מה גיליתי על הרצל כאשר ישנתי על מיטתו בבאזל
היום ה' באייר הוא יום הכרזת המדינה, ואתמול חגגנו את יום העצמאות. כיום, ישראל היא מדינה יציבה שקיומה אינו ניתן לערעור. אבל בדורות קודמים היא היתה חלום וחזון.
מדינת היהודים נקבעה ב"תוכנית באזל" שאושרה בקונגרס הציוני הראשון בעיר השווייצרית באזל, לפני 128 שנים בראש חודש אלול שנת 1897. הקונגרס הזה נחשב "הפרלמנט של היהודים", ונשיאו -הרצל- נחשב "מלך היהודים". הרב קוק הישווה אותו למשיח בן יוסף.
בזמן הקונגרס התארח הרצל במלון שלשת המלכים (Les Trois Rois) על גדות נהר הריין, בחדר 117. במרפסת החדר צולמה התמונה ההיסטורית כשהוא נשען על המעקה ומהרהר.
לפני שנים זכיתי גם אני להתארח במלון המפואר הזה – חוויה שחקוקה בליבי עד היום. הייתי אז בכנס מקצועי בציריך, בשבוע שבו חל יום העצמאות. חשתי צורך לציין את החג גם מעבר לים, וחשבתי שיכול להיות נחמד להתפלל את התפילה לשלום המדינה בדיוק במקום שנוסדה. התקשרתי למלון "שלושת המלכים" בבאזל, ושאלתי אם חדר 117 פנוי הלילה. כשקיבלתי תשובה חיובית, הזמנתי את החדר ללא היסוס, למרות שכבר הוזמן לי חדר לשבוע שלם בציריך.
בליל יום העצמאות הגעתי למלון, וכבר בשעריו אני חש את ההוד וההדר. את הרוח ההיסטורית האופפת את המקום. במלון הזה התארחו בעבר גם נפוליאון, המלכה אליזבת, פבלו פיקאסו ואח"מים אחרים. הבנתי את פשר שמו 'שלושת המלכים', ולמה דווקא המלון הזה נבחר לארח את הרצל. במקום כזה, חשבתי לעצמי, לא מתארחים, אלא נטמעים בתוך היסטוריה.
נכנסתי לחדר 117, החדר שבו שהה הרצל. הלב החל לפעום בקצב מואץ. רהיטי עץ כהה מגולפים ביד אמן משתלבים בהרמוניה עם קירות עטויי עץ אגוז, וילונות קטיפה בגווני שמפניה, ומנורות שולחן רכות שיוצרות אווירה חמימה ומזמינה. חלון רחב מוביל למרפסת פרטית המשקיפה על נהר הריין, שם ממתינים כיסאות ברזל לצד זר פרחים רענן. זהו חדר שכולו שקט והשראה.
על הקיר הפונה לנהר תלוי תבליט של הרצל. ולצידו שולחן עץ מאסיבי, כבד, יציב, עם רגליים מגולפות, ומצופה בלכה בהירה ומבריקה. על השולחן הזה הוא כתב את המשפט ההיסטורי שכולנו מכירים מהילדות: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים…".
למען הדיוק, הוא כתב: "אם אמַצֶה את קונגרס באזל בדיבור אחד, שאזהר שלא להגותו ברבים, הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם".
כנראה נחה עליו רוח נבואה כי בדיוק אחרי 50 שנה קיבלה מדינת ישראל את אישור האו"ם. וביום זה ממש, אני בחדרו, והלב לא נותן לי מנוחה. וואו! ההתרגשות גואה בי. אין מלים לתאר את פעימות הלב החזקות.
בתפילת ערבית ליום העצמאות אנו מוסיפים מזמורי תודה. כאשר אני מגיע לפסוקים "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ, הֵאִירוּ בְרָקָיו" אני רואה בדמיוני כאילו זיקוקין צבעוניים מאירים את שמי באזל.
אני משתרע על המיטה הרחבה של הרצל. מזרן קשה ומוצק. אך הנפש לא נרגעת. גלים של התרגשות שטפו אותי. לא הצלחתי להירדם.
לפנות בוקר, האוויר היה שקט, קריר, נקי. מרפסת האבן הצמודה לחדר נשאה אותי אל מחוץ לזמן. ממש פה עמד הרצל כשהצטלם מול גשר הברזל העתיק Mittlere. היום זה גשר בטון מודרני ורחב.
אני מתעטף בטלית ותפילין ונעמד בדיוק במקום בו עמד חוזה המדינה. בתפילת "הלל" אמרתי: "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" עם כוונה מיוחדת שקיבלה כאן משמעות חדשה. שרתי "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים", ומול עיניי כאילו רוקדים הרי היורה והאלפים הצרפתיים. "גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן"- ולימיני אני רואה את גבעת קתדרלת מינסטר, ממש כמו בתמונה של הרצל.
רציתי לנצור את הרגע. יצאתי למסדרון וקראתי לבטלר להיכנס כדי לצלם אותי בפוזה כמו הרצל. אני עומד שם נרגש ומוקסם, וצופה כמוהו אל נהר הריין הזורם לאיטו, ומניח את מרפקיי על המעקה הקריר. אבל משהו לא מסתדר לי. תחושה קלה של אי נוחות. הנה אני עומד זקוף, ולעומת זאת, בצילום הרצל עמד פה כפוף. כאשר אני מתכופף בזוית כמו הרצל בתמונה, המעקה גבוה מעל המרפקים שלי.
מחשבות רבות מתחילות להתרוצץ במוחי הנרגש. אולי החליפו את המעקה במהלך השנים? מביט בו מקרוב, אך לא. הוא נראה בדיוק כפי שהוא מופיע בצילום המוכר, חוץ מזה שבצילום הוא היה צבוע בשחור, וכיום הוא בצבע אפור בהיר. אני שואל את הבטלר האם החליפו או הגביהו את המעקה במהלך 80 השנים האחרונות? "לא, אדוני" הוא משיב בנימוס.
ואז, ברגע של הארה, הבנתי את התשובה הפשוטה. הרצל היה משכמו ומעלה גם בהיבט הפיזי. איש גבוה. אם הרצל נאלץ להתכופף כדי להניח מרפקיו על המעקה הזה, זאת אומרת שהוא היה גבוה ממני בכעשרה ס"מ. הגובה שלי כ170 סנטימטרים, וכנראה שהרצל התנשא לגובה כ180 ס"מ. ההבנה הזו הציפה אותי בתחושה של פליאה וחיוך קל. גם הרגעים האייקוניים ביותר טומנים בחובם פרטים אנושיים וקטנים.
המלון פעיל גם כיום, ולכן הנהלת המלון אינה מרשה לתיירים להיכנס לחדר ולהצטלם במרפסת. אבל תוכלו לצלם אותו מבחוץ מהגשר או מהטיילת על גדות הנהר ממול.
מהמלון הזה יצא הרצל אל אולם הקונגרסים שקיים עד היום. זהו בית הקזינו העירוני (Stadtcasino) בכיכר ברפוסר Barfüsserplatz ("כיכר היחפים").
על הבימה ישבו נכבדי התנועה הציונית. באולם המרכזי נכחו 208 צירים מ16 מדינות, ועוד מאות יהודים נרגשים ועיתונאים רבים. הצלחתי פעם להיכנס לאולם שבו נערכו דיוני הקונגרסים, ולא הבנתי למה הוא נקרא "קזינו". אין בו שולחנות רולטה או הימורים אחרים. הוא משמש כיום אולם תיאטרון והרצאות.
לפני כ30 שנה תלו על אחד הקירות הפנימיים שלט נחושת בו כתוב בגרמנית ובעברית: "בבית הזה התאסף לקול קריאתו ובהנהגתו של בנימין זאב תיאודור הרצל, תר"ך-תרס"ד, הקונגרס הציוני הראשון, א-ג אלול תרנ"ז, ויסד את ההסתדרות הציונית העולמית, מפלסת הדרך למדינת ישראל".
בעוד כשבועיים תתקיים בבאזל תחרות האירוויזיון, שמושכת גם ישראלים רבים. באזל היא עיר תיירות גם מעבר לאתרים בעלי החשיבות ההיסטורית לישראלים. העיר העתיקה שלה מקסימה במבנים בעלי ארכיטקטורה מרהיבה, המון מזרקות מים, ומוזיאונים רבים. הרחובות בעיר העתיקה מרוצפי אבן, ונעים לשוטט בסמטאותיה.
כיכר ברפוסר הומה אדם בד"כ, אבל לא בזכות האולם. בכיכר זו יש שווקים של אומנות, עתיקות, פרחים ועוד. יש בה גם תחנות של חשמליות רבות החוצות את העיר. בשוליה נמצאת מזרקת טינגלי. בבריכה רדודה ניצבים פסלי מתכת של 9 דמויות גרוטסקיות שמתנועעות, ותוך כדי כך גורפות מים ומתיזות אותם לכל הכיוונים. בכיכר נמצא גם המוזיאון ההיסטורי העירוני. לדעתי, טעו ראשי העיר כאשר לא יזמו עוד אטרקציה תיירותית גם מבנין הקזינו העירוני. אין שילוט ראוי מחוץ לבנין, ורוב שעות היום הוא סגור לקהל. כאשר ניסיתי בעבר לארגן כניסה לקבוצות שהדרכתי, נתקלתי בסירוב ובאנשים לא נחמדים.
יש בבאזל כ30 מוזיאונים. החשוב לנו הוא המוזיאון היהודי. ניתן לראות בו חפצי יודאיקה, ספרי תורה, פרוכות, פמוטים וכלי קודש. החלק המעניין בו הם מסמכים מהקונגרס הציוני הראשון, מכתבים של הרצל, ומוצגים נוספים הקשורים למורשת הקהילה היהודית בבזל.
לפני שנים רבות הקימה הקהילה היהודית את בית הכנסת הגדול. מבנה גדול, מצופה אבן בהירה ושורות של אבנים אדומות, ומעליו שתי כיפות גדולות.
בבית כנסת זה ביקר הרצל בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון. כיום מתפללים בו רק בשבתות וחגים, ובימי החול מתפללים במבנה קטן יותר בחצר. הקהילה רכשה את הבתים הסמוכים, וגידרה את כולם בחצר אחת. במתחם הזה גם גן הילדים ובית הספר היהודי וסניף של בני עקיבא. במתחם נמצאת גם המסעדה הכשרה 'טופז'. רב הקהילה היה ישראל לוינגר, אח של ר' משה לוינגר מחברון. החזן הראשי הוא יששכר הלמן (בן דוד שלי).
במרחק של פחות מ5 דקות הליכה ממלון שלשת המלכים נמצא בנין העיריה בן כ-500 שנה. בנוי בסגנונות גותי ורנסנס, וצבוע בצבע אדום שמבליט אותו.
על הקירות הפנימיים והחיצוניים יש איורים יפים, והצריח שלו מוזהב. בחזית בנין העיריה נמצאת כיכר השוק היפה, שבה שפע של תוצרת חקלאית, פרחים, תבלינים, ביגוד, ומזכרות לתיירים.
העיר העתיקה היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שלשה שערים. היפה והמושך מביניהם הוא הסְפָּאלֶן-טוֹר. חזיתו מעוטרת בפסלים רבים, וגובהו יותר מ40 מטר.
יש בבאזל עוד אתרי תיירות שפרטים עליהם נוכל לקבל בלשכת התיירות בכיכר השוק.
צילומים: יעקב מאור, Les Trois Rois, ובאדיבות Basel Tourismus
