כנס לציון 30 שנה למבצע "הדרך הבלטית" נערך בסוף השבוע האחרון בעיר ריגה, בבנין הספריה הלאומית של לטביה. בכנס השתתפו מאות נציגים מרחבי העולם, לרבות משלחת קטנה של עיתונאים מישראל. המשתתפים הבכירים בכנס היו נשיא לטביה, אגילס לוויטס, וראשי שלש הממשלות הבלטיות, לטביה אסטוניה וליטא.

"הדרך הבלטית" Baltic Way היתה הפגנה עממית המונית נגד השלטון הקומוניסטי. השתתפו בה כשני מיליון אנשים, כשהם אוחזים ידיים בשרשרת אנושית לאורך 675 ק"מ, בשלוש מדינות. הם שמרו על החוק והסדר, והצבא הרוסי לא מצא שום עילה לעצור אנשים ולפגוע בהם. אומרים שנשיא רוסיה, מיכאיל גורבצ'וב, צפה בחדשות בטלויזיה בהפגנה הזו, ואמר לעוזריו "איבדנו אותם!". כלומר, איבדנו את יכולת השליטה שלנו במדינות הבלטיות.

נשיא לטביה, אגילס לוויטס, פתח את הכנס בנאום ברכה, שבו אמר: "לפני 30 שנה אנחנו הצלחנו להתיך את מסך הברזל, ויצקנו ממנו דמוקרטיות שמבטיחות בטחון ושלום לעתיד עמינו. הדרך הבלטית המשותפת שלנו לא תדעך לעולם. הדרך הבלטית הביאה לקירוב לבבות בין שלוש המדינות אסטוניה ליטא ולטביה. החלומות המשותפים והניסיון המשותף עוזרים לנו להבין טוב יותר זה את זה. השאיפה שלנו היתה לחזור להיות חלק מאירופה החופשית, והצלחנו להגשים את זה בזכות הדרך הבלטית. בימינו עלינו להעמיק ולבחון סוגיות מקומיות בהקשר כלל אירופי ובינלאומי. ההיבטים העדכניים של הדרך הבלטית הם סוגיות כמו איכות הסביבה, טכנולוגיה מודרנית, וחיזוק הדמוקרטיה. יחדיו עלינו להגביר את הידע והרוח לקידום ארצנו. זה מה שעשינו לפני שלושים שנה, וזה גם היעד שלנו ל30 השנים הבאות". הנשיא לוויטס חשף שבהפגנה ההיא הוא עמד עם חבריו בכיכר החרות בריגה. (אגב, לנשיא לטביה יש שורשים יהודיים, ומשפחתו מצד אביו היתה משפחת לוויים, כמו שמעיד שמו).

שר החוץ של לטביה, אדגרס רינקביץ', ודוברים אחרים הביעו דעתם שהדרך הבלטית לא הסתיימה. השרשרת האנושית נגמרה, אבל הרעיון הדמוקרטי שעמד מאחוריה ממשיך לחיות ולבעוט. במדינות הבלטיות עוקבים בדאגה אחרי הפלישה של רוסיה לאוקראינה לפני 5 שנים, וכיבוש האי קרים. הם מוטרדים מאוד מהאדישות של העולם ומחוסר התגובה. מנהיגי המדינות הלטביות מבועתים מהמחשבה שמא הרוסים יפלשו גם אליהם בעתיד, ואיש לא יקום לסייע להם. נראה לי שאחת ממטרות הכנס בריגה היתה להכשיר את הקרקע ליצירת דעת קהל עולמית נגד פלישת רוסיה לשכנותיה. אולי זו הסיבה שהזמינו עיתונאים מכל העולם וגם מישראל.

אחד הנואמים המעניינים היה דייניס איוואן, לשעבר מנהיג "החזית העממית" (Popular Front) שארגנה את ההפגנה לפני 30 שנה. בשולי הכנס הוא נאות לפגוש את המשלחת הישראלית במשרדי החזית, שהיום משמשים מוזיאון לדרך הבלטית. הוא סיפר לנו על ההתארגנות לקראת ההפגנה, והפתיע אותנו בגילויים על היבטים יהודיים של הארוע ההיסטורי הזה. הרוח החיה מאחורי הצד האידיאולוגי של ההפגנה היה עורך דין יהודי בשם מאוריקס וולפסון ז"ל, שהיה מומחה להגנה על זכויות אדם בבתי משפט מפני השלטון הקומוניסטי. הוא היה קומוניסט אדוק בדעותיו, הרבה יותר מחבורת הצעירים שהקיפה אותו. דייניס וחבריו עסקו בעיקר בלוגיסטיקה וטקטיקה של הצד הארגוני.

"מדינת ישראל שימשה לנו השראה" גילה דייניס איוואן. "אחד ממנהיגי הארגון שלנו היה יהודי מיורמלה ששמו אגלס לויטס, והוא אמר לנו שאם אתם זכיתם לעצמאות אחרי שזרים שלטו בארצכם אלפיים שנה, אז גם לנו יש סיכוי".

ההתארגנות היתה בצילה של הפגנה אחרת שנערכה שנה לפני כן בטיביליסי בירת גרוזיה. הפגנה קטנה יותר, שהרוסים פיזרו באלימות רבה, וביריות במפגינים. בהפגנה של הגרוזינים נגד השלטון הסובייטי נהרגו מפגינים ונפצעו רבים. מארגני ההפגנה במדינות הבלטיות חיפשו דרכים למנוע נפגעים בהפגנה שלהם. לכן החליטו לערוך הפגנה שקטה, בלי שום אלימות שתוכל להוות הצדקה לחיילים רוסיה להתערב ולהסתער עליהם. כך הוחלט על השרשרת האנושית של אנשים אוחזים ידיים בדממה, ולא חוסמים כבישים.

דייניס סיפר לנו שהם מדדו ומצאו שאדם נורמלי שפושט ידיו לצדדים, תופס שטח באורך מטר וחצי. לפי זה הם חישבו שהם יזדקקו להביא 400,000 איש להפגנה. משימה קשה מאוד. הם חילקו את המסלול לקטעים שעל כל אחד היה אחראי פעיל פוליטי אחר באותו אזור. ראשי הקטעים חילקו את הקטע שלהם לקטעי מישנה, שעל כל אחד מינו אדם אחר שיהיה אחראי להביא את כמות המפגינים מתושבי האזור, ולומר לכל אחד היכן בדיוק עליו לעמוד.

"היה לנו חשש גדול שלא נעמוד במשימה. בשעת בוקר מוקדמת ביום 23 לאוגוסט 1898, הגעתי לראיון בתחנת רדיו, שאולפניה בכיכר הדוֹם בריגה. כשנכנסתי לבנין האולפנים, הכיכר היתה ריקה מאדם. כשיצאתי מהבנין כעבור כשעה, היתה הכיכר מלאה באנשים ששמעו את השידור שלי. זה עודד אותי מאוד והפיח בי תקוה, שהתממשה בצהריים".

ההענות הציבורית היתה מעל ומעבר למצופה. אפילו נהגי אוטובוסים בחברת התחבורה הממשלתית הסכימו להוביל מפגינים בחינם, ואף לחרוג בקילומטרים רבים מהמסלול הקבוע של קוי הנסיעה. מבחינתם זה היה כרוך בסיכון אישי לא מבוטל.

במפגש של דייניס עם העיתונאים הישראלים הוא סיפר לנו שכארבעה חודשים לאחר ההפגנה הוא הלך עם מאוריקס לועידה במוסקבה, וישב בתוך הקהל באולם להקשיב לדוברים. נואם הכבוד באותה ועידה היה הנשיא גורבצ'וב שנתן סקירה מדינית. בסיום דבריו, הקהל הוזמן להציג שאלות לנשיא. גנרל אחד קם ושאל את גורבצ'וב למה הוא מאפשר את ההפגנות שנערכו באותם ימים בגרמניה המזרחית? גרובצ'וב הצביע על דייניס ומאוריקס שישבו באולם, והשיב: "בגלל ששני אלה קשרו לי את הידיים".

דייניס איוואן מצביע על עצמו נואם בעצרת, בתמונה במוזיאון הדרך הבלטית

דייניס איוואן המשיך להיות פעיל פוליטי. כעבור שנים אמר לו גורבצ'וב, נשיא בריה"מ: "אתם טרוריסטים קיצוניים כמו חיזבאללה. רוב הציבור הלטבי אינו תומך בכם". כדי להוכיח לגורבצ'וב שהוא טועה, ניסה איוואן להקים מעין פרלמנט צללים של לטביה. בהמשך הקריירה הוא נבחר לכהן כציר בפרלמנט הלטבי.

ואכן הדרך הבלטי היתה הפגנה היסטורית מוצלחת. בעקבותיה הודה השלטון במוסקבה לראשונה בקיומו של הסעיף הסודי בהסכמי רובינטוף-מולוטוב, שבו הסכימו היטלר וסטלין לשתף פעולה ולאפשר לרוסיה להשתלט על המדינות הבלטיות. אבל מארגני ההפגנה לא צפו אפילו בחלומות שלהם את נפילת בריה"מ בתוך שנתיים מההפגנה. להפגנה היתה השפעה גם על התנהגות הקרמלין, והיה לה חלק לא מבוטל בנפילת מסך הברזל.

ארועי הדרך הבלטית נצרבו היטב בתודעת הציבור. כל אדם שפגשתי בריגה זוכר בדיוק היכן היה ומה עשה באותו יום של ההפגנה ההיסטורית, כמו שאנחנו זוכרים היכן היינו ומה עשינו כשנודע לנו על שחרור ירושלים או על רצח רבין. הרב של ריגה, הרב אליהו קרומר, אמר לי שהוא היה ילד בגיל 7 באותו זמן, ועד היום הוא זוכר בבירור את ההתרגשות של הוריו ושל חבריהם. ילדים בגיל הזה אינם מבינים את עול הכיבוש הסובייטי, ואין להם מושג מהי חירות. אבל אליהו הקטן קלט את האוירה והתתרגשות הכללית והבין שקורה משהו בעל חשיבות עליונה. נציגת משרד החוץ הלטבי, הגברת ויטה טימרמנה-מורה Vita Timermane-Moora, שליוותה את העיתונאים מישראל, סיפרה לנו שהיא זוכרת במדויק את הנקודה בריגה שבה היא עצמה עמדה בהפגנה כשהיתה בת 22. כך גם כל אדם מעל גיל 50 שאיתו דברנו, אמר שהוא זוכר היכן היה בהפגנה.

דייניס איוואן סיפר לנו שלפני 5 שנים, במלאת חצי יובל לדרך הבלטית, נערך בליטא שיחזור חלקי של השרשרת האנושית. הוא נסע לאורכה, וראה רבים אוחזים ידיים ומניפים את דגלי ליטא ולטביה, והיו גם אנשים שהניפו את… דגל ישראל.

בכנס התקיים גם פאנל שעסק בהשוואות בין הריסת החומה בברלין לבין הפגנת הדרך הבלטית. פאנלים אחדים עסקו ברעיונות לגייס את העולם האדיש לנוכח האגרסיביות הרוסית כלפי מדינות שהיו חלק מברית המועצות. הכנס נמשך יומיים, ובמסגרתו נערכו גם ארועים מחוץ לאולמות הספריה. אחד מהם היה טקס הנחת זרים למרגלות פסל החירות בריגה, על ידי ראשי שלש המדינות הבלטיות.

באותו ערב התקיימה בכיכר גם עצרת. נראה לי שהתכוננו לבואם של רבים, אך הגיעו פחות מ-500 איש בערך. לא ספרתי. מה שבלט לעיניי היתה העובדה שבדרכי לכיכר החרות, ראיתי בבתי הקפה ובפארק הסמוכים הרבה יותר לטבים מבלים להנאתם, מאשר כמות האנשים שטרחו לבוא לעצרת. עלה בדעתי שאם אפילו הלטבים עצמם מגלים אדישות שכזו, אז לדאגה של משתתפי הכנס מאדישות העולם יש הצדקה רבה.