באיחוד האמירויות אנו רואים גורדי שחקים מרשימים, כבישים רחבים, ומכוניות פאר. לרגע נרגיש כאילו הגענו לניו יורק או להונג קונג. המודרניות ניכרת בכל פינה, וזה עלול לגרום לנו לשכוח שאנחנו נמצאים במדינה מוסלמית שמתנהלת לפי חוקי השריעה.

בדובאי חיים כעשרה מיליון איש, ורק כעשירית מהם הינם אזרחי האמירות. השאר הם עובדים זרים מהודו ופקיסטן, וגם מארה"ב ומאירופה. הזרים לבושים כמונו, אך רוב האמירטים "הגזעיים" לבושים בחלוק צחור בשם "קַנְדוּרָה" שדומה ל"קיטל" שלנו ביו"כ. אנו, שמכירים את שכנינו הפלסטינים בכפרים ביו"ש, שבויים בסטיגמה לפיה לובשי הגלביות הם איכרים פרימיטיביים לכאורה. ובכן, במדינות המפרץ זה לא כך.

רוב המקומיים שפגשתי הינם משכילים ואינטליגנטים מאוד. כמעט כולם למדו באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, במיוחד אוקספורד באנגליה והרווארד בבוסטון. כיום פועלות בדובאי שלוחות של אוניברסיטת ניו יורק ושל אוניברסיטת סורבון. הם דוברי אנגלית משובחת, וביניהם יותר נשים בוגרות אוניברסיטאות בחו"ל ומשכילות יותר מהגברים. הם רחבי אופקים. כמדומני שאין שם אחד ש"לא קרא את צ'כוב", או יצירות ספרותיות ואומנותיות אחרות. תענוג לשוחח איתם על תרבות ועל מדע.

שאלתי אחד ממכריי מדוע הוא לובש את החלוק הפשוט הזה? הרי בעושרו הוא יכול להרשות לעצמו חליפות מחוייטות. הוא השיב לי שזה ענין של מסורת גאה. אותו בחור מוסלמי ידע לומר לי שבשבילם הקנדורה זה כמו הכיפה שאני חובש או הציצית שתחת חולצתי. הופתעתי שהוא יודע בכלל מה זה ציצית, כאשר אני לא ידעתי מה זה קנדורה. אבל הלקח הוא שאסור לנו לזלזל באמירטים. הם אנשים דתיים שמכבדים אמונה באל, ושמירת מצוות וכשרות. לכן הם מעריכים את היהודים, שנראים להם דומים להם באמונה (הם עוד לא מכירים את הישראלים החילוניים).

יש להם סטנדרטים של כבוד. כבוד לעצמם, לזולתם, ולמסורת. נורמות התנהגות של חוסר כבוד מתקבלות בעוינות ושלילה. במקרים הקלים ניתקל במבט כועס של מקומיים, ויחס בולט של חוסר כבוד מצידנו עלול לגרום אף למעצר וגירוש מהמדינה. לדוגמה, לפני כחודש זוג תיירים אנגלים סיימו בילוי לילי בטיילת המארינה של דובאי, ולקחו מונית שתחזיר אותם למלון. במהלך הנסיעה החלו האישה ובעלה להתחבק ולהתנשק במושב האחורי. נהג המונית סטה מהמסלול, והסיע אותם לתחנת המשטרה, שם בילו במעצר את המשך הלילה.

האמירטים אוהבים תיירים, ואוהבים יותר את המסורת שלהם. באיחוד האמירויות אין אלכוהול, אין קזינו, ואין מועדוני ריקודים למקומיים. מצד שני, שטחי בתי המלון נחשבים "אקס טריטוריה" שבהם רשאים תיירים ומקומיים להתנהג בחופשיות כמו באירופה. רק במלונות אפשר להשיג משקאות חריפים ולהתלבש כמו בתאילנד, אבל בשטחים הציבוריים בעיר יש כללי התנהגות שונים שעלינו להכיר. מנהגי הצניעות שלהם יכולים לעורר קנאה בציבור הדתי בישראל.

הנה כללי נימוס והתנהגות שבזכותם לא נסתבך בצרות:

  • עלינו להתלבש בצניעות ברשות הרבים, באתרי התיירות, ובקניונים. לבוש לא צנוע נחשב פריצות והבעת חוסר כבוד. לנשים וגם לגברים אסור להסתובב מחוץ למלון לבושים במכנסיים קצרים או שמלות מעל הברכיים, ובחולצות שחושפות את הכתפיים. התיירוֹת פטורות מלבישת עבאיה או בורקה, אבל חולצות בטן ומכנסי טייץ אסורים בהחלט. ישנם שוטרים שאוכפים זאת כמו ב"משטרת הצניעות" של מאה שערים.
  • יש איסור על כל פולחן דתי בפרהסיה. לפיכך אסור לנו לארגן מניינים לתפילה ברשות הרבים, אלא רק בבית הכנסת המקומי או בחדרים שלנו במלונות. שמעתי על חברים שהתפללו מנחה במרפסת במגדל בורג' חאליפה. זה עורר תרעומת אצל המקומיים שלא עשו מאומה להפיסק את התפילה, אבל בעתיד עלולה המשטרה להתערב.

  • המקומיים מתיחסים להוראות הקורונה ברצינות "ייקית". סימנים לשמירת מרחק על רצפת הטרמינל או על מדרכה ברחוב נשמרים בקפידה. מי שמחפף בסגנון ישראלי, עלול לחטוף קנס כבד.
  • מקפידים שם על גילויי חיבה בפרהסיה, כמו הליכה יד ביד, חיבוקים ונשיקות. אפילו בין בעל לאשתו. בעיניהם זו פריצות ממש.
  • רק זוגות נשואים זה לזה יכולים לקבל חדר זוגי בבתי המלון. זוגות לא נשואים נדרשו לשכור שני חדרים נפרדים. תקנה זו אינה נאכפת בהקפדה.
  • "חכמים היזהרו בדבריכם!". אסור להעליב את המוסלמים ודתם, ואסור להשמיץ את משפחת המלוכה. עדיף לא לדבר בכלל על פוליטיקה, ולא להזכיר את הפלסטינים.
  • המקומיים אינם צועקים, ולא מדברים בקול רם בטלפון הנייד. הם מצפים גם מתיירים לכבד את השקט, ולא לזלזל בהם בהתנהגות רעשנית.
  • מסגד הוא מקום קדוש. אסור לצלם מסגדים כי זה נחשב בעיניהם חילול הקודש. עבירה חמורה! תיירים רבים חוטאים בזה במיוחד במסגד 'שייח זאיר' המדהים באבו דאבי.
  • אין לצלם גם מבנים ממשלתיים, וגם לא טרמינלים בשדות התעופה.
  • אסור לצלם אנשים מקומיים בלי לבקש תחילה את רשותם. בתרבותם זה ביטוי של חוסר כבוד ופלישה לפרטיות.
  • אין ליזום לחיצות ידיים לזרים, אלא אם המקומי מושיט את ידו תחילה.
  • נשים מקומיות שומרות נגיעה מגברים, ולא ילחצו לנו יד. כך גם חלק מאנשי הדת.
  • אנחנו, הישראלים, נוהגים "לדבר בידיים" וללוות את דברינו בתנועות ידיים. באמירויות זה נחשב חוצפה ואגרסיביות.
  • אסור להצביע על אדם, והנפת אצבע משולשת עלולה לגרום למעצר.
  • באיחוד האמירויות יש חופי רחצה נפרדים לנשים ולגברים, יותר מאשר בישראל. לכן כשאנו הולכים לחוף הים, יש להקפיד ולבדוק שלא ניכנס בטעות לחוף של נשים, ולהיפך.
  • בחנויות לא מוצגים מחירים על המוצרים. אין להתמקח עם המוכרים. זה נחשב עלבון שעלול לגרום למוכרים לסלק אותנו מחנותם.
  • מקפידים שם על שימוש בסמים, אפילו בכמות מזערית. צעירים רבים נכלאו, ולאחר משפט בזק גורשו מהמדינה.

 

 

כתיבת תגובה

WP2Social Auto Publish Powered By : XYZScripts.com
דילוג לתוכן