בחבל אלזס בצרפת עוברת "דרך היין" שמהווה אטרקציה תיירותית עולמית. זה אזור מדהים ביופיו, שרובו מכוסה בכרמים, וביניהם כפרים קטנים וציוריים וגם עיירות קטנות. לאורך כביש יפהפה של כ100 ק"מ נוסעים משטרסבורג או אליה, וחולפים על פני כרמים, בתי קפה לרוב, גשרים מקסימים, וגם… אתרים יהודיים, שנמצאים בשטח אבל אינם נמצאים במדריכי טיולים. כתבה זו נועדה להציג אותם.

ברוב שטחי אלזס אין יהודים כיום, אבל יש זכרון ומורשת יהודית. בימי הביניים ועד למהפכה הצרפתית היה אסור ליהודים לשהות בערים בלילות. לכן היהודים שהתפרנסו מעבודות בשטרסבורג רכשו בתים בכפרים שמסביב לעיר, ומידי ערב היו חוזרים לבתיהם מחוץ לעיר. כך נוצרו קהילות יהודיות רבות בכפרים באלזס. "יותר מ200 מקומות יהודיים קיימים ברחבי חבל אלזס" אומרת מנהלת התיירות באזור, קתרינה להמן. ד"ר מישל רוטה, רופא שיניים ירושלמי יליד אלזס, חקר וגילה בכפרי אלזס 176 בתי כנסת ומקוואות ובתי ספר, וגם 32 בתי קברות יהודיים. מישל הנציח אותם באלבום שהוציא לאור. למעשה, חבל אלזס הוא המקום היחיד בעולם מחוץ לישראל, שיש בו אתרים יהודיים כה רבים. זכיתי לבקר בכרבע מהאתרים היהודיים באלזס, אני מציע "טעימות" של הנבחרים שביניהם, לטיול של יום אחד או יומיים בחבל אלזס.

אני מציע לבחור מתוך הרשימה שלהלן שלשה אתרים מכל סוג, ולפיהם לבנות מסלול טיול אישי.

בּוּקסוִילֶר Bouxwiller

את הסיור ליהדות אלזס כדאי להתחיל במוזיאון היהודי בכפר בוקסוילר, במרחק כחצי שעה נסיעה משטרסבורג. את המוזיאון הקים ז'ילבר ווייל שנולד בכפר, ועבר ללמוד וללמד בפריז. כיום הוא וצאצאיו חיים בירושלים. המוזיאון שוכן בבנין ששימש בית הכנסת של הכפר. כאשר ננטש בית כנסת, רצו הקונסטיטוסואר למכור אותו לבעל סופרמרקט מקומי, שתכנן להרוס את המקום ולהקים שם מגרש חניה ללקוחותיו. ז'ילבר וחבריו התגייסו להציל את המבנה, והקימו בו מוזיאון ליהדות אלזס.

ז'ילבר, שהוא פרופסור לאדריכלות, עיצב את המקום. המוצגים הראשונים מוקדשים לתקופת מסעי הצלב, עלילות הדם, וההתנכלות האנטישמית ליהודים. רואים שם גם חצוצרה מיוחדת ששימשה מעין צופר שבו תקעו מידי ערב כדי להזכיר ליהודים שהגיע הזמן לצאת מהעיר. אמהות נהגו אז להפחיד את ילדיהן "אם לא תאכל, היהודים יקחו אותך איתם כאשר הם עוזבים את העיר בלילה".

בחלק הזה של המוזיאון מוקדש ארון שלם לסנהדרין שהקים נפוליאון. כיהנו בה 71 רבנים כמו בסנהדרין בימי אבותינו. ראש הסנהדרין היה הרב יוסף דוד זינצהיים מאלזס, שעבר לכהן כרב הראשי של פריז.

בהמשך התערוכה חדר שבו עגלת רוכלים טיפוסית לעגלות שאיתן נדדו הרוכלים היהודים בין הכפרים, ומכרו בעיקר כלי בית. באולם זה מוצגים גם בגדי שבת טיפוסיים של יהודי אלזס, גברים ונשים, בימי הביניים. במקום גם דוגמה של מדי חייל יהודי בצבא. יהודים רבים התנדבו לשרת בצבא הצרפתי, כתודה והערכה על קבלת שיוויון זכויות בתקופת האמנציפציה.

בהמשך התערוכה יש חדר שמוקדש לסגנון החיים היהודי ולחגי ישראל. מוצגים בו אירועים ממעגל החיים כמו בר מצוה וחתונה וברית מילה, וגם "בריתה" בטקס מיוחד להענקת שם לתינוקת. הטקס המיוחד היה נקרא "אַלִיקְרָש", בגלל שהיו מניפים ומרימים את עריסת הקש של התינוקת מספר פעמים. עריסת קש נקראה בצרפתית "קראש".

בהמשך ישנם מוצגים מהתקופה המודרנית, וציון גאה של יהודים מקומיים בעלי השפעה עולמית. יש שם כרזות לסרט בן חור, שהפיק בהוליווד ויליאם ויילר, יהודי יליד אלזס. הקומיקאים "האחים מארקס" נולדו בכפר מרצווילר באלזס. גם ראש ממשלת צרפת היהודי, ליאון בלום, נולד באלזס בכפר יסטופן.

ואם באישים יהודיים תושבי אלזס עסקינן, היו חסרים לי במוזיאון דמויות של רבנים גדולי ישראל שפעלו באלזס. לפני המהפכה הצרפתית התקיימו באלזס 3 ישיבות חשובות, בכפרים טבוסקווילר, שינגולר, ואטנד. אחדים מגדולי ישראל חיו ופעלו שם. ביניהם רבי לייזער כצנלבוגן, מחבר ה"שער נפתלי" על חו"מ. הוא היה חתנו של רבי שמואל הלמן, ושניהם קבורים בעיירה אַגֶנוֹ. שם חי גם הרב משה בלוך, בעל ה"ישמח משה" על מסכת חולין, שידוע כבכיר תלמידיו של בעל ה"כלי יקר". באמצע המאה ה18 כיהן רבי שמואל הלברשטט, תלמידו של רבי יונתן אייבשיץ, רב של העיירה אָגֶנוֹ.

המוזיאון מרתק, ומהווה גם חוויה של הנחלת מורשת יהודית לילדינו. אבל יש בו חיסרון אחד- אין הסברים בעברית או אפילו באנגלית.

כתובת המוזיאון: 62 Rue Grand,. לתיאום ביקורים יש להתקשר לרמונד לוי +33 6 18 53 42 84

לאחר הביקור במוזיאון אנחנו יכולים לשוטט ברחבי הכפר הציורי. יש שם בתים עתיקים שרובם שופצו בצורה מעוררת התפעלות. בצד כיכר השוק יש בית מגורים שבחזיתו יש ירידה למרתף, שעל משקוף הדלת חרוטה כתובת בעברית. כנראה שזה היה המקווה של הכפר. אבל בעל הבית כיום אינו מאפשר להיכנס למרתף שלו כדי לראות אם אכן יש שם מקווה.

    

בשולי מרכז הכפר יש שכונה שנקראת בפי המקומיים "מדינה". זה היה הרובע היהודי של הכפר. רוב הבתים מתקופת הרנסנס, ועל המשקופים אנחנו יכולים לראות חריטה של תאריכי בניית הבית, כמו 1571 או 1598. על אחד הבתים שלא עבר שיפוץ אפשר לראות במשקוף האבן חריץ שבו היתה פעם מזוזה.

עד לפני כמאה שנה רוב החנויות שאנו רואים ברחובות הראשיים בכפר היו שייכות ליהודים. כיום אין עוד יהודים בכפר. אבל הדבר הכי קרוב ליידישקייט שמצאתי שם היה הקצב הגוי הזקן, שמדבר יידיש שוטפת. הוא הסביר לי מהיכן הוא מכיר את השפה. לדבריו, עד השואה רוב סוחרי הבקר והבשר היו יהודים. הקצבים הגויים שקנו מהם סחורה למדו לדבר יידיש, כדי לתקשר טוב יותר עם הספקים היהודיים, וכך לזכות בעוד הנחה. לכן אביו וסבו למדו יידיש, ודרשו גם ממנו ללמוד את השפה. כשמגיעים תיירים יהודיים, הוא קופץ על ההזדמנות לפטפט איתנו בשפתנו.

בעקבות הסיור שערכתי אני מחלק את בתי הכנסת באלזס לשלש קבוצות: א- בתי כנסת שבהם נשמרת קדושת המקום, אף אם אין בהם תפילות. ב- בתי כנסת שנמכרו לרשויות, והוסבו למבני ציבור כמו מתנ"סים ומוזיאונים. ג- מבני בתי כנסת שנמכרו לאנשים פרטיים שחיללו אותם לגמרי, והפכו אותם לבתי מגורים או מחסנים ועסקים פרטיים. רוב בתי הכנסת באלזס שייכים כיום לקבוצה זו.

קבוצה א:

בתי כנסת שמורים כיהודיים:

לאחר שראינו את המוזיאון ואת בתי היהודים בבוקסוילר, כדאי להמשיך לטייל באלזס בבתי כנסת. המרחקים בין בתי הכנסת הם עד חצי שעה נסיעה, ולפעמים רק 5 דקות.

אִינגוִילֶר  Ingwiller

בית הכנסת היפה ביותר נמצא באינגווילר. הוא נבנה בשנת 1800 על יסודות וחורבות של מצודת ליכטנברג משנת 1422. במפקד אוכלוסין בשנת 1843 מנתה אוכלוסיית אינגווילר 1200 נפש, וחצי מהם היו יהודים.

במלחמת העולם השניה הפציצו גם את בית הכנסת, וכל תכולתו והויטראז'ים נהרסו. הנברשות היקרות נבזזו על ידי השכנים הנוכרים. ארון הקודש המקורי היה עשוי שיש שחור, ואחדים מעמודי השיש מוצגים כיום בכניסה מצד שמאל. כאשר חידשו ושיפצו את בית הכנסת לאחר המלחמה, בנו מחדש את ארון הקודש בעיצוב המקורי, אבל עשו אותו מעץ. בארון הקודש 3 ספרי תורה מיותמים. כיום איש אינו בא לקרוא בתורה אפילו בשבתות.

הקהילה היהודית הגדולה שהיתה כאן התאיידה. רק יהודי יקר אחד, מישל לוי, נטל על עצמו לשמֵר את בית הכנסת. לדבריו, הפעם האחרונה שקראו בתורה היתה לפני שבועות אחדים בטיול של קבוצת תלמידים מטולוז, שביקשו לבלות את השבת באינגוילר ולהתפלל בבית הכנסת. הפעם הקודמת שקראו בתורה בביכנ"ס זה היתה בטקס בר מצוה לפני שנתיים. לפני שלוש שנים נערכה שם גם חתונה של זוג, שהוריהם היו חברי הקהילה. למעשה, התפילה הקבועה האחרונה שהתקיימה כאן היתה בשנת 1960. אבא של מישל היה החזן. מאז חדלו להתפלל בשבתות, כי נגמר המנין. לא רק שהזקנים הלכו לעולמם, אלא גם הצעירים הלכו לערים אחרות לצרכי פרנסה. משפחות רבות היגרו לברזיל. כך התמוגגה קהילה יפה וחשובה.

לתיאום ביקור: מישל לוי 06-11-68-55-85 או במייל michel.levy@orange.fr

קוֹלמָר Colmar

עיר מימי הביניים שתעלות מים ציוריות חוצות אותה, ומעניקות לרחובותיה מראה שמזכיר את ונציה. ברוב החלונות רואים אדניות עם פרחי גרניום צבעוניים. היא נמצאת במורד ההרים מכוסי כרמים מול היער השחור. בכיכר בכניסה לעיר ניצב דגם של פסל החירות, שאנו מכירים מניו יורק. את פסל החירות יצר הפסל אוגוסט ברטולדי, תושב קולמר, ודגם שלו מוצג בעיר בגאון. במוזיאון ברטולדי יש גם חדר עם אוסף מוצגים יהודיים.

בעיר חיים כיום 65,000 תושבים, וכאלפיים מהם חברים בקהילה היהודית. בקצה המדרחוב הראשי עומד בית כנסת גדול ומפואר שנבנה המאה ה18, כשיהודים הורשו לחזור לגור בעיר.

על גגו נבנה גם מגדל פעמון, כמו בכנסיות. במלחמת העולם השניה הפכו אותו הגרמנים למחסן נשק שלהם, ואחרי המלחמה שופץ הבנין וחזר לקדמותו. רוב הזמן המקום סגור, וכדי ליהנות מיופיו יש לתאם ביקור עם הקהילה היהודית. מימין לבית הכנסת נמצאת סמטה קטנה "רחוב היהודים", ובה בנין הקהילה שבו בית כנסת פעיל עם 3 מנינים ביום, וגם מוזיאון יהודי וסופרמרקט כשר. (אגב, בחצר בנין הקהילה יש חניה חינם, דבר נדיר בקולמר).

הכתובת:  Rue de la Cigogne ולתיאום: +33 3 89 23 77 06

בשכונת דלהוף נמצא "בור היהודים" (Judenloch). זהו קבר אחים של כל יהודי העיר שנשרפו למוות בשנת 1348 בגלל עלילת דם, כאילו החזן של שטרסבורג שפך רעל בבארות של קולמר.

בשנת תס"ו העתיקה הרבנית גננדלה ב"ר אברהם גרויגר, אשת הרב המקומי ר' שמואל אב"ד אלזס, את כל התלמוד הבבלי (בלי הרש"י ותוספות), חוץ ממסכת נידה. רבני ישראל חלקו כבוד להעתק זה, וציינו את כתב ידה היפה.

אוֹבֶּרנֵי Obernai

עיירה ציורית שבה חי הדוכס מאלזס במאה השביעית. העיירה מוקפת חומה שנבנתה במאה ה12, ובית הכנסת הגדול נבנה צמוד לחומה הזו. הבתים במרכז העיירה נשתמרו עוד מימי הביניים, ומעניקים לעיר את יופיה הייחודי. העיירה היתה מרכז מסחרי, וגם יהודים רבים התגוררו בה. כיום רק 40 יהודים חברים בקהילה היהודית המקומית. השמחות המשפחתיות של הקהילה, בר מצוה וחתונות, מתקיימות בבית הכנסת. תפילות במנין מתקיימות רק בראש השנה וביום כיפור ובערב פסח. בשאר ימות השנה משמש בית הכנסת אולם קונצרטים כללי, גם קונצרטים לחזנות, ומשמש גם אולם הרצאות עירוני, וכמובן… אתר תיירות.

    

מעל דלת הכניסה לבית הכנסת כתוב שהוא נבנה בשנת תרל"ו 1876, ושופץ ב1948. האולם גדול יפה ומרשים מאוד. מעניין לראות שעמוד החזן ודוכן הקריאה בתורה מוצבים כשהם פונים אל הקהל, ואחוריהם אל ארון הקודש. מאחורי כסאות הרב ונשיא הקהילה ישנו פסנתר. מימין לארון הקודש יש שלט שיש שחור להנצחת זכרם של חיילים בני הקהילה היהודית המקומית שנפלו במלחמת העולם הראשונה. כדאי לעלות לעזרת הנשים להתרשם מיופיו של אולם התפילה. בית הכנסת נמצא ליד כיכר רופרט על הרחוב הראשי סֶלֶסְטָה.

כשיוצאים מבית הכנסת רואים מולנו בנין גבוה של העיריה ובצידו מגדל עתיק. מאחוריו נמצא "רחוב היהודים" מהמאה ה14. כיום לא גרים שם יהודים, אבל יש עדויות לחיים יהודיים. על משקופי אבן בכניסה לבתים אחדים אפשר לראות כתובות חרוטות בעברית, כמו "שלמה ברוך אלעזר החתן". בפאתי הרובע היהודי היה בית כנסת עתיק מהמאה ה17, שכיום הוא משמש מוסך פרטי. על הכניסה ומסביב נותרות עדויות בעברית מבית הכנסת.

טאן Thann

בכפר טאן התקיימה קהילה יהודית משנת 1309. בית הכנסת נבנה לראשונה בשנת 1817 על שטח שהיה חלק מבית הסוהר האזורי, ונרכש ע"י היהודים פליקס רייסר ואברהם בלום. בשנת 1859 החליטה הקהילה להרוס את בנין בית הכנסת כדי לבנות במקומו מבנה גדול ומפואר, כי הוא היה צר מלהכיל את כל המתפללים. בשנת 1862 חנכו את המבנה הזה בסגנון ניאו ביזנטי.

פעמיים נהרס בית הכנסת ושופץ ונפתח מחדש יפה יותר מקודם. בפעם הראשונה הופצץ במלחמת העולם הראשונה, ונבנה מחדש. גם במלחמת העולם השניה ניזוק בית הכנסת, ושופץ. בקומה הראשונה היה גם בית ספר יהודי "חיידר". מימין לבית הכנסת היה צמוד בית קטן ששימש למגורי הרב. תמונה זו צולמה בחול המועד הסוכות, ובחצר הקדמית אפשר לראות סוכה גדולה.

בית הכנסת מקסים גם מבפנים:

הרב הראשי היה הרב סלומון מוק, שהקים בכפר באמצע המאה ה19 בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, שנהיו בתי ספר אזוריים לכל חבל אלזס. אחריו כיהנו הרב יוסף ורמר ואחריו הרב בנימים מאייר. אחרי השואה מונה הרב ז'אן פוליאצ'ק. לפני השואה חיו בטאן 160 יהודים, ואחריה חזרו לכפר רק 35 ניצולים. בשנת 1983 נערכה כאן החופה האחרונה ע"י הרב המקומי קלוד יעקב פחימה.

לפני 4 שנים התברר שיסודות בית הכנסת נפגעו קשה מחדירת מים. העיריה הקימה מגבית להצלת בית הכנסת.

מעל  דלת הכניסה כתוב בעברית "הסתיים בשנת תרכ"ב". גבוה יותר מעל הכניסה מופיע בעברית הפסוק "מה נורא המקום הזה".

   

בפרוזדור הכניסה אנו רואים מצד ימים לוח זכרון לזכר בנימין שיק, שהיה נשיא הקהילה היהודית בשנים 1924 עד 1932. מולו יש לוח זכרון לחיילים יהודים מהכפר שנהרגו במלחמת העולם הראשונה.

פַּפֶנהוֹפְן Pfaffenhoffen

בכפר פפנהופן שופץ מבנה שמכונה "בית הכנסת הנסתר". זהו המרכז הקהילתי היהודי שנבנה בשנת 1791, והיה בשימוש עד השואה. שום דבר בצורתו החיצונית לא מסגיר את העובדה שזה בית כנסת. היהודים המקומיים העדיפו לא לבלוט, ובנו אותו בצורה דומה מאוד לבתי המגורים הסמוכים לו. בית הכנסת נמצא בסימטה שבין הכנסיה הקתולית ובין הכנסיה הלותרנית.

בקומה הראשונה יש חיידר. לצידו מקווה וחדרון להלבשה לנשים הבאות לטבול. מאחור יש מטבח גדול ואולם לקידושים וכנסים. יש שם גם חדר שבו היתה מאפיית מצות, וחדרון "הכנסת אורחים", עבור יהודים שנקלעו לכפר. כדאי לשים לחלונות של החדרון הזה. שמו עליו סורגים, ליתר בטחון אם האורח אינו הגון.

בקומה השניה נמצא בית הכנסת. קטן וקומפקטי שמתאים לקהילה קטנה של מאתיים יהודים בלבד. ארון הקודש בנו אבן וצבוע בצבע כחול, ומעליו מצוין התאריך "תקנ"א 1791". בארון הקודש מונחים 5 ספרי תורה, מאחורי מחיצת זכוכית. הם גבוהים יותר מספרי התורה מקובלים אצלנו. מעל ארון הקודש יש חלון עגול עשוי זכוכיות צבעוניות. הוא נועד להודיע על יציאת השבת. כאשר יורדת החשיכה עד כדי שהמתפללים לא יכולים עוד להבחין בהבדלי הצבעים שבחלון העגול, אות הוא שהשבת יצאה. חלונות כאלה טיפוסיים לבתי כנסת רבים בחבל אלזס. על הקירות תלויים מעילי ס"ת ופרוכות.

כשנלקחו יהודי הכפר לשואה, נכנס הכומר הפרוטנטסטי לבית הכנסת, ואסף את ספרי התורה ותשמישי הקדושה כדי להצילם מציפורני הנאצים. לאחר השואה כאשר החלו לחזור חלק מהיהודים וביניהם הרב, החזיר הכומר את כל תשמישי הקדושה לקהילה. ספרי התורה שאנו רואים בארון הקודש היו חלק ממבצע ההצלה הפרטי הזה.

בית הכנסת נמצא בסמטה שיוצאת מרחוב האומנים אל הכנסיה הפרוטנטסטית. המפתחות נמצאים בקופת המוזיאון לאומנות מודרנית, שנמצא בבנין האדום שבפינת הרחוב. לתיאום ביקור בבית הכנסת עלינו להתקשר 03-8807-8005. אגב, בקומה השניה של המוזיאון יש גם פינת יהודית. אפשר לראות בה כתובה בלי שמות החתן והכלה, שלטי "מזרח", חנוכיה, קרש לחלות שבת, ומפה לברית מילה.

סֶלֶסְטָה Selestat

     

הקהילה היהודית העתיקה ביותר באלזס התקיימה כנראה בסלסטה. היהודים הגיעו למקום כבר במאה החמישית. עדויות על יהדות מקומית נמצאים בספרות ובמצבות מהמאה העשירית. בעקבות מגפת המוות השחור בשנת 1349 נשרפו למוות רוב יהודי העיירה, והנותרים גורשו. בעקבות הכיבוש הפרוסי שבו היהודים לסלסטה, ובנו בית כנסת גדול בשנת 1870. בית הכנסת הזה נחרב ע"י הנאצים, ונבנה מחדש ב1950. כיום מתפללים בו רק בשבתות וחגים.

רַיְישְהוֹפֶן Reichshffen

בית הכנסת נמצא בחצר פנימית בתחילת רחוב היהודים. בית הכנסת נבנה בשנת 1852 ע"י אדריכל לא יהודי, שבנה אותו בסגנון של כנסיה, בלי צריח וצלב. אבל כדי להבדיל אותו מכנסיה הוסיף לו מימד אנדלוסי שנחשב "יהודי" בעיניו. אלה הקשתות על החלונות החיצוניים. יהודי המקום נהגו להתלוצץ שיש להם בית כנסת מכנסיה נוצרית עם חלונות מוסלמיים.

בכניסה שבכיוון הכביש חרוט על השער "אישה יראת ה' היא תתהלל". זה לא השער הראשי, אלא הכניסה לעזרת הנשים. הכניסה הראשית חבויה בצד הנסתר, ועליה חרוט "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". מרפסת עזרת הנשים נשענת על קשתות שקבועות בקיר האבן העבה, ולא על עמודים שיכולים להפריע לחלל בית הכנסת.

על כותל המזרח, משני צידי ארון הקודש, יש לוחות עם תפילה מיוחדת לשלומה של מלכות. עליהם כתוב בעברית ובצרפתית:

אלוקים חיים ומלך עולם, המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמיים ובארץ, אשר בידך כח וגבורה לגדל ולחזק לכל.

השקיפה ממעון קודשך על ארצנו La Republica Francais וברך את עמנו Le people Francais

הסתירהו בצל כנפיך, ופרוש עלינו סוכת שלומך, .אמן

אורך ועזרתך המה ינחונו, חסדך תמיד ינצרהו.   אמן

בארצנו רוב שלום יפרח, ויושבי צרפת לעד ישבנו לבטח      אמן

יהיו לרצון אמרי פינו, והגיון ליבנו לפניך ה' יוצרנו וגואלנו      אמן.

מאחורי השלט הזה מסתתר סיפור מענין. השלט נכתב ונתלה בחודש אוגוסט 1852, בתקופת הרפובליקה הצרפתית, שהעניקה שיוויון זכויות ליהודים. חודשים ספורים אחר כך עלה לשלטון נפוליאון בונפרטה, בדצמבר 1852, והקים את האימפריה הצרפתית. למרות חילופי השלטון, נשאר במקומו השלט המשבח את השלטון הקודם. בשנת 1870 כבשו הגרמנים את אלזס, ובאופן מפתיע לא סולק השלט בשבח הרפובליקה הצרפתית. היהודים המשיכו להתפלל לשלומה של המלכות הקודמת שהיטיבה עימהם. השלטים האלה שרדו אפילו את תקופת השואה כאשר הנאצים השתלטו על האזור.

בית הכנסת סבל בתקופה הנאצית. המפקד הגרמני הורה לחייליו לשרוף את בית הכנסת. הם שפכו שני ג'ריקנים של דלק על הקיר שמחוץ לארון הקודש, הציתו, והלכו לדרכם. הם לא ראו שהאש דעכה במהרה. עד היום רואים על הקיר החיצוני סימנים מהשריפה ההיא. מיד לאחר שהגרמנים הלכו והאש כבתה, נכנסו לבית הכנסת שכנים גויים, ובזזו מכל הבא ליד. אבל בשלט התפילה לשלום הרפובליקה לא נגעו.

אחרי השואה חזרו לכפר חלק מהיהודים ונהגו להתפלל בבית הכנסת הזה. אבל היהודים המבוגרים הלכו בדרך כל בשר, והצעירים הלכו בדרכים אחרות, כך שתפילה חדלה להישמע כאן. רק יהודי אחד נותר בכפר. זה רֶמוֹנְד לוי שמחזיק במפתחות בית הכנסת, ומקבל אורחים בשמחה. בארון הקודש יש 3 ספרי תורה, והפעם האחרונה שפתחו וקראו בהם בתורה היתה בשנת 1967. מאז ארון הקודש לא נפתח. למרות זאת רמונד מקפיד לנקות את האבק מידי שבוע ולטאטא את הרצפה במסירות ובאהבה.

הוא מספר שהוא מחפש מימון לשיפוץ הגג הדולף. אף אחד מהגורמים המתאימים למימון אינו מוכן לשתף איתו פעולה. הרשות המקומית לא רוצה לשלם, בתקוה שהוא יתייאש וינטוש, ואז הם ישתלטו על המבנה. הקונטיטוסאר מתחמק משום שהם רוצים למכור את הנכס כנדלן שיעשיר את קופתם. הנוכחות העקשנית של רמונד לוי מפריעה להם. זה סיפור אופייני לרוב בתי הכנסת שנותרו באלזס. יהודי יקר אחד או שניים משמרים אותם במסירות, בעוד המוסדות היהודיים והמועצות המקומיות לוטשים עיניים להשתלט עליהם למטרות זרות.

בֶּנפֶלד Benfeld

     

בית כנסת זה נדיר בכך שלא ניזוק ע"י הנאצים, לכן כל הבניה היא מקורית ולא שיחזורים כמו במקומות אחרים.

ראיתי באלזס עוד בתי כנסת רבים כאלה, אך איני מפרטם כדי לא להכביד.

קבוצה ב:

בתי כנסת שהפכו למבני ציבור לנוכרים

הוכפלדן  Hochfelden

בתי כנסת רבים ברחבי אלזס נמכרו לעיריות, שהפכו את בנין בית הכנסת למועדון נוער, או ספריה, או מוזיאון, שאין להם קשר עם יהדות. כזה הוא גם בית הכנסת בכפר הוכפלדן, שנבנה בשנת 1841 על שטח של שני בתי כנסת קטנים שעמדו שם קודם. 200 משפחות יהודיות התגורר בכפר הזה, אך כיום נשארו רק זוג מבוגרים.

מבנה בית הכנסת נמכר בשנת 1999 לעמותה לטיפוח ההיסטוריה המקומית. הם משתמשים בבנין להצגת תערוכות על מלחמת העולם הראשונה, וגיבורים ואישים ילידי הכפר הזה וכפרים שכנים. יש שם גם ארון זכוכית אחד ובו תשמישי קדושה יהודיים.

    

מעל דלת הכניסה מבחוץ אפשר לראות שפעם היה שם תבליט אבן שעליו היה חקוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". הטקסט היה הרוס בפטישים, אך עדיין אפשר לקרוא אותו. שאלתי את מתנדבי העמותה מה קרה עם זה. הם הסבירו שאת זה שברו וניתצו הגרמנים שכבשו את הכפר, ויש שמועה אחרת שעשו זאת מקומיים, שרצו שהגרמנים לא ידעו שהבנין שימש בית כנסת יהודי.

כשנכנסתי פנימה, נהיה לי חושך בעיניים. את כל הספסלים וארונות הספרים הוציאו. את שולחן הקריאה בתורה ואת דוכן החזן העלימו. עדיין נשארה הבימה המוגבהת של קריאת התורה במרכז בית הכנסת, והיא משמשת לתצוגה. מזל שבארון הקודש הם לא נגעו. בינתיים. עליתי לעזרת הנשים, שם ראיתי ארונות זכוכית שבהם מוצגים כלי נשק מהמאה ה18-19 כמו אקדחים ורובים עתיקים וחרבות ישנות. ההיפך מהפירוש של רשי"י וחז"ל על הפסוק "לא תבנה אתהן גזית". עליתי על דוכן הקריאה המוגבה, עמדתי שם כמו משותק, ובמוחי עלה הפסוק ממגילת איכה: "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ, כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ".

לפני בית הכנסת עומד בנין עם תריסים ירוקים. הקומה הראשונה שימשה בית ספר יהודי וחיידר, ובקומה השניה התגורר החזן. במרתף של המבנה הזה ישנו מקוה. ראוי לציין לטובה שהמתנדבים שמפעילים את העמותה שרכשה את בית הכנסת מתיחסים ליהדות בכבוד.

מוֹמֶנהַיְים Mommenheim

בית הכנסת נבנה בשנת 1775 ושופץ 1904. הנאצים החריבו אותו ושיפוצו הסתיים רק ב1957. המבנה נמכר לעיריה שהפכה אותו לספריה עירונית ואולם ספורט.

בֶּרגהַיְים Bergheim

בית הכנסת הראשון בסלסטה נבנה במה ה14. במאה ה19 פרצה בעיר שריפה גדולה שביערה גם את בית הכנסת. על מקומו נבנה בית כנסת חדש בשנת 1863 שקיים עד היום. בקצה הגג ניצבים שני לוחות הברית מאבן. אבל קהילה יהודית כבר לא קיימת. מאז השואה פסקו תפילות להישמע בבית הכנסת הזה. בשנת 1991 הוא נמכר לעיריה, ומשמש לעריכת אירועי תרבות.

סָרֶנְיוֹן Sarre-Union

את קבוצת בתי הכנסת שנמכרו לעיריות בחרתי לסיים בכפר סרניון. בית הכנסת נבנה בכפר בשנת 1839, ועד לפני שנים לא רבות עדיין התפללו בו מידי שבת. הקהילה התמעטה, ולאחרונה רכשה העיריה את מבנה בית הכנסת. הם עדיין לא החליטו כיצד ישתמשו בבנין לצרכי הצבור.

כל תכולת בית הכנסת, חוץ מארון הקודש, נאספה והובאה ארצה. הנברשות, לוחות הזכרון, המנורות, הפרוכות, וחלק מהרהיטים הגיעו לפני זמן קצר לבית הכנסת "הצור והצוהר" בישוב צור הדסה, ליד ביתר עלית בפרוזדור ירושלים.

זו יוזמה יפה של יהודי יליד סרניון שעלה ארצה והתישב בצור הדסה. לצערנו, בכפרים אחרים תכולת בתי הכנסת שנמכרו לנוכרים מוזנחת ואף מושלכת לאשפה. ראיתי ארונות קודש שמשמשים לאיחסון כלי עבודה לתיקון מכוניות. ראיתי סימנים של ארונות קודש שנלקחו ממקומם, והבעלים החדשים השתמשו בהם לחימום בתיהם באש. במקומות אחרים פשוט השליכו לרחוב ולאשפה ארונות קודש מפורקים. מצמרר! אני רוצה לנצל במה זו לפנות לראשי הקונסטיטוסאר: קחו חלק מהכסף שאתם מקבלים תמורת בתי הכנסת, והשתמשו בו לפירוק ארונות הקודש, לשיפוצם, ואח"כ לשלוח אותם לשימוש בישראל. ישובים רבים ישמחו לקבל ארון קודש משופץ מאלזס. והיהודים שהתפללו בבתי הכנסת שאתם מוכרים, היו שמחים לדעת שארון הקודש שלהם עדיין בשימוש בארץ הקודש, ולא מושלך לאשפה.

קבוצה ג:

בתי כנסת שנמכרו לאנשים פרטיים וחוללו

רוֹסְהַיְים Rosheim

אם המקום הזה נשמע לנו מוכר, זה בזכות רבי יוסלמן מרוסהיים, מחבר "דרך הקדש" ו"ספר המקנה", שהיה שתדלן היהודים בארמון המלך מקסימיליאן במאה ה15. בימי הביניים זה היה כפר קטן, אבל גרו פה לא מעט רבנים חשובים בכל רחבי אשכנז. כיום חיים בו 5000 תושבים. אף אחד מהם אינו יהודי. האשה הכי קרובה ליהדות היא המדריכה שלי, אשת ראש העיר לשעבר, שמספרת בגאווה שאמא שלה היתה "שאבעס גוי" בבתי משפחות יהודיות עשירות. את המלים "שאבעס גוי" היא אומרת ביידיש עם מבטא בני ברקי חסידי.

בכפר הזה היה בית כנסת מרשים. היא לקחה אותי לראות אותו רק מבחוץ. מעל השער כתוב שהבית נבנה ב1884, ושופץ ב1959

למעלה חקוקה באבן ליד הגג עוד כותרת בעברית:

לאחרונה נמכר המבנה לגויים ע"י הקונסטיטוסאר. זה אחד מבתי הכנסת שהוסב לשימושים פרטיים, ולכן אי אפשר להיכנס אליו. זה מה שאמרה לי המדריכה. טיפסתי על החלון להציץ פנימה, וראיתי בפנים אשה עובדת על מחשב. דפקתי על החלון, והיא יצאה אלינו. המדריכה שאלה אם תרשה לנו בכל זאת להיכנס. הוזמנתי פנימה, וזה מה שראיתי:

שטח בית הכנסת חולק לשניים, והחלל שלו לשתי קומות. בקומה הראשונה בחלק הקדמי פועל כיום משרד אדריכלים של בעלה ושלה. אין שם זכר לקדושת בית הכנסת. בקשתי לעלות במדרגות שפעם שימשו לעליה לעזרת הנשים. בקומה השניה בנו דירת מגורים שלהם. החצי השני של בית הכנסת נמכר לאדם אחר שעדיין לא סיים את השיפוצים והתאמת המבנה למגוריו.

כך נראה החלק הקדמי בשלבי ההכנה לבניה.

    

המראה מדכא ומעורר מחשבות נוגות על עתיד היהדות בקהילות קטנות בגולה. לבי נחמץ. כנראה שבעל הבית הבחין באכזבה שלי, ושאל למה נפלו פניי. הסברתי לו על הקודש והחול ביהדות, ועל כאב הלב שלי למראה העיניים בביתו ובמשרדו.

הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהם זוכרים שזה היה מקום קדוש ליהודים ומתחשבים בכך. בקנית המבנה חייבו אותו לא לפגוע ולא להזיז שום דבר שמחובר לקרקע. זה כולל את ארון הקודש והחלונות המיוחדים. את הבימה הוא בכל זאת הרס, כי היא הפריעה לו באמצע הבית. אבל בארון הקודש לא נגעו. בנוסף, אסרו עליו לבנות בבטון ולא לצקת שום דבר. הקונסטרוקציה של קירות החדרים חייבת להיות רק מברזל שמונח על הרצפה ולא מבוטן, ועליה לוחות גבס או לוחות עץ ודיקט. "זאת כדי שאם אי פעם יחזרו יהודים לכפר שלנו, המצב יהיה הפיך והבית שלי יוכל לחזור לשמש בית כנסת" אומר בעל הבית.

"מי דרש את זה?" אני שואל אותו. "הקונסטיטוסאר היהודי?"

"לא" הוא משיב, "זו היתה דרישה של העיריה. ליהודים בקונסטיטוסאר לא איכפת בכלל מהבנין. רק מהכסף".

כאשר אתם תגיעו לשם, כנראה לא תוכלו להיכנס לבית הפרטי, אלא רק לראותו מבחוץ. "לא נעים לראות גן סגור", ועוד יותר לא נעים לראות בית כנסת סגור.

הכתובת: 3 Rue Gal de Brauer

במורד הרחוב נמצא בית הספר התיכון ומולו הספריה העירונית שנקראת על שם רבי יוסלמן מרוסהיים. בצד יש שלט שמסביר את פועלו ואת מעמדו החשוב בפוליטיקה הצרפתית והיהודית בפרט. הוא חי בכפר זה, ונפטר ב1554.

המשפחה היהודית החשובה ביותר ברוסהיים לפני 250 שנה היתה משפחת נֶטֶר. הרחוב שבו חיו רוב היהודים נקרא כיום על שם משפחת נטר. הבית שבו התגוררו קיים עד היום, ועל הקיר החיצוני יש שלט אבן שבו כתוב בצרפתית: "לזכר משפחת איציק נטר ובניו 1628-1772, ולזכר להמן נטר 1709-1792, שהיו ראשי הקהילה היהודית בכל אלזס בפני המלך, עד המהפכה הצרפתית". כל הבתים בסביבה זו היו בתי יהודים. כדאי לשוטט מעט ברחוב ולנסות לדמיין את היהודים במקום הזה.

Ribeauviller רִיבֵּאוּוִילֶר

את שיא הזוועה וחילול של בתי כנסת ראיתי בכפר ריביאווילר. הקהילה היהודית בכפר התקיימה מ1711 עד 1922. שם גר הרב הראשי לאלזס, ר' מאיר ווייל. בשנת 1830 נבנה שם בית כנסת שעומד וקיים עד היום. המבנה הקדוש של בית הכנסת נמכר לסוחר מקומי, וזה הפך אותו ל…אולם קולנוע. סינימה! לא פחות. המראה מבחוץ מעורר אצלי חלחלה. לנגד עיניי ראיתי שם המחשה לפסוק ממגילת איכה: "זָנַח ה' מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ".

כך נראה החלק האחורי של בית הכנסת לשעבר:

רציתי להיכנס לראות אם נותרו בפנים שרידים לארון הקודש ולבימה, אך המקום סגור ולא מצאתי את בעליו החדשים. עזבתי ביגון קודר.

אוֹבֶּרנֵי Obernai

בבית ישן מהמאה ה17 יש סימנים לקיומו של בית כנסת, במרחק קצר מאוד מבית הכנסת הפעיל. על הבנין יש שלט אבן שעליו חקוק "שנת תנ"ו 1696". על משקוף האבן יש חריץ שמעיד שפעם היתה בתוכו מזוזה גדולה. הבנין מכוסה בטיח צבוע אדום.

    

בפינת הכניסה לחצר יש ידי כהן מפוסלים באבן, ומעליהם שלט "חדר שמשון הכהן". משובב נפש מבחוץ, אבל כשנכנסים פנימה נהיה לנו שחור בעיניים. פנים בית הכנסת משמש מוסך למכוניות ומחסן כלים של בעל המקום. על קיר המזרח לא נותר זכר לארון הקודש שהיה שם.

הכתובת: רח' גנרל דה-גוֹרוֹ 43

הַבְּשהַיְים Habsheim

בית הכנסת המקומי נמכר בשנת 1924 לנוכרי מקומי, כיום משתמשים בו כמחסן ומוסך לתיקון נגררים לקמפינג. גוי חביב פותח את המקום בשמחה לתיירים יהודיים, ואומר שהוא שומר על מה שנשאר מארון הקודש ומכסא של אליהו.

אֶפִּיג Epfig

בית כנסת שנבנה ב1826. על החלונות יש עדיין כתובות בעברית. כיום משמש מחסן לציוד חקלאי

     

נוּבִילֶר לֶה סָבֶרן  Neuwiller Les Saverne

    

מבחוץ זה נראה כמו בית כנסת רגיל, אבל בפנים פועלת נגריה

בֵּרגהַיים Bergheim

אחת מהקהילות העתיקות ביותר באלזס. יש עדויות לקיום קהילה מלפני אלף שנים. בשנת 1349 נרצחו כל יהודי הכפר בגלל עלילת דם. במאה ה19 החלו לחזור יהודים לכפר, ובשנץ 1863 בנו בית כנסת גדול ויפה. בבית הכנסת פעל גם בית הדין הגדול של דרום אלזס. בשנת 1991 נמכר המבנה לסוחר מקומי, וכיום הוא משמש מחסן לציוד חקלאי.

הֵגֶנהַיְים  Hegenheim

בית כנסת שנבנה ב1815 וננטש מחוסר מתפללים. כיום פועלת בתוכו נגריה.

בדורות הקודמים היו חיים יהודיים שוקקים ותוססים ברחבי חבל אלזס. בדור שלנו אפשר לראות רק עדויות ושרידים לשפע היהודי הזה. אבל הדור הבא כנראה כבר לא יוכל לראות אפילו את השרידים האלה. בכפרים רבים הפכו בתי הכנסת למחסנים או למסעדות או בתי קולנוע, וקשה לזהות מבחוץ שזה היה מקום תפילה קדוש. כנראה שכך יקרה בעשורים הבאים גם עם חלק מהאתרים שתיארתי כאן. אז הבה ננצל את ההזדמנות שניתנה לנו לראות את המקומות האלה, לבקר בהם, ולתעד אותם למען הדורות הבאים. כאמור, אלה רק דוגמיות ספורות מתוך 176 בתי הכנסת שנותרו בחבל אלזס. כאשר אתם מתכננים טיול לשם, קחו מפה וסמנו עליה איזה בית כנסת מהמוצגים כאן תרצו לראות, ולפי איזה סדר נסיעה בין הכפרים.

חבל אלזס נמצא בצפון מזרח צרפת, על גבול גרמניה. הדרך הנוחה והזולה ביותר להגיע לשם היא בטיסה של חברת התעופה ASL לפריז, ומשם להמשיך ברכבת או ברכב שכור. אפשר להגיע גם בטיסה של איזיג'ט למילוז' בדרום אלזס, בשדה התעופה המשותף עם באזל. אבל שעות הנחיתה אינן נוחות כמו בASL. משרד התיירות הצרפתי מסייע לתיירים, ושולח מדריכי תיירות לאתרים יהודיים לפי בקשה. להזמנת סיור מודרך ומותאם לצרכינו יש להתקשר:   80+33 3 88 15 45

צילומים: ויקימדיה שיתופי, © Claude Truong-Ngoc, מישל רוטה ויעקב מאור

(הכותב היה אורח של לשכת התיירות של צרפת בישראל ושל חברת התעופה ASL)