פעם נפגשו כמה יהודים מומרים במסיבה. הוותיק שבהם התפאר: "כבר לא נותר בי שום דבר של יהדות, חוץ מאינסטינקט אחד- בכל פעם שאני עובר ליד כנסיה, שפתיי מלמלות מעצמן "שקץ תשקצנו". כך נהגו היהודים בגולה לומר כאשר חלפו ליד כנסיות את קיצור הפסוק "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז/כו).
כאשר אנו מטיילים בחו"ל, המדריכים המקומיים יראו לנו אטרקציות תיירותיות, ביניהן גם אומנות ואדריכלות מעניינים. רבים מהמבנים התיירותיים באירופה הנוצרית הינם קתדרלות מפוארות בנות מאות שנים, כמו הקתדרלה בעיר קלן. ('קתדרלה' היא הכנסיה הראשית בכל עיר, כמו "בית הכנסת הגדול" בישובים שלנו). בטיולים במדינות מוסלמיות יקחו אותנו לבקר במסגדים מפוארים, כמו 'המסגד הלבן' באבו דאבי, או מסגד 'חסן השני' בקזבלנקה. במדינות בודהיסטיות באסיה יקחו אותנו למקדשים בודהיסטים ופסלים עצומים של בודהא.
רבים בציבור שלנו שואלים האם מותר לנו להיכנס לבתי עבודה זרה אלה?
כשהדרכתי קבוצות מטיילים מישראל, הקפדתי בעבר לא להיכנס לכנסיות. עד שקולגה למקצוע אמר לי שבטיולים לרומא אני עושה עוול ללקוחות שלי, בכך שאינני לוקח אותם גם לוותיקן.
הוותיקן ברומא ובחזיתו כיכר פטרוס
כשחזרתי ארצה התחלתי להתעמק בהלכות עבודה זרה בימינו, והנה תמצית הדברים:
גישה לחומרא
כמעט כל רב שתשאלו, יפסוק שאסור להיכנס לכנסיות. הרבנים מתבססים על הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת עבודה זרה (פרק א/ד) "שאסור לנו כמעט לראותו וכל שכן להכנס בו". דברי הרמב"ם הובאו להלכה בדברי הש"ך (יורה דעה סימן קמט) וכן פסקו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סימן צא), וביביע אומר (חלק ח"ב), יורה דעה (סימן יא), שאסור להיכנס לכנסיה אף לצורך של צפייה באומנות.
האיסור להיכנס לכנסיות הוא מדרבנן. הוא נכון וצודק לימי הביניים שבהם כמרים נוצרים השתדלו לגרום ליהודים להמיר דתם לנצרות. באותם דורות היו יהודים ששקלו ברצינות את ההצעות להתנצר, כדי לשפר את איכות חייהם, וכדי להינצל מגזרות כלכליות ומרדיפות ומפוגרומים. לפני התנצרות נהגו היהודים לבקר בכנסיות כדי להכיר את האופציה של הדת החדשה.
כדי לבלום את מגמת ההתנצרות, פסקו גדולי הרבנים שאסור בשום אופן להיכנס לכנסיה לא רק לצורך הטבלה לנצרות, אלא אפילו להתרשם מיופיה או ללמוד בכנסיה מהספרים שבתוכה, או להאזין לדרשות כמרים.
האם זה רלבנטי גם בימינו?
ידוע שבימי קדם היה יצר הרע של תאווה לעבודה זרה. בגמרא מסופר "מנשה נגלה לו לרב אשי בחלום, ואמר לו מדוע עבדת לעבודה זרה? השיב לו: יצר הרע של עבודה זרה היה בשעתו כה גדול עד שאילו היית עימנו שם, היית מקפל שולי גלימתך, ורץ אחריו" (סנהדרין ק"ב). אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע של עבודה זרה. בימינו, אצל נשים עדיין נותרה רק "עבודה זארה ZARA" של קניות בקניונים.
הרבנים שלנו עושים לעצמם חיים קלים באיסורים המוחלטים אפילו לבקר בכנסיה, ומנקים עצמם מחשש שמא הם מחטיאים את הרבים.
גישה לקולא
לאחר שהתעמקתי בספרי ההלכה והשו"ת בנושא כנסיות ועבודה זרה, הבנתי שהסוגיה מורכבת יותר. האיסור אינו במבנה הכנסיה עצמו, אלא גדר להרחיק את האדם מעבודה זרה. עבודה זרה היא אחד מ"יהרג ובל יעבור". הכנסיות – לא.
מצאתי גם פוסקים שהתירו להיכנס לכנסיות.
בדורנו התיר הרב הראשי לתל אביב, הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, להיכנס לכנסיות, וכך פסק: "כנסיה שכיום אינה משמשת מקום פולחן כלל, אלא משמשת מקום ביקור לתיירים ומטיילים וכו', והמטרה להתרשם ממבנה הכנסיה כדרך שנכנסים למוזיאון, נראה שאין איסור להיכנס ולבקר בה… מכל זה נראה בבירור שכל שאינה משמשת יותר כבית תפלתם כלל, אין הכניסה אסורה" (שו"ת עשה לך רב ד/נג).
הרב הספרדי הראשי של חיפה, הרב יוסף משאש, כותב שהוא נכנס בעצמו לכנסיה בחו"ל לצרכי לימוד והתרשמות: "עמדתי על עניין הנוצרים בעבודתם, והפצרתי ביהודי אחד שמכיר כומר אחד להציגני לפניו, ולשאול את פיו על רזא דנא. והן היה נועדנו שלושתנו בבית תפילתם" (שו"ת מים חיים חלק ב, יו"ד, ס" ק"ח).
השולחן ערוך פסק: "חצר של עבודת כוכבים, יש אומרים שדינו כעיר של עבודת כוכבים, ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן, מותר ליכנס שם" (טור בשם הרשב"א, ר' יונה, והרא"ש).
הרא"ש התיר ליהודי להיכנס לכנסייה כדי להינצל: "ששאלת, על אשר ברח ונכנס להיסגר בבית עבודה זרה המוקפת חומה ודלתיים ובריח כדי להינצל, נראה לי שאין איסור ועוון בדבר. ועוד יותר מזה אני אומר, כי בארצנו נהגו הכותים, אף מי שהיה חייב מיתה ונכס אל בית עבודה זרה, לא יקחוהו משם; ואם יהודי ברח שם להינצל, אין איסור בדבר" (שו"ת הרא"ש יט, יז).
פסקי ההלכה האלה מעוררים את השאלה האם הרמב"ם ושאר הפוסקים היו מחמירים כך אם לא היתה בזמנם סכנה של התנצרות? אילו היו חיים בדור שלנו, האם גם אז היו מחמירים כל כך בפסיקותיהם?
משאיר לכל אחד מהקוראים את ההחלטה האישית.
פעם עשיתי שאלת חכם לגבי כנסיה בפלמה דה-יורקה, שבנויה על יסודות בית כנסת עתיק. הרב פסק לי שמותר להיכנס לתוכה מכיוון שכיום אין חשש שהמטיילים שלי יחשבו להמיר דתם בגלל הביקור. אבל אסור להתפלל בתוך הכנסיה, אלא להתפלל מנחה בחוץ ליד היסודות הגלויים של קירות בית הכנסת.
ראיתי בבסיסי צבא אמריקאים באירופה בית תפילה (Chapel) שמשמש בזמנים שונים בית כנסת וגם כנסיה. בחזית ארון הקודש בתוכם יש פרוכת כמקובל אצלנו, ובגב הארון תלוי צלב גדול. הארון עומד על ציר גלגלים. כשמתפללים שם נוצרים, מסובבים אותו עם גבו אל הקהל, ובשבתות מסובבים את הארון עם הפרוכת כלפי המתפללים. גם מזה אנו למדים שהאיסור להיכנס לכנסיות אינו מוחלט.
תופעה דומה אנו רואים גם במסגד מעל מערת המכפלה בחברון. יהודים נכנסים למסגד, ואנחנו מתפללים שם ב'אולם יצחק', שמשמש בשעות אחרות לתפילות של מוסלמים.
לגבי מסגדים השאלה קלה יותר כי הרמב"ם פסק שמוסלמים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי" (סימן תמח).
אבל לגבי מקדשים בודהיסטים הדילמה מורכבת יותר. מצד אחד, הבודהיסטים הם אתאיסטים, ולכן אולי אינם יכולים להיחשב עבודה זרה. ומצד שני, יש במקדשיהם פסלי בודהא ופסלים אחרים, והם מקריבים להם מנחה ומקטרים קטורת לפסליהם כמו עובדי אלילים. אז האם מותר לבקר במקדשיהם היפים?
לעניות דעתי, איסור עבודה זרה זה להשתחוות לפסלים, להקטיר להם קטורת, וממש להתפלל ולעבוד לאל זר. אבל לבקר במקדשים ובכנסיות רק כדי להתרשם מיופים, ולא לעבדם, אינו בכלל עבודה זרה.
העיתון 'נופשים' אינו מתיימר להיות ספר הלכה, ואנוכי אינני רב ולא פוסק הלכה. אני בסך הכל בוגר ישיבה שיודע קצת ללמוד ולחקור. אני מציע לכל אחד להתייעץ עם רבו, וגם לזכור שמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק שבכל מקרה "כוח דְהֶתֵּירָא עדיף". כלומר, בפסיקות הלכה עדיף לנקוט בגישה מקלה.
מאז שלמדתי לעומק את סוגיית מבנים המשמשים או שימשו בעבר לעבודה זרה, התחלתי לקחת גם את הקבוצות שאני מדריך אל המוזיאון בוותיקן, ואל קתדרלות אחרות בעולם בשעות שלא מתקיימת בהן מיסה. לפני שיורדים מהאוטובוס אני מסביר לקבוצה את תמצית ההלכות שהבאתי לעיל, ומציע לכל אחד להחליט בעצמו.