במחוז טרנסילבניה בהרי הקרפטים נמצאת גם העיירה היפה בְּרָאשוֹב, שמהווה מוקד תיירות וקייט.

אותנו יעניין יותר לראות את בית הכנסת המשופץ של בראשוב. בנין גדול ויפה שנמצא בסמטה של הרחוב הראשי, בן שני בתים. כשנכנסים משער העיר, הוא נמצא בין הבית הרביעי לחמישי מצד ימין. ניתן לזהותו ממרחק גם בעזרת דגל ישראל שבד"כ תלוי לצד דגל רומניה על מעקה אחת המרפסות בקומה השניה.

הצד הפנימי של שער העיר, והבנין שלידו הכניסה לבית הכנסת

מבחוץ הוא בצבע אדום. מבפנים הוא צבוע בלבן בוהק. כך גם ארון הקודש, הבימה, וכסאות הרב ונשיא בית הכנסת. מעל ארון הקודש בנויים צריחים ומגדלים מבטון בסגנון רומני עתיק.

על הבימה יש מפה שעליה רקום שזו מתנת עיריית ראשון לציון, העיר התאומה, ועליה גם שמו של ראש העיר לשעבר מאיר ניצן. אחד הדברים המעניינים בביהכנ"ס זה החלונות, שעליהם צוירו שמות ערים בישראל וסימליהם.

זכיתי להתפלל במקום תפילת מנחה ביחידות, וזה ריגש אותי מאוד. חשתי כאילו אני מנשים מחדש את היהדות ההולכת ונכחדת גם במקום הזה. באמצע התפילה הגיעה למקום קבוצה של תיירים ישראלים מחברת 'קשרי תעופה', ביניהם כמה חובשי כיפה סרוגה. בקשתי לארגן מנין, אך הם סירבו. ביקשתי שלפחות מישהו יאמר קדיש ונענה "אמן" במנין, אך הם מיהרו אחרי המדריך הסרוג שלהם.

בלובי הכניסה תלוי על הקיר שלט זיכרון משיש לזכר חיילים יהודיים מבראשוב שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. בחצר בית הכנסת יש מצד שמאל מסעדה כשרה, ומצד ימין אנדרטה לשואה. בבראשוב חיים כיום כ270 יהודים, ורובם מגיעים לתפילות בביהכנ"ס בחגי ישראל .

בראשוב חשובה מבחינת התיירות היהודית, בזכות בית הכנסת. אבל מבחינת ההיסטוריה היהודית חשיבותה בינונית למדי. לא גרו בה אדמו"רים שניהלו ממנה חצרות, ולא היתה בה ישיבה חשובה. הבינוניות שלה בולטת במיוחד לעומת העושר הרוחני שהיה בהרי הקרפטים שבתוכם שוכנת גם בראשוב.

טרנסילבניה נחשבת "ערש החסידות" בגלל שהבעל שם טוב התגורר בה. בהרי הקרפטים היו חיים יהודיים תוססים. בבוקובינה היו בתי ספר דתיים בסגנון חמ"ד וישיבות תיכוניות בסגנון בני עקיבא כיום בישראל. גם בקישינב היתה ישיבה חדשה, והיא היתה גם אחד המרכזים הציוניים החשובים. בשנת 1903 היה שם פוגרום שזעזע את העולם, והשפיע על החזון הציוני.

תנועת החסידות ברומניה התחזקה מאז שהרוז'ינר בא לגור בעיירה סדיגורה, שבבוקובינה. החסידויות של רוז'ין-סדיגורה ושל חסידות ויז'ניץ השפיעו מאוד על יהודי רומניה ועל עולם הישיבות שהיו בה. בפרשבורג הקים ה"חתם סופר" ישיבה שבוגריה מונו להיות רבנים בכל רחבי טרנסילבניה. בעיר יאסי היתה "ישיבת בית אהרון", וראש הישיבה היה היה רבי ד"ר שלמה בן ארואי, שהיה גם רופא. אולי יש לזה השפעה על העובדה שכיום סטודנטים ישראלים רבים לומדים רפואה דוקא ביאסי. ראוי לציין גם את "ישיבת בית אברהם" בשטפאנעש שהוקמה ע"י האדמו"ר ר' מנחם נחום פרידמן, בנו של ר' ישראל מרוז'ין. בבוהושי היתה "ישיבת בית ישראל" שהקים האדמו"ר ר' יצחק פרידמן, נכדו של הרוז'ינר. בעיירה אויבערווישא פעלה ישיבה חשובה בראשות רבי מנדל האגר שחינך את תלמידיו לתורה ועבודה. אחד מצאצאיו, אל"מ הרב מוישי הגר, ממשיך כיום את דרכו ועומד בראש המכינה הקדם צבאית ביתיר.

גם בערים אחרות במחוז טרנסילבניה היו חצרות חסידים גדולות ובעלות השפעה עד ימינו. בנדבורנה חי רבי יעקב ישכר בער מסלאטפינא, שעלה ארצה אחרי השואה והקים מחדש את חסידות נדבורנה. רבי אליעזר זאב רוזנבוים היה מרבני סיגט אך עבר לכהן בעיירה קרעטשניף והקים שם חסידות. לאחר השואה כל בניו וחתניו היו אדמו"רים מקרעטשניף- בקרית גת, רחובות, ניו ג'רזי, וסטייטן איילנד.

סיגט היתה עיר הבירה של מחוז מרמורש, ו40% מתושבי היו יהודים. אחת הערים היחידות באירופה שבהן היה עירוב. זאת בזכות השתתפות יהודים במועצת העיר והשפעתם הרבה. בסיגט היה עולם תורה מפואר, שרובו חרדי קיצוני. אחד מרבני העיר היה רבי אליעזר ניסן טייטלבוים, בנו של ר' משה טייטלבוים, בעל ב"ישמח משה" מייסד חסידות סאטמר. אחריו כיהנו צאצאיו יקותיאל יהודה, בעל ה"ייטב לב", חנניה יום טוב ליפא, בעל ה"קדושת יום טוב", רבי חיים צבי, בעל ה"עצי חיים", ור' משה בעל ה"ברך משה". קבריהם של מייסדי החסידות, ר' משה ובנו ר' יקותיאל, נמצאים ממש בפתח בית הקברות היהודי. האחרונים מהשושלת היו אנטי ציונים. אדירי התורה האלה האפילו על מגזרים יהודיים לא-חרדים שגם הם חיו ופעלו בסיגט, אבל הם חיו בצל החרדים.

לא הכל יודעים שהיו בסיגט יהודים מכל הקבוצות והמפלגות. בסיגט מרמורוש התכנסה הועידה הראשונה של תנועת המזרחי בראשות הרב מאיר ברלין. זו היתה ההפגנה הגדולה ביותר עד אז של הציונות הדתית לאומית. מפלגת 'הבית היהודי' כיום והמפד"ל ובני עקיבא הם מצאצאי הועידה ההיא בסיגט.

מוזיאון אלי ויזל

חתן פרס נובל לספרות, אלי ויזל ז"ל, נולד וגדל בסיגט ומהווה גאוות העיר. לכבודו הקימה העירייה עוד בחייו מוזיאון בבית נעוריו המתעד את חייה של משפחת ויזל, כמשל ודוגמה לחיי היהודים. המשפחה היתה משפחה חסידית טיפוסית ואביו היה חסיד ויז'ניץ. המוזיאון נמצא בצומת הרחובות   dragos vodda פינת  thdor vladimuresch

המוזיאון לא הכי מרשים, אבל החוויה יכולה להיות מרשימה אם מביאים מראש ספרים שחיבר אלי ויזל, וקוראים בהם בבית שבו גדל עד גיל 15, ושממנו גורש לאושוויץ. אני הבאתי את הספר "הלילה", שהיה הראשון מספרי ויזל שמצאתי בביתי. התישבתי בחצר על אחד הספסלים, הוצאתי מתיקי את הספר, פתחתי באמצע באקראי, והתחלתי לקרא. במקרה פתחתי בדף שמתאר את יום הגירוש לאושוויץ: "העיר נראתה שוממה, אך מעבר לחלונות ציפו ידידינו מתמול שלשום לרגע שבו יוכלו לעוט על בתינו לבזוז בז". הרמתי עיני מהספר, הסתכלתי על הבתים השכנים בהמשך הרחוב, ובחנתי את הסוחרים המקומיים עם דוכני המזכרות מול המוזיאון ע"ש ויזל, וחשתי צמרמורת. בבתים האלה היו הרהיטים שנבזזו מבתי היהודים של סיגט וביניהם בית משפחת ויזל. האנשים שראיתי על המדרכה ובמעלה הרחוב היו בניהם ונכדיהם של אותם בוזזים מנוולים שעליהם כתב אלי ויזל. דמעות מילאו את עיניי והתקשיתי להמשיך לקרוא. כשהצלחתי להתגבר על ההתרגשות ניגבתי את עיני ופתחתי את הספר שוב סמוך לתחילתו ושם קראתי את אלי ויזל כותב על שכניו הגויים "שנאתי אותם. הם היו מדכאינו הראשונים". שם, מול ביתו, הרגשתי בדיוק כמוהו.  אני ממליץ למטיילים להכין מראש את אחד מספריו של ויזל, ושם יקראו מהם בדממה, או יקריאו קטעים לחבריהם בקבוצת המטיילים.

יש בסיגט עוד אתר שיכול לעניין אותנו. על קיר תחנת הרכבת המקומית יש לוח שייש לזכר 38,000 היהודים תושבי העיירה שנלקחו מהתחנה הזו אל מותם באושוויץ. אני מציע לא להסתפק בעמידה מול השלט שעל הקיר החיצוני של התחנה, אלא להיכנס פנימה אל הרציף, להביט בפסי הרכבת הבוהקים, לעמוד דקת דומיה לזכרם, ולחשוב. אולי גם לומר קדיש או אף להדליק נר לזכרם.

בית הכנסת הספרדי בסיגט, מבחוץ ומבפנים

מכל העולם היהודי העשיר והתוסס בטרנסילבניה כמעט לא נותר זכר. בית הכנסת הספרדי בסיגט הוא כיום היחיד שעדיין עומד על תילו, אך לא משתמשים בו לתפילות. הוא משמש כיום את משרדי הקהילה היהודית ופועל כמוזיאון. חסידי סאטמאר רכשו את המקווה של הקהילה בסיגט וטיפחו את בית הקברות. בקרוב, אחרי תשעה באב, תצא משלחת של מתנדבים ישראלים לסיגט לשקם את בית הקברות היהודי המקומי.

במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של העיר הוקמה האנדרטה לזכר הנספים בשואה. למקום זה אספו את יהודי העיר וממקום זה יצאו לדרכם האחרונה דרך תחנת הרכבת לאושוויץ. בית הכנסת שימש כמחסן לצבא הגרמני ופוצץ ערב בריחת הגרמנים מן העיר. חסידי סאטמאר גאלו את המתחם במטרה לבנות במקום בית "הכנסת אורחים" בית כנסת ומקווה טהרה לטובת הפוקדים את קברי הצדקים בעיר.  (הכתובת Gheorghe doja

למרות ההיסטוריה המפוארת של סיגט, כיום היא עיר מוזנחת, משעממת, ונטולת ההדר שהיה בה לפני השואה. כיום אין בה כלום חוץ מהנוף עוצר הנשימה שנשקף ממנה. ערימות עצי הסקה מצויות בפתחי הבתים, ובתים מטים ליפול. אבל יש בה משהו רוחני. יוצאי סיגט מנחילים את הכמיהה לעיר אף לדורות הבאים במין לוקאל פטריוטיות, כמו שעשו גם הוריה של אשתי. סיגט היא אחד היעדים החשובים לטיולי שורשים, יותר מעיירות אחרות בטרנסילבניה. מדריך הטיולים של חברת "אבימור", דובי סלע שמתמחה ברומניה, נוהג לאפשר לחברי הקבוצות שלו יום אחד לנסיעות פרטיות לטיולי שורשים, ובמידת האפשר אף מסייע בתכנון הדרך.

חברת Authentic Romania מציעה טיולי משפחות לטרנסילבניה במיניבוסים עם נהג צמוד דובר אנגלית. יוצאי טרנסילבניה וצאצאיהם יכולים לבקש להוסיף לטיול גם ביקור בעיירת מוצאם. המחיר 350 יורו למשפחה ליום שלם. אפשר לפנות אליהם מהארץ במייל info@authentic-romania.com. אם תבקשו לדבר עם המנהלת עָלִינָה (Alina Baidoc) ותאמרו שהגעתם אליה בעקבות הפוסט באתר הזה, כנראה תקבלו הנחה מיוחדת.

קרדיט ל4 צילומים אחרונים: אתר "סיגט".

תודה לארגון Bucharest Expirience ובמיוחד למנהליו Tudor & Anda Maxim על המידע לצורך כתיבת כתבה זו.

כל הזכויות שמורות לאתר ותוליכנו לשלום