אין שלטי פרסומת, אין קניונים, רק הזמן שנראה כאילו עמד מלכת. אפשר לראות שם נשים מבוגרות יושבות בפתח הבתים, רוקמות תחרה בידיים עמלות, בעוד הריח של לחם נאפה בתנור לבנים מתפשט בסמטאות. אלו כפרים בהם עדיין משחיזים סכינים ביד. אפשר ללמוד שם ממראה עיניים את ל"ט אבות מלאכות המוכרות לנו רק בתיאוריה ממסכת שבת.
למרות העוני, אזורי התיירות מטופחים. רחובות מסודרים, גינות ירוקות, מסעדות המציעות דגים טריים ועלי גפן ממולאים. כשמתיישבים במסעדה על חוף הים, עם כוס לימונדה צוננת ביד, ורוח ים מלטפת את הפנים, קל לשכוח שמדובר במדינה שבעבר הייתה מנותקת מן העולם.
אלבניה גדולה מישראל בכשליש, ובתוך שעות אחדות ניתן לחצות את כולה ברכב. טירנה הבירה נחשבת "אלבניה המודרנית", כמו ת"א אצלנו, אבל שאר המדינה הוא יותר מסורתי ואותנטי. ובתוך כל זה, יש נקודה יהודית קטנה, חמימה ומרגיעה כמו שמיכה דקה בליל קיץ אלבני. זיכרון של קהילה שהייתה ונעלמה, סיפורי הצלה מהשואה, ומבטי הכרת תודה של מקומיים כשמזכירים את הקשר הזה. אלבניה אינה יעד למי שמחפש פאר מערבי או שופינג. היא מתאימה למי שרוצה לגלות, להריח, להרגיש. כמו צעד במסע בזמן אל אירופה שנשכחה.
יהדות אלבניה והסיפור המיוחד
ברחובות הצרים והמתפתלים של סָרָנְדֶה, עיר נמל דרומית שאליה נושבות רוחות מלוחות מן הים היווני, יש מקום שבו הזמן קפא בין אבני הרצפה החרוצות וצללי כפות דקל מתנפנפות. כאן, התגלו שרידי בית כנסת עתיק שעל אחד מעמודיו נחרתה מנורה שבעת הקנים, שמספרת בלחש סיפור של מסע בן כמעט אלפיים שנה.
לפי ההיסטוריון אפוסטול קותאני, היהודים הראשונים הגיעו לכאן מיד אחר חורבן בית המקדש על סיפונן של ספינות רומיות, כבולים כשלל מלחמה מירושלים החרבה. מקצתם קפצו הימה בלילות, וברחו בשחיה אל החוף. מתוך השבר הזה נולדה התחלה. הם בנו קהילה. הקימו בית כנסת. הדליקו נרות. השופר והמנורה החרוטים באבן הם שריד חי לזיכרון עיקש. סימנים של נשמה ששרדה גלות, חורבן ותחיה.
מאות שנים חלפו כענני סתיו חולפים, ורק שמועות מעורפלות נותרו על יהודי אלבניה של ימי הביניים. בספר שו"ת מן המאה ה־13, מופיעה שאלה מיהודים שהתגוררו בעיר הנמל דוּרֶס, כמו גחל כבוי שמתלקח שוב לשלהבת. אחר כך באו המגורשים מספרד ופורטוגל, שהפליגו מערבה בעקבות גלים של כאב, ובנו קהילות חדשות, קשרו מחדש את פתילי הזהות האבודה.
אלבניה בתקופת השואה
אבל פרק הגבורה האמיתי התרחש בתקופת השואה. אלבניה הקטנה, שכמעט נשכחה מהמפות, הפכה לנווט של אור. עם עליית הנאצים לשלטון, עזבו את גרמניה יהודים חכמים שהבינו לאן נושבת הרוח. שגרירות אלבניה בברלין הייתה היחידה באירופה שהנפיקה ויזות כניסה ליהודים, ולכן רבים היגרו אליה. האלבנים עמדו זקופים מול זרמים חזקים של אנטישמיות, כשהם מחזיקים בעוז בקוד מוסרי קדום ושמו בֶּסָה". מילה של כבוד שהיא גם שבועה, גם מחויבות, וגם קוד חקוק בלב, לא רק בחוק. "בֵּיתו של האלבני שייך לאורח ולאלוהים" אומר פתגם המקומי. ובאמת, משפחות אלבניות רבות פתחו את דלתותיהן, את ליבן, ובעיקר את עליות הגג שלהן, כדי להסתיר יהודים נרדפים. לא בגלל כסף. לא בגלל אידיאולוגיה. אלא פשוט כי ככה נכון.
כשהנאצים דרשו מהם שמות וכתובות של יהודים, הרשויות המקומיות סירבו לתת. במקום זאת, העיריות הנפיקו מסמכים מזויפים, כדי שיהודים יוכלו להתערבב באוכלוסייה המקומית. והנס התרחש: בסיומה של מלחמת העולם השנייה, חיו באלבניה יותר יהודים משהיו בה בתחילתה. נתון שמהדהד כמו מנגינה מתוקה של אנושיות, במקום שבו העולם צרח דיסוננסים של שנאה.
המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, הגיע לאלבניה ב1941 כדי לגייס מתנדבים מוסלמים לחטיבה מוסלמית בצבא הנאצי.
אחרי המלחמה נותרו באלבניה רק כ־400 יהודים. חצי מהם עלו לישראל, מותירים אחריהם סמטאות שקטות, בתי כנסת סגורים. ובכל זאת, הרוח היהודית לא כבתה.
בעיר הקסומה בֶּרָאט, מוקפת הרים ופלגי מים, פועל כיום מוזיאון שלמה שמוקדש לתולדות יהדות אלבניה ולדו־קיום הנדיר בין יהודים, נוצרים ומוסלמים במשך 500 שנה. במוזיאון תמצאו לא רק מסמכים ותצלומים, אלא גם ריח של עץ ישן ואבק של עידנים, ובעיקר את הדממה המתרגשת של סיפור שלא סופר מספיק.
כיום חיים באלבניה כמה מאות יהודים וישראלים. בית חב"ד בטירנה שוכן במרכז העיר ומציע חום, אוכל כשר, ושייכות. בשנת 2010 הוכתר הרב יואל קפלן כרב הראשי של אלבניה, ובשנת 2022 הוקם בית הכנסת "אור יצחק". לא מבנה מפואר, אלא נר קטן באפלה, שמאיר ברכות, זמירות שבת, וקולו של חזן שאינו מתחרה ברמקולים של מואזין, אלא מזדכך לצידם.
כמו נוצה שנחתה בלב סערה, אלבניה הפכה למקלט. מקום שבו כבוד אדם עמד גבוה מהררי שנאה, ושבו מנורה חקוקה באבן הפכה לפנס מוסרי לדורות.
אתרים מרכזיים באלבניה
בצפון המדינה נוף הררי אלפיני. בדרום נוף ים תיכוני. כשעוזבים את טירנה ונוסעים צפונה, האספלט הופך קופצני, הנוף משנה את עורו, והשמש נשברת על הרי האלפים האלבניים כמו להב זכוכית על תוף ירוק. המראות מצטיירים אחד אחד: גבעות דמויות גל, עדרי עיזים מדלגים על שיפועים, וילדים יושבים על גדרות אבן עם כדור ישן ביד, עיניהם עוקבות אחר כל רכב שעובר, כאילו נשלח מתרבות אחרת.
בשולי הכפרים מתנשאים לפתע מבנים מוזרים. אלה "מגדלי נקמה" או באלבנית: "Kulla". מבצרי אבן שנבנו מתוך קוד גאולת דם עתיק. חוק לא כתוב שבו גבר שנחשד ברצח בשגגה, נידון לא להיעלם אלא להסתגר. בלי דלתות בקומה התחתונה, בלי חלונות. רק חריצים צרים, כמו עיני אישה זקנה שמתבוננת בעולם בחשד. עד לפני דור אחד קיימו כאן את המנהג של "ערי מקלט" מהתורה. ניתן לראותם עדיין בכפרים כמו Theth, Valbona, ו־Kukës. אחדים מהם הפכו לאתרי תיירות.
אחר כך, בדרום, מתרכך הנוף. צבעיו מתחלפים לגוני ים תיכוני. עצי זית מפותלים, שיחי לבנדר פראיים, ריח של גפנים ותאנים באוויר.
הבונקרים והעבר הקומוניסטי
ובתוך כל היופי הזה נותרת הצלקת של המאה העשרים. ראש המחתרת הפרטיזנית שפעלה נגד הגרמנים והאיטלקים היה אֶנְוֶור הוֹגָ'ה. אחרי המלחמה הוא תפש את השלטון, בודד את ארצו, והנהיג שלטון וקומוניסטי קיצוני. עטף את ארצו בחשדנות קפואה, סגר את גבולותיה, והפך אותה ל"צפון קוריאה של אירופה". רדיו אחד. עיתון אחד. אמת אחת. פחד אינסופי.
הפחד הוליד 700,000 בונקרים שפוזרו כמו פטריות בטון ברחבי המדינה. הם מביטים אליך מהצדדים כמו עיניים ללא עפעפיים. תזכורת שקטה לשלטון שאיבד אמון באנושות. חלק מהבונקרים הפכו לאטרקציות לתיירים. להיכנס לאחד מהם זה כמו להיכנס לראש של אדם שהיה בטוח שהעולם כולו עומד ליפול עליו.
טבע ונוף מחוץ לטירנה
האתר הכי יפה בטירנה נמצא דוקא מחוץ לעיר. זהו הר Dajti שמתנשא לגובה של יותר מאלף מטרים. רכבל מתרומם בקצב מדיטטיבי, עולה בין עצי אורן גבוהים, ושם, בגובה של למעלה מאלף מטרים, משקיף על עיר שנראית פתאום קטנה, כמעט שברירית. הדרך למעלה אורכת יותר מרבע שעה. זמן שמאפשר למחשבות לנדוד, להיפרד מהעיר ולפגוש את השקט.
מטירנה אפשר לנסוע דרומה אל "הריביירה האלבנית", או לצפונה המחוספסת של אלבניה. אבל הדרך עצמה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. כאשר אנחנו מתרחקים מעיר הבירה אנו מבינים למה אלבניה היא המדינה העניה ביותר באירופה. הכבישים הבינעירוניים משובשים מאוד. את הדרכים והמהמורות חולקים מכוניות מרצדס ישנות יחד עם עגלות סוסים. ילדים מוכרים אפרסקים בצדי הדרך. התחושה היא של מסע בזמן, אל תקופה של עוני, אך גם של פשטות, תמימות ואמת. אפילו השירותים הציבוריים, מהסוג שנקרא "בול פגיעה", מדברים בשפה של מחסור, ומזכירים לנו היכן אנו נמצאים.
ואז מגיעים אל דוּרֶס, העיר השנייה בגודלה, מול האי קורפו, עם חופי זהב וסיפורים עצובים. בשנת 2019 פגעה בה רעידת אדמה קשה. בתים התפוררו כמו זיכרונות. צוותי חילוץ ישראלים של פיקוד העורף הגיעו מיד, והתקבלו בתשואות שחרגו מעבר לפוליטיקה. מחווה של אחווה, כאילו הלב האלבני זיהה את היד הישראלית.
בצפון, בעיר שְקוֹדְרָה, על גדות נהר הדרין, שוכנת מצודת רוֹזָפָה. מבצר שבנוי על יסוד של אגדה עוצרת נשימה. שלושה אחים ניסו להקים מצודה, אך בכל לילה קרסו הקירות. עד שזקן אחד אמר להם: "מי מהנשים שלכם שתביא לכם אוכל מחר, קיברו אותה בקיר החומה, והקירות יפסיקו ליפול". שני האחים המבוגרים סיפרו לנשיהם, אך הצעיר לא שיתף את אשתו. למחרת היא הביאה לו אוכל כהרגלה, והם קברו אותה בחומה. לפני מותה היא בקשה: "השאירו מחוץ לקיר את השד הימני שלי, כדי שאוכל להיניק את בני". ועד היום, כך אומרים המקומיים, האבן לחה תמיד. מדמעותיה? מחלב האם? אף אחד לא בטוח.
בעיר קְרוּיָה שוק ססגוני נפרש כמו שטיח מזרחי בין סמטאות אבן. ריחות של עשבי תיבול, שטיחים בעבודת יד, תבלינים שהעיניים צורבות מהם. סוחר מזוקן הבחין בכיפה שעל ראשי, עצר אותי, ורץ הביתה. חזר עם תעודת "חסיד אומות העולם" שהוענקה לסבו ע"י יד ושם.
בֶּרָאט, "עיר אלף החלונות", היתה עיר הגבול של האימפריה הביזנטית. היא זורחת בלבן של אבן עתיקה, כמו עוגן במורשת הביזנטית. כאן נקבר משיח השקר שבתאי צבי. הרחובות שותקים את ההיסטוריה שלו.
בעיר בּוּטְרִינְטִי, שהייתה פוליס יוונית, אנו צועדים בין מקדשים, תיאטראות ופורומים, וההדים של העבר נשמעים דרך ציוץ הציפורים. היא מוקפת בפארק לאומי שממנו נשפך נהר אזורני בגוון תכלת.
עיר אחרת בסביבה, גִירוֹקָסְטְרָה, הוגדרה "מוזיאון עירוני פתוח" ע"י הדיקטטור הוצ'ה שנולד בה. המצודה בעיירה מתקופת העותומנים במאה ה15. עלי פאשה בנה עליה את מגדל השעון.
בעיר חי גם הסופר הלאומי של אלבניה, איסמעיל קאדרה, שחיבר כ40 ספרים. מתוכם תורגמו לעברית "גנרל בצבא המתים", "היורש", "מצעד הכלולות קפא בקרח". בין השורות של ספרים אלה מנשבת רוחו של המשטר הקומוניסטי הקשה שהיה באלבניה. אני ממליץ לקרוא לפחות אחד מהם לפני הנסיעה לאלבניה. אולי רק כך נבין את האלבנים באמת.
כיום 70% מתושבי אלבניה הם מוסלמים, אך רובם אינם אדוקים. האיסלאם כאן דקיק כמו עלה תאנה שמסתיר היסטוריה נוצרית עמוקה. הם התאסלמו בעקבות התבוסה של מנהיגם סְקָנְדֶרְבֶּג, הגיבור הלאומי. בצעירותו נשלח לחצר העותומנית והתקדם בשירות הסולטן. הוא מרד, והקים צבא של 10,000 חיילים שניצח את הטורקים. פסלו ניצב בכיכרות רבות, ובחרבו השלופה הוא הפך סמל למאבק ולעצמאות.
סיכום המסע באלבניה
ולבסוף, טירנה, העיר שכבר מאחורינו, אך חוזרת לפתע עם שם אחר: "האמא תרזה". נמל התעופה נקרא על שמה. אישה קטנה, רזה, עטופה בסארי כחול, שפעלה עם לב גדול מטירנה עד כלכתה. ב־1982 ניסתה לגשר בין ישראל לפלסטינים .
שאלות ותשובת לפני טיול לאבניה FAQ
האם שווה לעשות טיול באלבניה
כן. אלבניה מציעה שילוב נדיר של טבע, מחירים נמוכים ואותנטיות שעדיין לא נפגעה מתיירות המונית.
מה יש לראות בטירנה
טירנה משלבת היסטוריה קומוניסטית, מבנים צבעוניים ואווירה עירונית ייחודית שמבדילה אותה מערים אחרות באירופה.
האם אלבניה זולה לתיירים
כן. מדובר באחד היעדים הזולים באירופה, במיוחד מבחינת אוכל, לינה ותחבורה.
איפה נמצאים החופים היפים באלבניה
הריביירה האלבנית בדרום המדינה מציעה חופים מרהיבים עם מים צלולים ונופים דרמטיים.
האם יש יהודים באלבניה
כן. קיימת קהילה קטנה, בעיקר בטירנה, לצד זיכרון היסטורי משמעותי.
מה מיוחד ביהדות אלבניה
במהלך השואה אלבניה הייתה מהמדינות היחידות שבהן מספר היהודים גדל, בזכות סיוע האוכלוסייה המקומית.
האם יש אוכל כשר באלבניה
כן. בית חב"ד בטירנה מספק אוכל כשר ושירותים למטיילים.
האם אלבניה מתאימה למשפחות
כן. במיוחד אזורי החוף והכפרים מציעים חוויה רגועה למשפחות.
האם קל לטייל באלבניה
התשתיות עדיין מתפתחות, אך זה חלק מהחוויה והאותנטיות של המקום.
מתי כדאי לבקר באלבניה
האביב והקיץ הם הזמנים הנוחים ביותר לטיול, במיוחד לחופים ולנופים הירוקים.