מה מסתתר מאחורי הדלת של ניני צ'ו?

עוד לפני שהתיישבתי כבר הרחתי את המטבח.

זה לא היה ריח אחד אלא שכבות של ניחוחות. למון גראס רענן שעלה מהווק, ג'ינג'ר שזה עתה נכתש, שום שהתחיל להשחים בשמן חם, וציר בקר עשיר שבושל שעות ארוכות עד שהמטבח כולו התמלא בארומה עמוקה ומנחמת. אלה אינם ריחות שמתנגשים זה בזה. הם משתלבים כמו תזמורת שמכוונת את הכלים רגע לפני תחילת הקונצרט.

ברקע נשמע הצליל המתכתי של ווק שפוגש להבת אש, סכין שמקישה בקצב קבוע על קרש החיתוך, וצחוק קצר שבקע מהמטבח. עוד לפני שטעמתי משהו, הגוף כבר הבין שהערב הזה עומד להיות מוצלח.

האולם עצמו אינו מתאמץ להרשים. אין דרקונים מוזהבים, ואין קישוטים שמנסים לשכנע אותך שאתה בבנגקוק. להפך. דווקא האיפוק יוצר את הקסם. העיצוב אינו צועק "אסיה". הוא לוחש אותה. שולחנות עץ מצופים לכה, מחיצות בהשראה יפנית שעליהן קליגרפיה סינית, וגופי תאורה שמפזרים אור זהוב ורך. התאורה אינה מסנוורת אלא מלטפת את הצלחות, מעניקה לסלמון ברק ולירקות צבעים חיים יותר.

יש מסעדות שמגישות אוכל אסייתי. ניני צ'ו מנסה להגיש את אסיה עצמה, לפחות את זו שנשארת בזיכרון. לא רעש השווקים ולא פקקי התנועה של בנגקוק, אלא הרגע שבו מתיישבים מול קערת מרק מהבילה, מריחים את עשבי התיבול, ושוכחים לרגע באיזו מדינה נמצאים.

מארח אותנו עדי לואיס (32), אחד מארבעת השותפים ברשת ניני צ'ו. "לארבעתנו יש ביחד כמעט מאה שנות ניסיון במסעדנות," הוא מחייך.

אצלו זו אינה סיסמה. הוא התחיל כשוטף כלים כבר בגיל 13. אחר כך פינה שולחנות, עבר למלצרות, התקדם לאחראי משמרת, ניהל מסעדות ורק אז הפך לבעלים. "מי שעבר את כל התחנות יודע לזהות מתי לקוח רק רעב, ומתי הוא מחפש חוויה," הוא אומר. "אני יודע לזהות לפי הפנים של הלקוח אם חסר לו מלח, אם המנה מתעכבת יותר מדי, או אם הוא פשוט בא ליהנות. את זה אי אפשר ללמוד בקורס."

זו אולי הסיבה שניני צ'ו אינה מרגישה כמו רשת. למרות שכבר פועלים ארבעה סניפים, לכל אחד מהם יש אופי משלו. ”התפריט בתל אביב אינו זהה לתפריט בפתח תקווה, כי גם הקהל אינו אותו קהל. אנחנו מקשיבים לאנשים". בתל אביב בולט קהל שמחפש ארוחה מהירה או משלוח הביתה. בפתח תקווה מגיעות משפחות שיושבות סביב השולחן, מזמינות כמה מנות למרכז ומבלות ערב שלם. בהתאם לכך נוספו לתפריט מנות כמו באן, נאמס ועוד, שמזמינות את כל הסועדים לשלוח מקלות אכילה זה אל הצלחת של זה.

הרעיון פשוט: אותו מטבח אסייתי, אבל התאמה לאנשים שיושבים מולו.

מסעדה אחת, שלושה מטבחים

גם מאחורי הקלעים הכול בנוי סביב הרעיון הזה. שלושה מטבחים עובדים במקביל. מטבח קר שמוקדש לסושי, מטבח חם למנות התאילנדיות, והשלישי לסלטים, למנות הפיוז'ן ולדגים הנאים. החלוקה הזו נשמעת אולי טכנית, אבל היא מורגשת היטב בצלחת. כל המגשים יכולים להגיע גם ללא גלוטן, ניתן לגוון ברולים עם דגים אפויים ויש גם מגשים במיוחד לנשים בהריון. כל מטבח מתמקד בעולם שלו, והתוצאה מדויקת יותר.

השף, אָרוּן, נולד בתאילנד וחי בישראל כבר עשרים שנה. ילדיו משרתים בצה"ל. עמדתי כמה דקות ליד דלפק הסושי והסתכלתי בטבחים. אין תנועות חדות, אין לחץ, אין צעקות. הסכין אינה חותכת את הסלמון. היא מחליקה דרכו. כמעט מלטפת אותו.

לפני שהתחלנו לאכול, עדי התעקש שנתחיל דווקא בשתייה. "הקוקטיילים הם ההתמחות הפרטית שלי," הוא מחייך.

קוקטייל הקאפה ג'ין נראה כמעט תמים. שקוף, צונן, מעוטר בפרוסת מלפפון דקה. אבל הלגימה הראשונה הפתיעה. המתיקות כמעט שאינה קיימת. במקום זה מגיעה רעננות חדה של מלפפון טרי, אחריה ליים, נענע טריה ועוד עשבי תיבול, חמיצות עדינה, ורק בסוף הג'ין מחמם את הגרון כאילו מישהו הדליק שם נר קטן.

לעומתו, הניגורי ניול הוא כבר קוקטייל שמח. אם הקוקטייל הראשון הוא חולצת פשתן לבנה, השני הוא חולצת הוואי צבעונית. הסאקה והקוקוס מעניקים לו מרקם קטיפתי, האננס מביא מתיקות טרופית, ועל פני המשקה צפים שבבי קוקוס קלויים ופניני מנגו שמתפוצצות בפה כמו טיפות קטנות של שמש. כל לגימה מתחילה ברכות ומסתיימת בניחוח קלוי שנשאר עוד רגע על החיך.

בדרך כלל, כשבעל מסעדה מתלהב מהקוקטיילים שלו, אני חושד שהוא מנסה להסיח את דעתי מהאוכל. כאן קרה ההפך. כשהמלצרית פינתה את הצלחות, הסתכלתי לרגע אל המטבח הפתוח. להבות כחולות ליטפו את תחתית הווקים, ענני אדים עלו מהסירים, וטבח אחד קצץ עירית במהירות שהזכירה מתופף ג'אז. יש מטבחים שעובדים. כאן המטבח נותן הופעה.

ואז מגיעה מנת הפתיחה: קריספי רייס עם טרטר סלמון. קוביית האורז המטוגן משמיעה פצפוץ עדין כבר בנגיעה הראשונה של השיניים. היא פריכה מבחוץ, אבל עדיין שומרת על ליבה רכה. מעליה נח טרטר סלמון קצוץ ביד, קריר, עדין ומבריק, מתובל בדיוק במידה הנכונה. העירית מוסיפה רעננות ירוקה, המיונז מחבר בין המרקמים, והחריפות הקלה מופיעה רק בסוף, כמו לחש קטן שאינו משתלט על הדג.

בביס אחד פוגשים שלושה עולמות: הפריכות של האורז, החמאתיות של הסלמון והקרירות המרעננת של העשבים. לרגע עלתה בי מחשבה על ברוסקטה איטלקית. לא בגלל הטעמים, אלא בגלל אותה תחושה של מנה שנראית פשוטה, אבל נשענת כולה על איכות חומרי הגלם.

אחריה הגיע סלט סשימי. רצועות דקיקות של מלפפון, גזר וסלמון נראות כמו קערת אטריות צבעונית. הירוק של המלפפון, הכתום של הגזר והכתום העמוק יותר של הסלמון יוצרים צלחת שאפשר כמעט למסגר. רוטב הדגים, עם נגיעה של וואסאבי ודבש, מחבר את הכול מבלי להשתלט. המלפפון מתפצח בין השיניים, הגזר מוסיף מתיקות טבעית, והסלמון, טרי להפליא, כמעט נמס בפה.

זו מנה שיש בה משהו שמזכיר את הבוקר הראשון בחופשה. קלילה, רעננה, מלאה צבע וחיים. מנה שלא מעייפת את החיך אלא דווקא מעוררת אותו לקראת ההמשך.

לרגע נדמה היה שאפשר לעצור כאן. שתי מנות פתיחה מוצלחות, קוקטיילים מדויקים ושיחה נעימה עם עדי לואיס. אבל אז יצאה מהמטבח קערת מרק שהזכירה לי מדוע התאילנדים מתייחסים למרק לא כאל פתיח לארוחה, אלא כאל לב הארוחה. בדרך כלל אינני מזמין מרק ביולי-אוגוסט. החום הישראלי עושה לי חשק לסלטים ולמנות קרות. אבל עדי המליץ בחום (תרתי משמע), אז צריך להניח לדעות הקדומות בצד.

הגישו לנו מרק קויאטיו פיקנטי. עוד לפני שהכף הראשונה יצאה לדרך, עצרתי רק כדי להריח. האדים נשאו איתם ניחוח עמוק של ציר בקר שבילה לילה שלם על האש. אחריו עלו ג'ינג'ר טרי, אניס, קינמון, שום ובצל ירוק. זה לא היה ריח אגרסיבי. הוא התגנב אל האף באיטיות, כמו בושם טוב שמתגלה שכבה אחר שכבה.

לגימת הכף הראשונה הייתה כמעט קטיפתית. הציר היה כה עשיר, עד שאפשר היה לדמיין את השעות הארוכות שהקדישו לו. טבולים בו איטריות אורז, רכות וחלקלקות, שהחליקו בקלילות בין השפתיים. הנבטים הוסיפו פריכות רעננה, הבוטנים תרמו קראנץ' עדין, והכוסברה פרצה לפתע כמו משב רוח ירוק שהאיר את כל הקערה.

ואז הגיע הצ'ילי. לא סטירה, אלא לחישה שהלכה והתחזקה. תחילה חום קל בקצה הלשון, אחר כך עקצוץ בחיך, ולבסוף תחושה נעימה שהתפשטה בכל הפה. אני מודה שבשלב הזה שלחתי יד אל כוס המים. לא מתוך מצוקה, אלא כדי לאפשר לכף הבאה להתחיל שוב מההתחלה.

עדי צדק כשאמר שיש אנשים שחוזרים לכאן במיוחד בשביל המרק הזה. גם אני הייתי חוזר כמו שאני נוהג לגבי סושיות נוספות.

הסושי שמחזיר את הכבוד לאורז

אבל כל זה היה רק מופע החימום. הרגע שחיכיתי לו מתחילת הערב הגיע כאשר המלצרית הניחה במרכז השולחן מגש ועליו שני רולים של סושי.

אני מודה שיש לי חולשה לסושי טוב. דווקא משום שהוא מאכל שנראה פשוט. כמה פרוסות דג, אורז ואצה. אבל כמו כינור של סטרדיוואריוס, דווקא הפשטות חושפת כל טעות. דג שאינו טרי אי אפשר להסתיר. אורז שאינו מבושל בדיוק הנכון הורס את הכול.

האורז של ניני צ'ו הוא מהטובים שפגשתי בארץ. כל גרגר שומר על צורתו, אבל כולם יחד יוצרים מרקם קטיפתי כמעט בלתי אפשרי. הוא אינו יבש ואינו דביק. הוא פשוט מתמסר ללשון. לרגעים הוא הזכיר לי מרשמלו רך, לא במתיקות אלא באופן שבו הוא נמס באיטיות ומשאיר אחריו תחושה אוורירית. כאן הבנתי שמישהו במטבח הזה מכבד את האורז. יותר מדי סושיות מתייחסות אליו כאל חומר מילוי. כאן הוא שותף מלא למנה. כשהרול הגיע אל הפה, האורז לא התפרק, וגם לא הפך לגוש דביק. הוא פשוט… נמס.

כן, נמס.

כמו ענן קטן שהחליט להפוך לאוכל.

הרול הראשון, שנקרא טונה סלמון טאטקי, היה שיעור באיפוק. טונה טטאקי, אבוקדו ובצל ירוק עטופים בסלמון צרוב ורוטב פונזו. הפונזו לא השתלט. הוא רק הבריק את הדג בחמיצות עדינה. האבוקדו עטף את הכול במרקם חמאתי, והסלמון הצרוב השאיר אחריו רמז קל של עשן, כאילו חלף לרגע מעל גחלים לוחשות.

הרול השני- ני תאי מגורו. לפעמים יש מנה שפשוט קשה להפסיק להסתכל עליה. פרוסות המנגו נראו כמו יריעות משי צהובות שעוטפות את הרול. מעליהן נחו שבבי קוקוס קלויים ופירורי צ'ילי, כאילו מישהו פיזר צבע על קנבס.

הביס הראשון היה הפתעה. תחילה בא המנגו. לא מתיקות דביקה, אלא מתיקות של פרי בשל שנקטף בזמן הנכון. מיד אחריו הופיעה הטונה האדומה. קרירה, מוצקה, נקייה, עם אותו טעם עמוק של ים שאי אפשר לזייף. האבוקדו חיבר בין הכול, העירית הוסיפה קראנץ' ירקרק, ואז הגיעו שבבי הקוקוס ונתנו את הפוש הסופי.

הם לא רק הוסיפו פריכות. הם שחררו ניחוח קלוי עדין, כזה שמזכיר דוכני רחוב בתאילנד שבהם קולים קוקוס על מחבת לוהטת. לרגע היה נדמה שאפשר לשמוע את רחש עצי הדקל.

זו הייתה הנקודה שבה חייכתי. זו מנה שמצליחה להיות גם מתוקה, גם חריפה, גם רעננה וגם אלגנטית, מבלי שאחד הטעמים יאפיל על חברו. ככל שאכלתי יותר, כך האטתי את הקצב. לא רציתי שהרול ייגמר. מצאתי את עצמי מאט את הקצב. לא מפני ששבעתי, אלא מפני שלא רציתי שהרול הזה יסתיים.

זו, מבחינתי, המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת למנה. אינך מחפש את הביס הבא מפני שאתה רעב. אתה מחפש אותו מפני שאינך מוכן להיפרד מהטעם הקודם.

ואז הגיעו שני הניגירי. האחד עם סלמון ובס צרובים קלות, השני היה ניגירי ספייסי עם סלמון וטונה, שבבי טמפורה, עירית, ג'ינג'ר ופלפל חריף. הצריבה העדינה העניקה לדגים שכבת ריח מעושנת דקיקה, אבל הותירה את ליבם קריר וחמאתי. שבבי הטמפורה הוסיפו פצפוץ קטן בכל נגיסה, והג'ינג'ר, כמו תמיד, מילא את תפקידו כמנקה החיך המושלם.

בשלב הזה כבר הרגשנו שמיצינו. לא מפני שהאוכל הכביד, אלא מפני שהארוחה הייתה נדיבה. אבל כמו שקורה לא פעם במסעדות טובות, דווקא אז מגיעה הדילמה המתוקה: האם לוותר על הקינוח או להמשיך עוד קצת?

גם הקינוחים לא נשארים מאחור

אני בחרתי בקרם ברולה. למען האמת, השם מטעה. זו אינה הגרסה הצרפתית הקלאסית. המרקם מזכיר יותר גלידה רכה. בסיס שמנת קוקוס שמעניקה לו אופי כמעט טרופי, וקארמבל המאצ'ה מוסיפה מרירות אלגנטית שמאזנת את המתיקות. לרגע הרגשתי כאילו מישהו הפגיש בין קרם ברולה, מלאבי, וקינוח יפני. לצידה הוגש רוטב פטל עם נגיעות מי ורדים. אשתי בחרה בטארט יוזו. כדורי בצק האורז הרכים עטפו סורבה וקרם יוזו קטיפתי חמצמץ, במתיקות מעודנת. מסביב הונחו מרנג שרוף, קוביות מרשמלו ורוטב פירות יער חמצמץ.

השורה התחתונה: האם שווה להגיע?

ניני צ'ו אינה מנסה להיות מסעדת יוקרה, וגם אינה מתיימרת להגיש את המטבח התאילנדי האותנטי ביותר מחוץ לבנגקוק. היא עושה משהו חכם יותר. היא לוקחת את המטבח האסייתי, מתאימה אותו לחיך הישראלי מבלי לרוקן אותו מאופיו, ומקפידה על חומרי גלם ברמה שאינה מובנת מאליה, במיוחד במחירים הנמוכים בכ-15 אחוזים מהממוצע בקטגוריה.

בסוף הארוחה הסתכלתי על אשתי וחייכתי. לא היינו צריכים לדבר. לפעמים זוג שנשוי שנים אינו זקוק למילים. מספיק מבט אחד שאומר: "מצאנו מקום שעוד נחזור אליו." אומנם לארוחה זו הוזמנתי "על חשבון הבית" כמקובל לגבי עיתונאים מבקרי מסעדות, אבל אני מתכונן לחזור לכאן ולשלם על הארוחות כמו כל לקוח. וזה, אולי, המחמאה הגדולה ביותר שיכול מבקר מסעדות לתת למסעדה.

אם גם אתם מחפשים סושי מצוין, מטבח תאילנדי שמכבד את עצמו, או פשוט ארוחה שתגרום לכם להאט את הקצב ולהתענג על כל ביס, כדאי מאוד שתשריינו לעצמכם שולחן. לפעמים לא צריך לטוס לתאילנד כדי לחזור עם טעם של חופשה.

מסעדת ניני צ'ו

כשרות: רבנות פתח תקוה

כתובת: הסיבים 18, פ"ת     טלפון:  03-518-3333

שעות פעילות: ימים א-ה מהצהריים עד 11 וחצי בלילה. שישי סגור. מוצ"ש עד 23:30

חניה בתשלום בחניון עירוני מול המסעדה

עבור חיון מדובר בצעד מקצועי חדש, שכן זו תהיה מסעדת השף הבשרית הכשרה הראשונה בהובלתו. חיון, העומד גם מאחורי מסעדת רובידה, משתף פעולה עם רשת מלונות פתאל גם בבר היין 26.8 שבמלון כנען. סגנונו הקולינרי מזוהה עם מטבח ישראלי עכשווי, המשלב טכניקות בישול מודרניות עם חומרי גלם מקומיים ואירוח בלתי פורמלי.

המסעדה החדשה תפעל בחצר של מלון THE JAFFA, השוכן במבנה נאו-רנסנס מהמאה ה-19 ששימש בעבר כמנזר וכבית חולים צרפתי. הקונספט מבקש לחבר בין ההיסטוריה של המבנה לבין יפו של ימינו, וליצור חוויית אוכל שבה המסורת המקומית פוגשת מטבח ישראלי עכשווי.

התפריט המתוכנן יתבסס על חומרי גלם מקומיים ועונתיים, עם דגש על ירקות, דגים ובשרים. במטבח ישולבו טכניקות בישול מודרניות לצד עבודה עם אש גלויה וטעמים ים-תיכוניים. ההשראה, לדברי הרשת, מגיעה מיפו העתיקה, מהנמל ומהשווקים, ומפסיפס התרבויות שהשפיע במשך השנים על המטבח המקומי.

פתיחת המסעדה היא חלק מהמשך ההשקעה של רשת מלונות פתאל בתחום הקולינריה במלונותיה, ובמיוחד במלונות היוקרה והבוטיק של הקבוצה.

אסף פתאל ונדב פתאל, מנכ"לים משותפים של רשת מלונות פתאל, מסרו כי הבחירה בעמוס חיון נועדה ליצור חיבור בין שפתו הקולינרית של השף לבין הסיפור ההיסטורי והאדריכלי של המלון. לדבריהם, השאיפה היא שהמסעדה החדשה תהפוך ליעד קולינרי בפני עצמו, גם עבור מי שאינם אורחי המלון.

המסעדה צפויה להיפתח במהלך חודש אוקטובר במלון THE JAFFA, ברחוב לואי פסטר 2, תל אביב-יפו.

על השולחן יחכו שילובים שנעים בין רעננות קיצית למתיקות מושחתת. "הגינה של ירין" משלבת אנדיב ורוקט עם ויניגרט לימון, אגסים טריים, גבינת בושה ופקאנים מסוכרים (62 שקל), ואילו מנת CHERRY KISS מציעה סביצ'ה המאצ'י בגספצ'ו דובדבן ויוזו, עם מלפפון, ג'ינג'ר, שאלוט וצ'ילי אדום (72 שקל).

למי שמחפש שילוב נועז יותר מציעים בג'סיקה קרפצ'יו כבד אווז צרוב עם שוקולד לבן פרווה, קונפיטורת פירות יער וופל בלגי רך (104 שקל). את הערב אפשר לסיים בעוגת גבינה באסקית אפויה, המוגשת עם רוטב טופי ביתי ושקדים מלוחים (52 שקל).

גם הבר מצטרף לחגיגה עם קוקטיילים מיוחדים לט"ו באב. בין השאר יוצע Cupidon's Fire, המבוסס על וודקה בחליטת רוזמרין, ליקר תפוזים, פסיפלורה, תות וליים (56 שקל), ולצדו Illusion, המשלב ג'ין בחליטת פרחי אפונת הפרפר עם ליקר סן ז'רמן, ליצ'י, וניל וליים.

המסעדה, הממוקמת במתחם BIG החדש בבאר שבע, מציעה חלל רחב ומעוצב, בר קוקטיילים ואווירת בילוי המשלבת ארוחת ערב עם מוזיקה וחיי לילה. בערב ט"ו באב מבקשים בג'סיקה לחבר את כל אלה לחוויה זוגית חגיגית, עם אוכל, אלכוהול ואווירה רומנטית.

ספיישל ט"ו באב יתקיים ביום רביעי, 29 ביולי 2026. מספר המקומות מוגבל ומומלץ להזמין מקום מראש.

המקום מציע ארוחות בוקר וצהריים, בראנצ'ים, ארוחות ערב, קינוחים וקוקטיילים. אנחנו העדפנו להגיע דווקא בשעה שבה היום מתחיל לקפל את עצמו לאט, והחום הישראלי מפסיק לרגע להתנהג כאילו יש לו חשבון אישי איתנו. היינו בעיצומם של תשעת הימים שלפני תשעה באב, שבהם איננו אוכלים בשר, והבראסרי החלבי התאים לנו היטב.

הריח הראשון שעולה באף כשמתקרבים לללוש אשדוד אינו מגיע מהטאבון וגם לא ממכונת האספרסו. זהו הריח המלוח, הלח והעדין של הים.

המסעדה החדשה שוכנת בטיילת חוף לידו, קרוב כל כך לקו המים עד שנדמה שהים הוא חלק ממחלקת העיצוב. מוזיקת הרקע הטובה ביותר כאן אינה זקוקה לרמקולים. הגלים מספקים את פס הקול, הרוח מוסיפה כלי נשיפה, והשחפים, כדרכם, מתעקשים מדי פעם להצטרף למקהלה בלי שאיש הזמין אותם.

הים היה שקט למדי כשהגענו. כמעט מנומנם. דווקא משום כך נראה לי מוזר לראות דגל אדום מתנופף מעל סוכת המציל הריקה. אולי הים יודע משהו שאנחנו לא יודעים. ואולי גם לו, כמו למסעדות טובות, יש מצבי רוח.

ללוש עצמה אינה ממהרת להכריז על נוכחותה. השלט שלה צנוע יחסית לשלטי המסעדות האחרות לאורך הטיילת, ואפילו אינו פונה לכיוון החניה. בפעם הראשונה חלפנו על פניה ברכב בלי להבחין בה והמשכנו הלאה. רק כשחזרנו מצאנו אותה. אולי יש בזה משהו שמתאים למקום. מסעדה על הים שלא צועקת "הנה אני", אלא מחכה שתגלו אותה. במקרה שלנו, היא חיכתה שנעשה סיבוב פרסה.

את קפה ללוש עיצב אייל אליהו, הבעלים של קבוצת K Group, שמעצב בעצמו את מסעדות הרשת. מסביב למבנה נשתלו שיחים ירוקים וביניהם פוזרו חלוקי נחל לבנים. המרפסת הגדולה מושכת מיד את העין ומציעה את העסקה האולטימטיבית של הקיץ הישראלי: שולחן, אוכל וים במרחק מבט.

אלא שבאותו יום שרר בחוץ שרב, ואנחנו, עם כל הכבוד לרומנטיקה, העדפנו לנהל את הרומן שלנו עם הים דרך זכוכית ממוזגת.

ובללוש מתברר שאפשר לאכול בפנים ולהרגיש בחוץ.

קירות הזכוכית הגדולים משאירים את הים בתוך הפריים. הגוף יושב במזגן, אבל העיניים יוצאות לטייל. הן משוטטות על החול, עוקבות אחרי הגלים ונמשכות אל השמש שמתחילה את מסעה האיטי אל קו האופק.

הרצפה מחופה באבנים שחורות ולא אחידות שביניהן מילוי בהיר. הירוק חוזר שוב ושוב בעיצוב: בריפוד הספות, במחיצות הצמחייה ובאדניות שבין אזורי הישיבה. בהמשך נגלה שהירוק הזה אינו נשאר רק בעיצוב. הוא יגיע גם אל הצלחות.

על המטבח מנצח שף הקבוצה, אבי נעמני לוקסמבורג, שבתקופת ההרצה נמצא מדי יום בסניף אשדוד. "המקום נפתח רק לפני חודש, ואני מקפיד בעצמי שהכול יתקתק", הוא אומר לנו.

מלצרית ניגשת ומגישה את התפריטים. "מה תרצו להזמין?"

אני מחזיר לה את התפריט. אין צורך. אמרתי שאנחנו משאירים את ההחלטה לשף. שיבחר עבורנו את המנות שלדעתו מייצגות בצורה הטובה ביותר את המטבח שלו.

יש משהו משחרר ברגע הזה. מהרגע שבו מוותרים על השליטה, הארוחה מפסיקה להיות מסע קניות והופכת למסע הפתעות. מצד שני, זה גם הרגע שבו אתה מוסר לשף את גורלך ואת היקף המותניים שלך.

השף חוזר למטבח ואנחנו נשארים מול הים. אשתי מזמינה אייס קפה, אני בוחר קוקטייל, והשולחן מתחיל להתמלא.

המנות הראשונות להגיע הן טרטר סלמון (75 שקלים) וארנצ'יני כמהין (63 שקלים). הצלחות נאות לעין. מסודרות, כמעט חגיגיות. לצד הטרטר מונח מקל פוקאצ'ה שנאפה במקום, רמז קטן למה שיספר לנו השף בהמשך: כאן משתדלים לעשות את הדברים לבד.

הארנצ'יני היו מצוינים. שלושה כדורי ריזוטו כמהין נחים על רוטב שמנת עם נגיעה של רוטב עגבניות, לצד פסטו וגילופי פרמז'ן. המעטפת פריכה ומשמיעה את אותו פצפוץ קטן ומשמח בנגיסה הראשונה, ואז נכנעת לפנים הרך והחמים. ריח הכמהין עולה מיד, אחריו מגיעה השמנת, והפרמז'ן סוגר את העסק.

זה בדיוק מסוג המאכלים שבהם היד מושטת אל הכדור הבא, לפני שהמוח מספיק להזכיר לה בנימוס שיש עוד ארוחה שלמה בדרך.

עם טרטר הסלמון הסתדרתי פחות. קוביות סלמון נא עם בצל סגול, כוסברה, עגבניות שרי, תחמיץ לימון ושמן בזיליקום. התחמיץ היה דומיננטי וחמוץ מדי לטעמי, והאפיל מעט על עדינות הדג. זה לא אומר שהמנה אינה טובה, אלא שבמקרה הזה בלוטות הטעם שלי ביקשו קצת פחות לימון וקצת יותר סלמון. אשתי דוקא נהנתה ממנה, והגדירה אותה "מרעננת חיך". היא אספה מעט טרטר בעזרת הפוקצ'ה, והתענגה על ביס מושלם.

בתפריט הבחנתי גם במנות ראשונות נוספות, ובהן קרפצ'יו חציל, בוראטה טומטינה, ברי ברולה ופרחי כרובית. עבורן אצטרך לשוב לכאן בפעם אחרת.

ואז מגיעה הפסטה: טורטליני פולנטה ומסקרפונה (75 שקלים), עטופים בקרם שמנת ובזיליקום, עם שעועית ירוקה, קריספי ובטטה.

מנה צבעונית וטעימה.

כאן המטבח כבר מתחיל לדבר בביטחון.

הפסטה טרייה ועשויה במקום. המלית עשירה ומתובלת היטב והרוטב עוטף אותה בנדיבות. זו מנה בעלת משקל, תרתי משמע, ולכן השעועית הירוקה היא שחקנית משנה חשובה במיוחד. היא טרייה ופריכה, מתפצפצת בין השיניים בקול קטן ומכניסה רעננות אל תוך העושר הקרמי. אחרי כמה ביסים של שמנת ומסקרפונה, הירוק הזה עושה לחיך מה שרוח הים עושה לטיילת ביום חם.

ואז מגיעה הפיצה ביאנקה (75 ש'). גדולה. משפחתית. כזאת שאינה מבקשת רשות לתפוס את מרכז השולחן. היא פשוט מגיעה ומודיעה לשאר הצלחות שהנדל"ן שלהן הצטמצם. הבצק דק ואוורירי, וזה בדיוק מה שנדרש כאן. הוא אינו נאבק בתוספות על תשומת הלב ואינו הופך את הפיצה לערימת לחם עם קישוטים. הוא משאיר את המקום לרוטב ביאנקה, כמהין, שום ומסקרפונה, עליהם פזורים עלי רוקט ירוקים ושקדים קלויים. כשכל זה מונח על הבצק המושלם, בלוטות הטעם שלנו יוצאות בריקוד.

הם מוסיפים קראנץ', ריח קלוי וטעם אגוזי שמוציא את הפיצה מהשגרה. לפעמים די בפרט קטן אחד כדי לגרום למנה מוכרת להרגיש חדשה.

ואז אני מבחין שוב בירוק.

הוא נמצא על הפיצה. בשעועית של הטורטליני. בבזיליקום ובפסטו. נדמה שאייל אליהו החליט לצבוע את ללוש בירוק, אבל במקום להזמין דליים מטמבור הוא השתמש בריפוד ובצמחים. הירוק נמצא בספות, באדניות, בשיחים שמקיפים את המסעדה ובאוכל שמגיע לשולחן. רק בצד המערבי הוא מוותר עליו. שם הוא נותן לכחול הגדול של הים לנצח.

ובדיוק אז מתחילה השקיעה. השמש יורדת לאיטה לעבר הים. תחילה האור הופך רך יותר, אחר כך הוא נצבע בזהב ובכתום, ולבסוף נשפך דרך קירות הזכוכית אל תוך המסעדה. הצלחות מקבלות לפתע גוון אחר. הכוסות מחזירות הבזקי אור. הים הכחול מתחיל להכהות. מולנו השמש שוקעת בים, ועל השולחן כדורי הארנצ'יני שוקעים באותו קצב אל תוך הגרון. יש מסעדות שבהן הנוף הוא תפאורה. כאן הוא סועד נוסף ליד השולחן.

האווירה נינוחה, כמעט חופשתית. לרגע קל לשכוח שאנחנו באשדוד ולא באיזו עיירת חוף ים-תיכונית שאליה הגענו במקרה והחלטנו להישאר בה עוד ערב אחד. צריך רק להתעלם לרגע מהעובדה שהמכונית חונה ממש מעבר לכביש, והנה קיבלנו חופשה בלי מזוודה ובלי תור בנתב"ג.

השף אבי יוצא מהמטבח לבדוק שהכול בסדר. בשיחה איתו מתברר שהרעיון הוא להכין במקום כמה שיותר מהמרכיבים. הבצקים מוכנים כאן ונאפים בטאבון. הפסטה מיוצרת מאפס במטבח. אפילו הוויניגרטים של הסלטים אינם מגיעים מבקבוקים מוכנים.

אני שואל אותו איך בנה את התפריט.

"לפי מה שהילדים שלי אוהבים", הוא עונה בחיוך רחב.

זו אולי אינה תשובה שהיו מלמדים בבית ספר לבישול, אבל יש בה היגיון שקשה להתווכח איתו. ילדים הם מבקרי המסעדות האכזריים ביותר בעולם. אין אצלם נימוס דיפלומטי, אין "קונספט" ואין "פרשנות עכשווית". הם גם אינם מתרשמים מצלחת בגודל של צלחת לוויין שעליה שלושה עלים וטיפה של רוטב. טעים להם או לא טעים להם. אולי לא רע לבנות תפריט מתוך נקודת המוצא הזאת.

המלצרים הצעירים אדיבים ומקצועיים מאוד. את המסעדה והמלצרים מנהל ביעילות אגם זהבי. נדמה לי שיש פה הרבה מלצרים ומלצריות, והיחס בין איש צוות לסועד גדול מהמקובל.

ואז מגיעים הקינוחים. והם מגיעים בלי שום כוונה להתנצל על מה שכבר אכלנו.

ראשון הוא פודינג הלחם. קרעי קרואסון חמאה אפויים בקרם וניל צרפתי, עם גלידת וניל ורוטב פירות יער. זהו קינוח עשיר, חם, רך ומנחם, מהסוג שמוחק באלגנטיות כל החלטה קודמת של "רק נטעם". הכף שוקעת פנימה, פוגשת את הרכות הספוגה בקרם, את החום של המאפה, ואת הקור של הגלידה. ריח של חמאה ווניל עולה מהצלחת, והמתיקות הפירותית של הרוטב שוברת מעט את העושר.

זה מסוג הטעמים שמייצרים געגוע עוד לפני שעוזבים את השולחן.

אבל אז מגיע כדור יוגורט הפטל. כדור ורדרד גדול, מצופה יוגורט שוקולד לבן ורוטב פטל, שבתוכו מסתתרת ליבה פירותית, ומסביבו קרם מסקרפונה מוקצף עם אלמנטים פריכים של עוגיות חמאה. זה קינוח שעובד על ניגודים. רכות מול פריכות, מתיקות מול חמיצות עדינה, קרם עשיר מול רעננות של פטל ויוגורט. דווקא חתיכות העוגייה הקטנות מצליחות לשמור על פריכותן בתוך כל הרכות הזאת, ומעניקות לכל ביס הפתעה קטנה.

על הקינוחים אחראית ברברה, אמו של הבעלים יונתן ניסימיאן, שמכינה אותם בעצמה במטבח. תוך שאני מתענג על פודינג הלחם, אני נזכר בסיפור המקראי על הכנסת האורחים של אברהם אבינו. כאשר מגיעים אליו שלושת האורחים, פונה אברהם אל שרה אימנו ואומר לה: "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית י"ח/ו'). אולי כאן בקפה ללוש היה אברהם אבינו אומר "לָלוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת".

ללוש החדשה נכנסת לזירה צפופה. מסעדות על קו הים אינן המצאה חדשה, וגם מטבח איטלקי בישראל אינו בדיוק זן בסכנת הכחדה. לכן המבחן האמיתי שלה יהיה לא רק הנוף, אלא היכולת לגרום לאנשים לחזור גם אחרי שההתלהבות ממסעדה חדשה תחלוף, וגם בערב שבו השמש תחליט להסתתר מאחורי עננים.

מהארוחה שלנו נראה שיש לה כמה קלפים טובים ביד. המיקום הוא כמובן אחד מהם. קשה להתחרות בגלים אמיתיים כתפאורה לארוחת ערב. אבל יש כאן גם מטבח שמבקש להשקיע בעבודת יד, בפסטה טרייה, בבצקים שנעשים במקום, בטאבון ובקינוחים שאינם מתייחסים לסוף הארוחה כאל הערת שוליים.

היה גם משהו נוסף, שקשה יותר להניח על צלחת. אולי זו הקרבה לים. אולי ריח המלח שמגיע מבחוץ בכל פעם שהדלת נפתחת. אולי האור של השקיעה שמשנה את צבעו של החדר בלי לבקש רשות ממעצב הפנים. אולי קירות הזכוכית שמטשטשים את הגבול בין פנים לחוץ. ואולי זו פשוט התחושה שבמשך שעתיים אפשר לשבת מול הגלים ולדמיין שאנחנו בחופשה, אף על פי שהמכונית חונה ממש מעבר לכביש.

בסופו של דבר, ארוחה טובה אינה רק סכום המנות שאכלנו. היא המקום שבו אכלנו אותן, האדם שישב מולנו, הצלילים ששמענו, הריחות שנשארו באוויר, והאור שנפל על השולחן. היא גם אותו רגע קטן שבו מרימים את העיניים מהצלחת ומגלים שהשמש בדיוק נוגעת בים.

בללוש אשדוד, לפחות בערב שבו אנחנו ביקרנו, הרגע הזה היה חלק מהתפריט.

קפה ללוש, טיילת חוף לידו, אשדוד
כשרות: מהדרין
חניה צמודה בשפע
שעות פעילות: ראשון עד רביעי 08:00-23:00, חמישי 08:00-01:00, שישי 08:00 עד שעה לפני כניסת השבת, מוצאי שבת משעה לאחר צאת השבת ועד 01:00.
לפרטים והזמנות: 052-6674498

ביום חמישי השבוע, 9 ביולי, יהפוך רחוב הראשונים ההיסטורי ללב הפועם של המושבה. דוכני האיכרים יעמיסו על שולחנותיהם ירקות ופירות עונתיים שזה עתה הגיעו מהשדות והמטעים של הגליל. עבודות יד ואמנות מקומית יוצגו לצד דוכני אוכל של עסקים מהאזור, וכל הרחוב יתמלא בריחות שמספרים את סיפורה של אדמה פורייה ואת סיפורם של האנשים שחזרו לעבד אותה.

כאן, האוכל אינו רק מה שמוגש על הצלחת. הוא עדות לכך שהחקלאים ממשיכים לזרוע, שהיצרנים המקומיים ממשיכים ליצור, ושהקהילה כולה מסרבת לוותר על השגרה שנקטעה.

בין הדוכנים יישמעו צלילי די.ג'יי חי, ילדים ירוצו בין סדנאות היצירה, מופע הקרקס "החנונים" יכניס צבע וצחוק לרחוב, ולקראת הערב תעלה לבמה להקת "תוצרת כוורת" עם השירים שהפכו כבר מזמן לפסקול ישראלי. יהיו מי שימצאו את עצמם מזמזמים את המילים בלי לשים לב, כאילו הן היו כאן תמיד, מחכות לרגע שבו הרחוב יתמלא שוב באנשים.

אבל הסיפור של מטולה אינו מסתיים במוזיקה.

ביום שישי יוזמנו המבקרים להצטרף לסיור "בין מלחמה לתקווה", בהובלת ראש המועצה דוד אזולאי. זה אינו רק סיור היסטורי. זהו מסע בין שכבות הזמן של היישוב, בין זיכרון להתחדשות.

המשתתפים יעברו בבניין המועצה, ישמעו על ראשית ההתיישבות לפני 130 שנה, ימשיכו לאורך רחוב הראשונים, יגיעו אל גדר הגבול עם לבנון, ולבסוף יעמדו במצפה דדו. משם נפרש הנוף כולו: מטולה למרגלותיהם, קריית שמונה, רכסי הגליל העליון, ומעבר להם דרום לבנון. זהו נוף יפהפה, אבל גם כזה שנושא עמו זיכרונות, מורכבויות ותקווה לעתיד שקט יותר.

יש משהו כמעט סמלי בכך שהסיור מסתיים בתצפית. אחרי חודשים שבהם רבים הביטו אל הצפון בדאגה, מזמינה מטולה את המבקרים להביט שוב - הפעם מתוך סקרנות, אהבה ואופטימיות.

אירועי הקיץ הם הרבה מעבר ללוח הופעות או שוק סוף שבוע. הם הזמנה לפגוש מחדש את אחת המושבות היפות בישראל, להסתובב ברחובות האבן הוותיקים, לעצור לשיחה עם חקלאי, לרכוש תוצרת מקומית, לשבת בבית קפה קטן ולזכור שתיירות אינה רק ביקור במקום. היא גם השתתפות בסיפורו.

לפעמים הדרך הטובה ביותר לחזק את הצפון אינה בסיסמה. היא מתחילה בקנייה מדוכן של מגדל מקומי, בארוחה במסעדה משפחתית, או בטיול קצר ברחוב שבו הדלתות שוב פתוחות.

במטולה, כך נדמה, החזרה לשגרה אינה נמדדת רק במספר המבקרים. היא נמדדת ברגע שבו ריח הפירות הטריים, צחוק הילדים והמוזיקה ברחוב מצליחים לגבור על הדממה שהייתה כאן עד לא מזמן.

ההשתתפות בסיורי "בין מלחמה לתקווה" היא ללא תשלום, אך מותנית בהרשמה מראש באמצעות עמוד הפייסבוק של המועצה המקומית מטולה או באמצעות טופס ההרשמה המקוון בלינק הבא: https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLScDBM-T_mqko7-sbEb5rTz9YWY-HsKxPlhsGU9s64eyKfnzGA/viewform?usp=dialog

בקיץ הקרוב מבקש מלון דן אילת להכניס את האווירה הזו אל חדר האוכל שלו. במהלך חודשי יולי ואוגוסט יתארחו במלון כמה מהשמות הבולטים בסצנת אוכל הרחוב הישראלית, שיכינו לאורחי המלון את מנות הדגל שלהם, הישר מהמחבת, מהמעשנה או מקרש הגלגול.

את הפרויקט הקולינרי אצר דוד קישקה, יזם קולינרי ויו"ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית, שבחר להביא אל המלון טעמים המייצגים את הפסיפס הקולינרי הישראלי העכשווי.

את יריית הפתיחה יעניק מומחה הבשר רובן מייזלוס, הנחשב לאחד ממובילי תרבות הבשר בישראל. במשך שני ערבים, ב-1 וב-2 ביולי, יתמלא האוויר בניחוחות עשן ועץ חרוך מהמעשנה, כשעל הצלחות ינחתו שווארמת טלה מפורקת בפיתה, טאקו עוף עם סלסה מקסיקנית טרייה, כנפיים מעושנות ומטוגנות ברוטב באפלו פיקנטי, וגם כריכי אסאדו מפורק המלווים בקולסלו ובצ'ימיצ'ורי.

שבוע לאחר מכן, ב-8 וב-9 ביולי, יגיע חיים רופא, המוכר יותר בשם "חיימיקו", עם הפריקסה שהפך לשם דבר בקרב חובבי אוכל הרחוב. הלחמנייה המטוגנת, הממולאת בשלל מרכיבים טריים, הפכה לאחד המאכלים המזוהים ביותר עם המטבח הטוניסאי בישראל.

ב-15 וב-16 ביולי תתחלף האווירה, והמטבח היפני יעלה לבמה. רפאל בן עוליאל, "רפא", שותף להקמת מסעדת A עם השף יובל בן נריה, יגלגל במקום האנד רולס טריים לעיני האורחים, לצד מנות נוספות בהשראת המטבח היפני.

את החודש ינעל קובי, בעל דוכן "הבוריקה מהכרמל", שיגיע ב-29 וב-30 ביולי עם אחת המנות המזוהות ביותר עם שוק הכרמל. בצק פריך, תפוח אדמה, ביצה ותוספות מסורתיות יוגשו הישר מהמחבת, בדיוק כפי שמכירים חובבי הדוכן התל אביבי.

בדן אילת מקווים שהמפגש בין מטבח המלון לבין כוכבי אוכל הרחוב ייצור חוויה קולינרית שונה מהמקובל בבתי מלון. במקום עוד מזנון עשיר, האורחים יקבלו הזדמנות לטעום מנות שמוגשות בדרך כלל בדוכנים שהפכו ליעדי עלייה לרגל עבור חובבי אוכל מכל רחבי הארץ.

צילום אורי אקרמן

בין המנות שנוספו לתפריט: טרטר דג לבן עם נענע, סלרי וויניגרט תפוח, ברוסקטה דג ים על לחם קסטן קלוי, ניוקי עגבניות מיובשות בחמאה ושום קונפי, וכן אנילוטי במילוי קרם דלעת צלויה. בנוסף מציגה המסעדה גרסה חדשה לסלט הקיסר, הכוללת ביצה רכה מצופה בפירורי לחם מטוגנים וקרעי פוקצ'ה.

גם תפריט המשקאות זכה לרענון לקראת הקיץ, עם שני קוקטיילים חדשים: "גרין ג'ין" המשלב ג'ין, תפוח, נענע ולימון, ו"רוסו גרני" המבוסס על ג'ין, מיץ רימונים, תותים ומרשמלו.

לקינוח מציעה לוצ'נה טירמיסו בשכבות של טראפל טירמיסו, קרם מסקרפונה, בישקוטי טבול בקפה וציפוי קקאו.

מסעדת לוצ'נה ממוקמת במתחם הקאונטרי במבשרת ציון, מול נופי הרי ירושלים ועמק איילון. המסעדה כוללת כ-180 מקומות ישיבה ומתאימה לארוחות זוגיות, אירועים משפחתיים וחגיגות פרטיות. המסעדה פועלת בכשרות מהדרין בד"ץ בית יוסף.

כתובת: הראל 5, מבשרת ציון. טלפון: 02-5333329.

בשנים האחרונות הפכה יוון בכלל ואתונה בפרט לאחד מיעדי החופשה המועדפים על הציבור הדתי והמסורתי בישראל. טיסות קצרות, מחירים נוחים, נופים מרהיבים ואווירה ים תיכונית מוכרת הפכו את המדינה השכנה ליעד מבוקש במיוחד למשפחות, זוגות וקבוצות מאורגנות. עם זאת, אחד האתגרים המרכזיים עבור שומרי הכשרות היה היצע מוגבל יחסית של מסעדות ומקומות בילוי כשרים. כעת נראה כי המצב משתנה.

המתחמים החדשים, הפועלים תחת המותג KING DAVID KOSHER FOOD ובכשרות של ועד רבני אירופה, מציעים מגוון רחב של אפשרויות קולינריות לצד שירותי דת וקהילה. המתחם הראשון כולל את KING DAVID GRILL HOUSE, מטבח בשרי המציע בשעות הבוקר ארוחות בוקר בסגנון ים תיכוני ובהמשך היום תפריט בשרי מגוון. לצדו פועל KING DAVID SUSHI, בר סושי כשר המציע מנות בהשראה יפנית.

במקביל נפתח מתחם נוסף הכולל את בית המדרש "שובה ישראל", המזוהה עם הרב יאשיהו פינטו, ומיועד לתפילות, מניינים ולימוד תורה עבור תושבי המקום והמבקרים בעיר. מעל בית המדרש פועל KING DAVID PIZZA, מתחם איטלקי המציע פיצות, פסטות ומנות נוספות בסגנון איטלקי כשר. לצד אלה נפתח גם KING DAVID BAR, בר מעוצב המשלב אווירת בילוי עם תפריט מוקפד, ומוסיף ממד חדש לסצנת הבילוי הכשרה בעיר.

הפעילות החדשה מצטרפת לבר ההמבורגרים הכשר שכבר פועל במקום וזוכה לפופולריות בקרב הקהילה היהודית המקומית, ישראלים ותיירים מרחבי העולם.

לדברי צביקה לוינסון, פתיחת המתחמים החדשים מהווה צעד משמעותי בהרחבת היצע הכשרות באתונה ומעניקה מענה לצורך ממשי של המטייל הדתי והמסורתי. לדבריו, השילוב בין מסעדות מגוונות, אפשרויות בילוי ובית מדרש פעיל מאפשר למבקרים ליהנות מחופשה בעיר מבלי להתפשר על אורח חייהם.

גם ההתפתחות אינה נעצרת כאן. בתקופה הקרובה צפויה להיפתח במקום מסעדה תאילנדית כשרה, שתצטרף למערך הקיים ותעשיר עוד יותר את מגוון האפשרויות הקולינריות בעיר.

עבור ציבור המטיילים הישראלי מדובר בבשורה של ממש. אם בעבר הסתפקו שומרי הכשרות במספר מצומצם של אפשרויות אוכל באתונה, הרי שכיום מתגבשת בעיר סצנה קולינרית כשרה רחבה ומגוונת, הכוללת מטבח בשרי, סושי, אוכל איטלקי, המבורגרים, בר כשר ובקרוב גם מטבח תאילנדי.

התפתחות זו מחזקת את מעמדה של אתונה כאחד היעדים הידידותיים ביותר לשומרי מסורת באירופה, ומעניקה למבקרים אפשרות לשלב בין חופשה ים תיכונית, אתרי תרבות והיסטוריה, קהילה יהודית פעילה וחוויית אוכל כשרה עשירה ומגוונת.

צילום שי רגב

רשת דומינו'ס פיצה למהדרין הודיעה על השקת סדרת מוצרים חדשה שתצטרף באופן קבוע לתפריט הרשת. במרכז ההשקה עומד ה"דאבל דיפ" - קונספט קולינרי שצבר פופולריות ברחבי העולם ומבוסס על טבילה כפולה של פיצה, קינוחים או מנות נלוות בשני סוגי מטבלים שונים.

על פי הרשת, חוויית האכילה החדשה כוללת תחילה טבילה במטבל רטוב ולאחר מכן במטבל יבש וקראנצ'י, במטרה ליצור שילוב של מרקם קרמי לצד פריכות מודגשת. כל מארז כולל שני מטבלים רטובים לצד מטבל יבש פריך.

בדומינו'ס פיצה למהדרין משיקים שני מארזי דאבל דיפ: מארז מלוח המיועד לפיצות ולמנות הנלוות, ומארז מתוק המתאים לקינוחים. מחיר כל מארז עומד על 15 שקלים.

במקביל מרחיבה הרשת את היצע החטיפים והמנות הנלוות עם ארבעה מוצרים חדשים:

• מקלות דאבל דיפ מלוח - 29.90 שקל.
• מקלות דאבל דיפ מתוק - 29.90 שקל.
• טבעות קריספי גאודה הכוללות חמש טבעות ומטבל - 29.90 שקל.
• גאודה חלפיניו בייטס, הכוללים עשרה כדורי גבינה ומטבל - 29.90 שקל.

ברשת מציינים כי המוצרים החדשים אינם חלק ממהדורה מוגבלת, אלא יהפכו לחלק קבוע מהתפריט ויהיו זמינים לאורך כל השנה. לדברי החברה, המהלך נועד להרחיב את מגוון המוצרים המיועדים לארוחות משפחתיות, מפגשים חברתיים ואירוח ביתי, תוך התאמת טרנדים קולינריים בינלאומיים לקהל שומר הכשרות בישראל.

דומינו'ס פיצה למהדרין פועלת תחת כשרות בד"ץ בית יוסף ומפעילה עשרה סניפים ברחבי הארץ, בהם בפתח תקווה, גבעתיים, נמל תל אביב, חולון, אשדוד, אשקלון ועפולה.

צילום אמיר מנחם

המהלך מסמן פרק חדש עבור טמפו, שנחשבת לאחת מחברות המשקאות הגדולות בישראל ומחזיקה כבר כיום בפעילות יין ענפה באמצעות יקבי ברקן, יקבי סגל ויקבי הבוטיק פלדשטיין ולהט. כעת היא מבקשת להציע לצרכן הישראלי גם מבחר רחב של יינות כשרים מאזורי היין המובילים בעולם.

לפי נתוני הענף שמציגה החברה, יותר מ-90% מהיין הנמכר בישראל הוא כשר, בעוד שיינות הייבוא מהווים כיום כ-30% משוק היין המקומי ונמצאים במגמת צמיחה מתמשכת. על רקע זה החליטה טמפו להיכנס לקטגוריה שעד כה לא הייתה חלק מפעילותה.

הפורטפוליו החדש יכלול יינות מצרפת, ספרד, פורטוגל, הונגריה, ניו זילנד ואיטליה, בטווח מחירים רחב שנועד לפנות הן לצרכן הפרטי והן למסעדות, בתי מלון וחנויות יין מתמחות. חלק מהמותגים יהיו זמינים בישראל לראשונה, וחלקם אף ייצרו גרסאות כשרות במיוחד עבור השוק הישראלי.

בין היינות שיושקו ניתן למצוא סנסר ופואי פומה מעמק הלואר בצרפת, יינות בורדו ובורגונדי, יינות ריוחה מספרד, וינו ורדה מפורטוגל, סוביניון בלאן ממרלבורו שבניו זילנד וכן סדרות זניות מהונגריה.

בטמפו מדגישים כי בחירת היקבים נעשתה לאחר עבודת מחקר מקיפה שהתבססה על שלושה עקרונות מרכזיים: איכות, פרימיום וכשרות. המטרה הייתה להביא לישראל יינות בעלי זהות ייננית ברורה, תוך שמירה על אופיים המקורי גם במסגרת תהליך הכשרות.

מותג ישראלי חדש מהגליל

לצד יינות הייבוא, חשפה טמפו גם את ALTA, מותג יין ישראלי חדש המבוסס על כרמים בגליל העליון. הסדרה הראשונה כוללת סוביניון בלאן, קברנה סוביניון, רוזה ובהמשך גם שרדונה.

על פי החברה, היינות מבטאים את תנאי הגידול של הכרמים הגבוהים בגליל, המאופיינים באקלים קריר, קרקעות טרה רוסה ורנדזינה והפרשי טמפרטורות משמעותיים בין יום ללילה. שילוב זה נועד להעניק ליינות רעננות, איזון ותחושת מקום ברורה.

מחירם המומלץ של יינות ALTA יעמוד על כ-45 שקלים לבקבוק, מה שמציב אותם בקטגוריית התמורה הגבוהה למחיר בשוק המקומי.

שוק היין הכשר ממשיך להתפתח

המהלך של טמפו משקף מגמה רחבה יותר בשוק הישראלי. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות ביינות כשרים איכותיים, לא רק בקרב הציבור הדתי והמסורתי אלא גם בקרב חובבי יין המחפשים מגוון רחב יותר של סגנונות, אזורי גידול ויצרנים בינלאומיים.

כניסתה של אחת מחברות המשקאות הגדולות בישראל לתחום ייבוא היין הכשר צפויה להגביר את התחרות בקטגוריה, להרחיב את היצע המוצרים על המדפים ולחזק עוד יותר את מעמדו של היין הכשר כחלק בלתי נפרד מתרבות היין המקומית.

דניאל בר, מנכ"ל טמפו מוסר: “היום אנחנו מציינים ציון דרך משמעותי נוסף בהתפתחותה של טמפו, עם כניסתנו לעולמות יינות הייבוא. לפני כ-70 שנה הוקמה טמפו סביב מוצר אחד בלבד - בקבוק גזוז מזכוכית. לאורך השנים קיבלנו החלטה אסטרטגית להתרחב ולהתפתח בכל עולמות המשקאות, תוך יצירת ערך אמיתי לצרכנים וללקוחות שלנו. כך עשינו בעולם הבירה עם גולדסטאר, בעולם האלכוהול, במשקאות האנרגיה ובקטגוריות נוספות. גם בעולם היין בנינו לאורך השנים פעילות משמעותית סביב היין הישראלי, הכוללת את יקבי ברקן וסגל, את יקבי הבוטיק פלדשטיין ולהט, ולאחרונה גם את המותג החדש ALTA. היום אנחנו גאים להשלים מהלך נוסף ולהשיק את פעילות יינות הייבוא הכשרים של טמפו, מתוך מטרה להביא לצרכן הישראלי את מיטב היינות מהעולם, באיכות הגבוהה ביותר ובמחירים נגישים ותחרותיים. זהו מהלך שמחזק את מעמדה של טמפו כבית המשקאות המוביל בישראל וכשחקן מרכזי בעולם היין, עם היצע רחב ומגוון המשלב בין מיטב היין הישראלי לבין יינות איכות כשרים מרחבי העולם.״

צילום: גיא סידי