בשבוע שעבר החלו המוסלמים לציין ולחגוג את חודש הרמדאן, שמשפיע גם על התיירות למדינות מוסלמיות. יש מחלוקת בין סוכני הנסיעות האם כדאי לבקר בדובאי בחודש הרמדאן?
הרוב משיבים בשלילה כי "הכל סגור". לעומתם, סוכני נסיעות דתיים אומרים "הכל כרגיל". מי צודק? כנראה שניהם. אכן סגורים בילויים החביבים על החילוניים במסעדות פאר, בקזינו, בשופינג בשווקים, חלק מהמוזיאונים, במרוצי סוסים, ובתי עינוגים כדומה. אבל כמעט כל האטרקציות לתיירים דתיים פועלות כרגיל. המסעדות הכשרות וגם אתרי התיירות המובילים כמו מגדל בורג' חליפה והמזרקות והמוזיאונים פתוחים גם בחודש הרמדאן, והתורים לכניסה אליהם קצרים יותר. אומנם דוכנים רבים בשווקים אינם נפתחים, וגם חנויות קטנות בקניונים נסגרות מוקדם בשעה 3, אבל בעיני הבעלים שבינינו זה לא נחשב חיסרון.
לדעתי, יש קסם מיוחד בביקור בדובאי במהלך הרמדאן. ענף התיירות כמעט ואינו מושפע מהרמדאן, מלבד השינוי שחלק מהאטרקציות עוברות לשעות הערב. אבל במרחב הציבורי של המקומיים רואים שינויים. מבני ציבור ובתים פרטיים מקושטים בתאורה צבעונית מקסימה, בדומה לתקופת חג המולד במדינות נוצריות.
מבחינתנו, הרמדאן בדובאי הוא סוג של "ונהפוך הוא". ארוחת הערב הופכת לארוחת בוקר, הצום הופך למשתה, והלילה הופך ליום. לילות חודש הרמדאן בדובאי הופכים להיות חגיגת אוכל המונית שמזכירה את פסטיבל הבירה במינכן או פסטיבל פיוז'ן במדריד. דוכני מזון ושתיה נפתחים על המדרכות, ומוכרים בהם מאכלי החג. המסעדות ודוכני המזון פתוחים במשך כל הלילה לשתי ארוחות חגיגיות. לתיירים שומרי כשרות חשוב לדעת שבימי הרמדאן ישנן גם מסעדות כשרות בדובאי ובמלדיביים, שמוסיפות לתפריט שלהן את המנות המסורתיות של החג.
הסעודה המפסקת של הצום נקראת "אִיפְטָר", והיא מתחילה משקיעת החמה ב"מָגְרִיס", שזה שיבוש של "מעריב". המאמינים המוסלמים שוברים את הצום בבית באכילה קלילה של תמרים עם מים וחלב, כי כך נהג מוחמד לשבור את הצום. אח"כ עורכים סעודה מפסקת רצינית וכבדה, רצוי במסעדה מחוץ לבית. "צום" באנגלית זה FAST, ולכן סעודת האיפטר יכולה להיקרא Fast Food. אבל זה לא "מזון מהיר" כמקובל אצלנו, אלא אוכל כבד שאוכלים לאט ובשלווה, ואם המסעדות לא היו כה מלאות אולי אף היו אוכלים "בהסבה". למעשה, איפטר זו "ארוחת הבוקר" של המוסלמים. במסעדות מגישים אותה משעה 7 בערב עד חצות הלילה.
הארוחה השניה היא ה"סוּחוּר", מהמילה "שחר". במסעדות מגישים אותה מחצות הלילה ועד עלות השחר בשעה 6 לערך. ישנן מסעדות שמגישות ארוחת סוחור החל מ10 בלילה.
המנות המסורתיות באיפטר הן אוּעוֹזִי, מַקְלוּבָּה, שווארמה, וכוֹרֵשְט פֶסִינְגָ'אן. (רבי יהודה אולי היה נותן בהם סימנים: אִמָשְ"ךָ). אועוזי זה טלה שלם צלוי על קרבו וכרעיו במשך 24 שעות בתוך בור. מזכיר את צליית קורבן פסח שלנו, שנאכל למנוייו. מתחת לטלה מונחות קערות אורז שלתוכן נוטפים המיצים של הטלה, שמוסיפים לו תבלינים מתוקים, וגם המון קינמון. מקלובה זה תבשיל עוף ואורז עם טעמי עגבנייה ומלוחים, מתובלים בשפע של כמון. כורשט פסינג'אן זה תבשיל עוף בסגנון פרסי, בצבע חום עמוק ודביק, עשוי מולסה רימונים ואגוזי מלך. בדרך כלל הוא חמצמץ, אך יש שעושים אותו מתוק. המנה האחרונה המסורתית היא מוּחָלָבִּיָה, שזה קינוח אורז שמנת מוקרם ומתוק, שמוגש קר.
במסגדים מגישים אחרי התפילה סעודת איפטר. כמו "קידוש" שלנו אחרי התפילה, אבל מושקע יותר מדג מלוח וקיגל. אחת ממצוות הרמדאן היא "זכאת" (מלשון "זכות") להרבות בצדקה וחסד. חלק מהצדקה זה להאכיל עניים, כמו מצוות מתנות לאביונים אצלנו. לצד מסגדים גדולים מקימים אוהל גדול שמציע ארוחות בסגנון "כל דיכפין יֵיתי ויֵיכול", גם ללא-מוסלמים. האוהלים הללו מזכירים את האוהל הגדול באומן בראש השנה, או את האוהל ליד מערת המכפלה בשבת חיי-שרה.
הארוחה השניה היא ה"סוחור" שבה מגישים: אריסה- מאכל חיטה או אורז שמכיל כבש או עוף מגורר בבישול איטי. זוהי מנה מסורתית ברמדאן, כנראה בשל יכולתה למלא את הבטן למשך שעות רבות בהמשך היום. סמבוסק- משולשי בצק פילו במילוי גבינת פטה או טלה מתובל מתוק. חרירה- מרק עדשים סמיך, מבושל עם עגבניות וכוסברה, ומתובל קלות.
חלק מהמנות בסוחור הינן פרווה. האם מותר גם לנו לאכול אותן? ר' משה איסרליש ידוע כמחמיר, ולכן כנראה הרמ"א היה דן את הרמדאן לחומרה. אבל יש רבנים שפוסקים להקל בבישול עכו"ם, בתנאי שכלי הבישול וכלי האוכל לא שימשו מעולם למאכלי טריפות. קטונתי מלפסוק, לכן אני מציע לכל אחד מהקוראים לשאול את הרב שלו. כאמור, את הרוב המאכלים האלה אפשר לטעום גם בחלק מהמסעדות הכשרות בדובאי.
ומה שותים ברמדאן? משקה תמרינדי מתוק וחמוץ, שמכינים ממים, מיץ לימון ומי ורדים. סחלב- משקה חלבי חם העשוי מפקעות של סחלב, ובטעם תפוז אגוזים ופירות יבשים. ג'לאב- ורד, מולסה ענבים ותמר, מוגש עם צנוברים או שקדים. קמאר אדין- משקה העשוי ממישמש מיובש. חרוב- משקה בטעם שוקולד. וכמובן, קאווה- קפה ערבי דליל מבושל עם הל. רק לא אלכוהול האסור למוסלמים.
קינוחים מסורתיים: הרבה תמרים מסוגים שונים, לזכר הסעודה המפסקת של נביאם. התמרים המועדפים הם מזן מג'הול שמיובאים מישובי עמק הירדן. קינוח נוסף: אום עלי- פודינג ערבי עם מאפה שמתובל בורד, הל ופיסטוק. לפעמים בוזקים עליו קינמון או אגוז מוסקט. הקינוח החביב עלי ביותר הוא עָוָואמִי, שזה כדור בצק אורז מטוגן בשמן ודבש. לצידו מגישים עוד מבחר של בקלאוות ומאפים נוטפי דבש, ועוגות קדאיף.
הרמדאן מורגש היטב ברשות הרבים. אסור למוסלמים להכניס לפה מאומה. המחמירים נזהרים אפילו לא לבלוע את הרוק של עצמם. לאנשים לא-מוסלמים אסור לאכול בפומבי בשעות היום. מי שלועס אפילו מסטיק או שותה מים או מעשן ברחוב, עלול להעצר או לקבל קנס. במלונות לתיירים מותר לאכול כרגיל.
ברשות הרבים במרחבי הערים נדרשים גם התיירים לכבד את החודש הקדוש ולהתנהג ולהתלבש בהתאם. שמעתי על ישראלים שהסתובבו בקניון לבושים מכנסיים קצרים וגופיה, וישראליות ששוטטו בשוק בכתפיים חשופות וחולצות בטן, והמוכרים שנעלבו מהזלזול גרשו אותם מהחנויות.
אבל לא כל המוסלמים צמים. רוב בתי קפה ומסעדות הפועלים גם ברמדאן, אך בצנעה. הם מכסים את החלונות בווילונות כהים, ומכבים את שלטי הניאון בחוץ. היחס המכבד שלהם למסורת יכול לעורר בנו הערכה וקנאה. גם אצלם ישנם חילוניים שאינם צמים, אבל הם מכבדים את הדת והמאמינים שומרי המצוות, ואינם מחצינים את הנרטיב שלהם. הם אינם מכניסים אצבע לעין של המאמינים. אין שם פרובוקטורים שמאלנים "להכעיסניקים" כמו בישראל. בדובאי אין להעלות על הדעת תופעות כמו מכירת ואכילת חמץ בפרהסיה לעיני אנשים דתיים. יש לישראל מה ללמוד מדובאי גם בתחום הריספקט לדת ולמסורת.
דובאי מושכת תיירים מישראל, וגם דתיים רבים מגיעים לטייל בה. מאז הסכמי אברהם נפתחו בה מספר מסעדות כשרות. יועץ התיירות דודי רובינשטיין מקבוצת חו"ל מהודר ממליץ על: מסעדת ארמאני במגדל בורג' חליפה, מסעדת "המקום הכשר" The Kosher Place במלון ג'ומיירה קריקסייד, מסעדת תל אביב TLV במלון H, ומסעדת דגים "מול הים" במרינה. ובימי שלישי בלבד גם "מסעדת המדבר" במסגרת טיולי ג'יפים שמסתיימים בחאפלה בדואית מסורתית. (בקרוב עומדת להיפתח מסעדת "קינג דייויד" במלון אינטר קונטיננטל).
וטיפ לסיום: ברמדאן מצפים מאיתנו להעניק טיפ כפול למלצרים ולנהגי המוניות, בגלל שבצום קשה להם יותר לעבוד ולשרת אותנו.
