האיים הקנריים מהוים מוקד תיירות עולמי בזכות מזג האוויר האביבי הנצחי כמו באיי הוואי. כשבאירופה החורף מקפיא, כאן הטמפרטורה יציבה 18-24 מעלות כל השנה. האוקיינוס האטלנטי שומר על איזון עדין בין קור טרופי לרוח חמה מהסהרה. האיים הקנריים נמצאים באוקיאנוס האטלנטי מול חופי מרוקו, אך הם חלק מספרד. מידי שנה מבקרים כאן כ12 מיליון תיירים, ביניהם גם ישראלים רבים.

לאחרונה הזדמן לי להצטרף לקרוז כשר של חברת 'גולדן טורס' לאיים הקנריים, או כפי שכינו אותם הימאים הספרדים הראשונים: Las Islas Afortunadas "האיים בני המזל". ארכיפלג האיים הקנריים כולל 7 איים יפים ומתויירים. הנופים בשישה מהם דומים מאוד. לכן חברת 'גולדן טורס' לוקחת אותנו רק לשני איים- טֶנֶרִִיף ולַנְזַרוֹטֶה. טנריף הוא האי הגדול, שאחיו הקטנים דומים לו מאוד. עוד הר, ועוד עמק, ועוד כנסיה. ראית אחד – ראית גם את השאר. אחרי 3 ימי טיולים כבר אין חידושים בנוף. לעומת זאת, האי לנזרוטה הוא מיוחד במינו, ובו האדמה עדיין נושמת אש וים, והאדם נוגע בבריאה הראשונית. ברוב חופי הים החול הוא שחור מאפר וולקני. איים שהיו פעם לבה רותחת, והיום הם גן עדן של שלווה.

יש משהו כמעט מיסטי ברעיון של קרוז כשר באוקיינוס האטלנטי. הספינה מרחפת בין שמים לים, בין קודש לחול, כשעל הסיפון נשמעים זמירות שבת והניחוחות העולים מהמטבח מזכירים את הבית. קבוצה של מטיילים דתיים, עטופי שמש ורוח מלוחה, ששטים יחד לעבר קצה העולם, אל איים שהיו פעם לבה רותחת, והיום הם גן עדן ירוק של שלווה וגעגוע.

סנטה קרוז: שער הכניסה לטנריף

האונייה 'סטאר' (NCL) עוגנת תחילה בבירת האי, סַנְטָה קְרוּז דֶה טֶנֶרִיף. עיר נמל קטנה וציורית, שבה כל רחוב נראה כמו גלויה מצוירת בצבעי פסטל. הבתים מחייכים בצבעי תכלת וחרדל, והמרפסות העתיקות נדמות כתלויות באוויר. מפת האי טנריף מזכירה בצורתה את מפת ישראל כולל סיני ורמת הגולן.

על שפת הים מתנשא היכל התרבות Auditorio de Tenerife, יצירתו של האדריכל סנטיאגו קַלַטְרַבָה, שתכנן גם את גשר המיתרים בירושלים. הבניין דמוי המפרש נראה כאילו הוא נולד מהים. כמו גלי אוקיינוס שהתאבנו ברוח. קלטרבה אמר שההשראה באה לו מהמבנה האייקוני של  בנין האופרה בסידני באוסטרליה, שגם הוא בנוי על שפת הים. עבור תושבי האי זה סמל לגאווה מודרנית. עבור נוסעי הקרוז, זו גם נקודת תצפית מושלמת לשקיעה.
כאן הזמן נע באיטיות, וצעדי המטיילים מתערבבים בריח המלח. בתי העיר העתיקה בני שתיים־שלוש קומות, כולם צמודים זה לזה. בחזיתות של בתים אחדים אנו רואים מרפסות עץ צרות ברוחב מטר או פחות, שתלויות באוויר מחוץ לבית כמו ארון.

את סגנון הבניה הזה התחילו סוחרים יהודים עשירים שחיו כאן במאה ה־18. לקראת חג הסוכות היו מסירים את הרעפים, ומניחים סכך שתחתיו יושב בעל הבית בראש שולחן שרובו בתוך הבית. כך סעדו בני המשפחה בחג הסוכות. אחר כך גם שכניהם הגויים החלו לבנות מרפסות כאלה.

לאיים הקנריים יש עוד קשר לחג הסוכות. מכאן מייבאים לישראל לולבים שגדלים על דקל קנרי. התעוררו שאלות הלכתיות לגבי כשרות הלולבים האלה, אך לטוענים שמדובר בשאלות מסחריות ולא בשאלות הלכה, יש על מי להסתמך. לחלק מהרבנים המחמירים יש זיקה לסוחרי לולבים שמיובאים ממקורות אחרים.

יהדות בקנריים

האיים הקנריים נושאים עמם היסטוריה יהודית ארוכה, שמתחילה בגירוש ספרד בשנת 1492, אז מצאו יהודים אחדים מקלט בטוח בטריטוריה הספרדית האוטונומית שמול חופי מרוקו. רוב יהודי המקום שגשגו במסחר העולמי בין אירופה לעולם החדש. האינקוויזיציה הגיעה בעקבותיהם גם לכאן, והקהילה היהודית ירדה למחתרת. יהודי טנריף אולצו להתנצר. חלקם הועלו על המוקד בבניין האינקוויזיציה שעומד עד היום בעיר הסמוכה לה־לָגוּנָה. אחרים הצליחו להימלט למרוקו.

כך נראה כיום בנין מטה האינקויזיציה בלה-לגונה

מאות שנים אחר כך, עם פריחת המסחר באוקיינוס האטלנטי במאה ה18, הגיעו לכאן סוחרים יהודים ממרוקו, הקימו בית כנסת ובית ספר, והחיים היהודיים שבו לפרוח, עד שנמוגו שוב.

בשנות ה60 של המאה הקודמת הגיע גל יהודים מצפון אפריקה, שבאו מסיבות כלכליות. הם בנו גם בית כנסת. עם השנים התקשתה הקהילה להחזיק מעמד, וביהכ"נ נסגר בשנת 1989. ספר התורה שלו שכב בארון יותר משלושים שנה, מכוסה אבק.

לפני 3 שנים נפתח בטנריף בית חב"ד בעיר פּוּאֶרְטוֹ דֶה לַה קְרוּז. השליח, הרב נועם רוזן, מספר שבראש השנה האחרון הוציאו את ספר התורה מארון הקודש וניקוהו לקראת התפילות. תפילות הימים הנוראים בקנריים היו מרגשות מאוד. האיש שהחזיק את ספר התורה רעד, וחלק מהמתפללים בכו. "כאשר ישראלי מבוגר הוזמן לעלות להפטרה" מספר הרב רוזן, "הוא לא הצליח להשלים את הקריאה, ופרץ בבכי".

כיום ישנה קהילה יהודית קטנה של כעשרים משפחות בעיר לָאס פַּלְמָאס, בירת האי גְרָאן קַנָרְיָה. שם נמצא בית הכנסת היחיד באי, שבו מתקיימות בו תפילות במנין מידי שבת.

פסגת ספרד והרי האש

הדרך מרציף הנמל של סנטה קרוז מטפסת באיטיות אל תוך האי, מתפתלת בין נופי ירוק עד, עד שהיא נפתחת לפתע אל מרחב אדיר של אבק ולבה. זהו הר טֵיידֶה הגבוה ביותר בספרד. פסגתו מתנשאת לגובה 3,720 מטר. ככל שעולים, האוויר הולך ונעשה דליל וקריר, והנוף משנה צבעים מאדמה שחורה לאדמת חמרה, מסלעים אפורים לסלעים אדומים. בראש ההר נדמה שהעולם נפתח מתחתיך. הים מקיף מכל עבר, והשמיים כל כך קרובים עד שנדמה שתוכל לגעת בהם. בלילות קריסטליים, כשהכוכבים נראים כאבק על רקע שחור עמוק, זהו אחד המקומות הטובים בעולם לצפייה בכוכבים. כאן, בלב האטלנטי, אנו רואים במו עינינו את מה שכתוב בספר תהלים פרק ק"ד: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'. עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם".

מטיילים מיטיבי לכת ממשיכים רגלית ממרכז המבקרים אל הפסגה, בשביל תלול ומאתגר שנמשך כ־45 דקות. מי שמגיע עד הסוף, עומד על ענן ומביט באוקיינוס הפרוש מתחתיו לכל הכיוונים, ככתוב "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". בשקט הזה, כשהרוח שרה סביבך, אתה מבין מדוע המקומיים מאמינים שההר הוא מקום קדוש. שער בין שמים לארץ.

אם יהיה לנו מזל, נוכל לראות במורדות ההר את "קפיצת הרועים". במדרונות יש סלעים גדולים שהעיזים מדלגות ביניהם בקלילות, אבל לבני אדם קשה לעבור שם. לכן רועי הצאן נעזרים במוט ארוך (כמו סֶנדה במחנה בני עקיבא) כדי לקפוץ מסלע לסלע ולהחליק למטה בעקבות העיזים. מחזה משעשע.

לא רחוק משם, עיר הנמל סָן קְרִיסְטוֹבֶּל דֶה לָה לָגוּנָה, עיר ציורית שהוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הבתים צבעוניים, הרחובות מתוקתקים כאילו נצבעו זה עתה, והעיר כולה נושאת אווירה של שלווה אירופית ישנה. העיר הצבעונית הזו נראית כמו תפאורה של סרט. רחובות מרוצפים באבן, בתים צבועים בגווני חרדל, ירוק ותכלת, ומגדל שעון אחד שנראה מכל פינה. בין הבתים נראים גנים חבויים, כנסיות עתיקות, וקפיטריות שבהן הזמן עומד מלכת.

כאן, בין ההרים הירוקים, אפשר להבין למה מכנים את האיים הקנריים “איי האביב הנצחי”. בכל נשימה אתה חש ריח של אדמה לחה ופרחי יסמין, כאילו האי עצמו נושם חיים חדשים בכל בוקר.
כאן, בניגוד לסנטה קרוז ההמונית, הזמן באמת עצר. הבתים מספרים על עושר קולוניאלי, אבל גם על תרבות של סובלנות שנולדה מתוך הכאב של העבר. ממרפסות האבן נשקפים גנים קטנים, ומעליהם מתנוססים דגלי קנריה הכחולים־צהובים.

עוד אטרקציה תיירותית באי טנריף הוא פארק לורו, גן חיות גדול ויפהפה שבמרכזו אקוואריום גדול שבתוכו אנו מהלכים בתוך המים בשביל מוגן בזכוכית. בחוץ יש גם הופעות של דולפינים.

בכל האיים הקנריים מדברים ספרדית, אבל באחד מהם, האי לָה-גוּמֶרָה, מתקשרים ביניהם התושבים גם בשפה נוספת- שפת השריקות. בגלל הרוחות באזורים ההרריים קשה לשמוע זה את זה, אפילו כשצועקים. התברר ששריקה יעילה יותר מצעקה. לכן אבותיהם פיתחו שריקות עם עיצורים והברות. היום הם מדברים "ספרדית" בשריקות. מדהים להאזין לתקשורת הזו.

 

האי לַנְזַרוֹטֶה: אדמת הירח וגן הקקטוסים

בהמשך הקרוז עוגנת האוניה באי לנזרוטה, אי שחור ולוהט במרחק כמאה קילומטר בלבד מחופי מרוקו. אם טנריף ירוקה וחיה, לנזרוטה הוא שיר של אש ואבן. ההרים קרחים ללא צמחיה ירוקה. כמו שכתוב בהפטרת השבוע מספר מלאכי: "וָאָשִׂ֚ים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה". הנוף כמעט מדברי, אבל מרהיב. 35 הרי געש בצורות של קונוסים חדים, מכתשים, שדות של סלעי לבה, ואדמה אדומה שנראית כמו פצע שטרם הגליד. הנופים דרמטיים כמו בצילומים של אדמת הירח. ואכן, נאסאו עורכים כאן אימונים ובדיקות לכלי רכב שמיוצרים לנסיעות על הירח.

בשנת 1730 התפרץ כאן ההר במשך שש שנים רצופות, בהתפרצות הארוכה ביותר בהיסטוריה המתועדת. לבה זרמה כמו נהרות אש, כיסתה כפרים שלמים והותירה אחריה מכתשים עצומים שנקראים פָלְדֶרְיָה.

בלב האי נמצא הפארק הוולקני טימאנפיה, אתר חובה לכל מבקר. לפי אגדה מקומית, זה היה שמה של נערה שנמלטה עם משפחתה מזרם הלאבה שהחל לזרום במורד ההר. אהובה נלכד בזרם הלאבה, והיא יכלה להמשיך לברוח ולהינצל, אך היא נשארה לצידו עד שהלאבה כיסתה את שניהם. הנערה טימאנפיה הפכה לאגדה מקומית ולסמל של אהבה גדולה עד מוות.

גם כיום רוחשת בפארק זה פעילות וולקנית צנועה. יש בו אזורים שהאדמה בעומק פחות מחצי מטר תחת רגלינו היא בחום של 200-400 מעלות. באחד מהאזורים האלה עמדנו במעגל מסביב למדריך מקומי שלקח את חפירה רגיל. הכניסו לעומק כ30 ס"מ והוציא גרגרי אבן, עבר בינינו, ונתן לנו למשש את האדמה שהעלה באת החפירה שלו. נגעתי בחופן אדמה, אך מיד נאלצתי להשליך ארצה כי האדמה היתה חמה מאוד. כמעט גרמה לי לכוויה.

במרחק צעדים אחדים משם ראינו בור שחור באדמה. מדריך מקומי אסף קש וגבבה במגרפה, והשליך לתוך הבור. מיד החל לעלות עשן מהבור, ובתוך שניות עלתה ממנו להבה גדולה זו:

בהמשך הפארק רואים כתריסר צינורות בקוטר כעשרים ס"מ שקועים באדמה. המדריך שלנו, יואב חרמוני, אומר שעומק הצינורות כ10 מטרים לתוך הקרקע. הוא מרחיק אותנו מהצינורות, ומדגים את הפעילות הוולקנית. עובד מקומי שופך כרבע דלי מים לתוך אחד הצינורות הללו, וצועד אחורנית ברתיעה. מיד פורץ מהצינור גייזר של אדים ברעש אדיר. אנו רגילים לומר בתפילת "ברכי נפש" את הפסוק "יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִקוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן". כאן אנו ממש מרגישים את המלים האלה, ולא אומרים אותן סתם.

במרכז המבקרים של הפארק הוולקני יש גם מסעדה מיוחדת שבה "עושים על האש" בלי אש. מחוץ למטבח יש בור שנראה כמו באר ישראלית. מעל הפתח שלה רשתות עליהן מניחים נתחי עוף, והם ניצלים מהחום שעולה מהבור. מכאן לוקחים אותם למטבח הישר לצלחות של הסועדים.

זה אולי המקום היחיד בעולם שבו ה"מנגל" באמת מגיע מבטן האדמה. הנפתי את ידי מעל הבור, והרגשתי חום עז, כאילו אני מניף יד מעל מנגל בישראל. המטיילים הכשרים בקרוז מביטים מהצד ביראת כבוד, ומסתפקים בצילום החוויה. ממש ככתוב "עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹוהֵט".

ומעבר לאדמה הגעשית, יש באי גם יופי ירוק. גן הקקטוסים שתוכנן על ידי האמן סֶזָר מֶנְרִיקֶה, הוא מחווה לטבע הבלתי אפשרי של האי. מנריקה ניקה מחצבה נטושה שהפכה למזבלה, ובתוכה שתלו אלפי קקטוסים מכל העולם, בצורות, צבעים וגדלים שמזכירים פסלים חיים. מנריקה עצמו נחשב לגיבור לאומי. בזכותו נחקק חוק שאוסר לבנות בית גבוה יותר מעץ דקל. כל הבתים בלנזרוטה צבועים בלבן, עם משקופים ודלתות בצבע ירוק. אחידות שמעניקה לאי תחושת טוהר ושלמות.

 

איים של אמונה ושלווה

קרוז כשר לאיים הקנריים הוא הרבה יותר מטיול נופים. בין הרי הגעש לבין השקט האינסופי של הים, בין חום הלאבה לחום הקהילה, יש תחושה שהעולם נברא מחדש בכל בוקר. הקרוז הכשר לאיים הקנריים הוא חוויה של גוף ונפש, גם בזכות המטעמים שהכין לנו השף אבי סיגאוי. זהו מסע רוחני קטן, ומסע קולינרי גדול. בשעות הערב, כשהרוח מניעה את דגלי הספינה והאופק נמס לתוך הזהב של השקיעה, שומעים על הסיפון זמירות עתיקות.

האיים הקנריים נולדו מאש, אבל מי שמגיע אליהם מגלה שבעצם הם נולדו מאור. קרוז כשר באיים הקנריים הוא מסע של ניגודים: בין טבע פראי לתפילה שקטה, בין היסטוריה כואבת להר געש שממשיך לבעור. זהו מקום שבו כל זריחה מזכירה את מעשה בראשית, וכל שקיעה מלמדת ענווה. ואולי זו סיבת קסמם. הם גורמים לנו להרגיש קטנים מול הבריאה, אבל גדולים מול עצמנו.

חברת 'גולדן טורס' החלו כבר את ההרשמות להפלגות לאיים הקנריים בשנת 2026, וליעדים אחרים ברחבי העולם, במחירי פרי סייל.

כשהפלגנו מהאיים הקנריים להמשיך את הקרוז אל העיר אגאדיר במרוקו, עמדתי על הסיפון בירכתיים בקומה ה12, מביט באיים המתרחקים מאחורי שובל הקצף הלבן מאחורי האוניה,  ושפתיי דובבו מאליהן פסוקים שכתב דוד המלך: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן. אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' ".