תארו לעצמכם את הר מירון, הכפילו את גובהו פי ארבע וחמש, ואז הוסיפו לצידו עוד עשרות הרים דומים בגבהים שונים. תארו לעצמכם את המצוק בהר ארבל בצפון הכנרת, הכפילו את גובהו פי עשר או עשרים, ואת רוחבו פי מאה. אם תצליחו לדמיין את המראות האלה, תוכלו לראות בעיני רוחכם את מחוז אפירוס ביוון, ולהבין למה אומרים שזה אזור מהמם ומדהים. הנוף מקסים ומרתק. יש שם נהרות שוצפים וגם פסגות מושלגות. זה אזור הררי כמו הגליל שלנו, אבל בעוצמות גדולות יותר.

אבל למה לדמיין, אם אפשר להגיע לשם בקלות ולראות בעצמנו? כיום קל יותר להגיע לחבל אפירוס, לאחר שחברת התעופה TUS פתחה קו תעופה פעמיים בשבוע מנתב"ג ליאנינה, בירת מחוז אפירוס, עם חניית ביניים בלרנקה. אנחנו כבר לא צריכים לטוס לאתונה, ומשם לנסוע 500 ק"מ.

כשאנו חושבים על יוון, עולה במוחנו אסוציאציה של חופים שטופי שמש של איים. אבל מתברר שיש ביוון גם נופים דומים לאלפים השוויצריים. חבל אפירוס היא אזור שמשלב יופי של הטבע עם מסורת והיסטוריה מפוארת, ותרבות מיוחדת. הנהרות השוצפים מהווים גן עדן לחובבי רפטינג ושייט קיאקים. בהרים יש אתרי סנפלינג ושפע מסלולי הליכה ורכיבה באופניים. אפירוס מהווה יעד תיירות לאירופאים במשך כל השנה, ולאחרונה גם הציבור הישראלי מתחיל לגלות אותה.

בירת המחוז היא יוֹאַנִינָה. עיר שחיו בה מוסלמים ונוצרים ויהודים זה לצד זה בשכנות טובה. העיר העתיקה מוקפת חומה שמזכירה את חומות ירושלים, ולא בכדי. גם החומה של יאנינה נבנתה ע"י הטורקים באותה תקופה שבה נבנתה חומת ירושלים. השטח שבין חומותיה נחשב מעין מוזיאון פתוח בפני עצמו. עד השואה היה שם "הרובע היהודי", ובו בית הכנסת העתיק שמשמר את המורשת והנוסח של היהודים מעדת הרומניוטים. העיר שוכנת לחופי אגם פַּמְבוֹטִיס עם המים הכחולים והשקטים. הטיילת לאורך גדת האגם מזכירה את הטיילת של טבריה, עם מסעדות הדגים והטברנות, ועם האנשים שצועדים על הטיילת. יש בעיר גם מוזיאונים מענינים. אחד החשובים שבהם נמצא בעיר העתיקה במבנה שהיה פעם מסגד, והיום משמש כמוזיאון העירוני.

לאחר יום של טיול ביאנינה, נצא לטיול בהרים שמקיפים אותה. האזור המתויר ביותר בסביבה הוא מחוז זָאגוּרִי. אזור שמתגאה בהרמוניה של האדם עם הטבע של הרים נישאים, פסגות מושלגות, מצוקים ונהרות, וביניהם כפרים ציוריים ופסטורליים. המשמעות של המילה זאגורי בעברית זה "מעבר להרים". וההרים המדוברים הם הרי מִיצִיקֶלִי, שיש להם שם של חתול, אבל הם גבוהים מאוד ונישאים מצפון ליאנינה. נוסעים מיאנינה לכיוון צפון במשך כעשרים דקות בכביש יפה לרגלי ההרים, עד שמגיעים לקשת של גשר להולכי רגל. מיד אחריה פונים ימינה, ומתחילים לטפס לכיוון ההרים. ההרים משני צידי הכביש מכוסים בעצי יער. המראה מזכיר את הרי הכרמל באזור שוויצריה הקטנה.

הכביש ממשיך לטפס במעלה הואדיות ובנקיקים, לכיוון הר דימפי DIMFI שהוא הגבוה באזור, ועל מורדותיו שוכנים 46 הכפרים של זאגוריה. שיא ההרים הם בהר גמילה GAMILA שגובהו 2,500 מטר. פסגותיו מושלגות בכל השנה.

במעלה ההר ישנם שני אגמים שנקראים "אגם הדרקון". אגדה מקומית מספרת שעל רכסי שני הרים סמוכים גרו שני דרקונים שהיו רבים ביניהם. אחד השליך סלעים על רעהו, והשני עקר עצים והשליכם לעברו. פעם שניהם פגעו זה בזה באותו רגע, ושניהם נפלו אפיים ארצה. במקומות הנפילה שלהם נוצרו שקעים גדולים באדמה, שהתמלאו במי גשמים, וכך נוצרו שני האגמים.

הכפרים בזאגורי רחוקים זה מזה ושוכנים ברכסי הרים או במעלה ההרים. כל ההרים באזור תלולים מאוד ומכוסים יערות, וביניהם עוברים נהרות ונקיקים. הדרכים בין הכפרים חוצים גם נהרות, שעליהם נבנו גשרים יפים במאות ה18 וה19. הגשר הראשון שאנחנו פוגשים בדרך הוא "גשר קוֹקוֹרִיס". כל גשר מקבל את שמו של האיש שמימן את הקמתו. גשר זה נבנה ב1750 ונקרא אז "גשר נוּצוֹס" על שם מי שמימן את הקמתו. אחרי 150 שנה, ואחרי כמה רעידות אדמה היה הגשר זקוק לשיפוץ רציני. בתחילת המאה העשרים מימן אדון קוקוריס את שיפוץ הגשר, ומאז הוא נקרא על שמו. כך קרה גם לשמות גשרים נוספים שנראה בטיול בחבל אפירוס. הגשר צמוד לסלע עצום בגובה כ20 קומות. הסלע הזה מהווה אטרקציה למטפסי הרים מכל העולם.

בהמשך הנסיעה בהרים אנו רואים עוד גשר עם שלוש קשתות. זהו גשר קָלוֹפִּיקוֹ, שבעבר נקרא בשם גשר פְּלָאקִידָס. ליד הכפר קִיפִּי נמצא גשר לַזַרֶרִיס. מהגשר הזה יוצא מסלול הליכה פופולרי אל הכפר זִילוֹפּוֹ. המסלול אורך כשעתיים וחצי, ומי שהתנסה בו חוזר מוקסם. אחד הכפרים הציוריים ביותר במחוז זאגוריה נקרא קִיפִּי. קיפי ביוונית זה- גגנים. הגגות של כל בתי הכפר עשויים מרעפי אבן אפורה שנמצאת רבה מאוד בשטחים מסביב. גם הבתים עצמם בנויים מאותה אבן אפורה. ולכן הכפר נראה כמו הסוואה, שלא קל להבחין בו ממרחק.

כפר קַפֶּסוֹבּוֹ הוא כפר ציורי נוסף נחבא בין ההרים. מקום מקסים. בתי אבן קטנים עם מרחבי נוף מדהימים. בישראל היה הופך במהרה לכפר אומנים מלא בצימרים לנופשים. אבל כאן בהרי זאגוריה הוא כמעט נטוש, וחיים בו בקביעות רק זקנים מעטים. הדור הצעיר עברו לערי הסביבה בעקבות עבודה ולימודים, והם חוזרים לבתי ההורים רק בסופי שבוע, לטפל בגינה וליהנות מהאויר הצח.

על ההר ממול במרחק 3 ק"מ ממנו בקו אוירי נמצא הכפר וֶרָבֶטוֹ שהוא הכפר הגבוה ביותר באזור. הוא נידח ומרוחק. הדרך עליו עברה על גבי שביל אבנים מפותל, שמזכיר את שביל הנחש במצדה. בשביל הקשה הזה אנשים היו הולכים יום יום לעבודת יומם מחוץ לכפר. הדרך של כמה מאות מטרים במעלה ההר נמשכה לפחות שעתיים. רק בשנות השמונים נסלל כביש אל הכפר שעוקף את ההר התלול, ומגיע לכפר מאחור.

עוד כפר גדול יחסית הוא הכפר מוֹנוֹדֶנְטְרִי, שמהווה מוקד של יציאה לספורט אתגרי של סנפלינג ושל שייט רפטינג. יש בו מלונות בכל מיני רמות, ועל שערי אחד המלונות ראינו שלט בעברית "ברוכים הבאים".

שיא הטיול שלי היה במצפה על צוקי וִיקוֹס Vikos Gorge Oxia ליד הכפר מונודנטרי. הקניון מופיע בספר שיאי גינס כקניון הגדול והעמוק ביותר בעולם. עומקו 900 מטר, ורוחבו 1,100 מטר. מקצה הכביש יש שביל הליכה לאורך צלע ההר, וכעבור כמאה מטר מגיעים למרפסת תצפית עם נוף מהמם על הקניון ועל הנהר שלמטה. מומלץ להתעכב שם שעה קלה וליהנות מהמראות.

מהמרפסת ממשיך שביל צמוד לצלע ההר. הוא מסוכן מאוד, וכנראה שאפילו מדריכי המכינה הקדם צבאית "בני ציון" לא היו מרשים לחניכיהם לצעוד בשביל הזה. אין גדר בצד של התהום, ואין שום מעקה צמוד להר. יש בשביל הזה קטעים שרוחבם פחות משלושים ס"מ, כשבצד אחד מזדקף קיר ההר, ובצד השני תהום. הוא כה צר, עד שאין בו מקום להסתובב ולחזור, מלבד משטח קטן בסופו. המדריך שלי לקח אותי להליכה בהמשך השביל המסוכן. למרות האתגר זה היה כדאי. הנוף שנגלה מקצה השביל הוא מדהים. במקומות שונים בעולם ראיתי נופים שכתבתי עליהם שהם "עוצרי נשימה". אבל במקום הזה הרגשתי מה זה באמת שהנשימה נעצרת למראה העיניים. אין לי מלים לתאר את היופי. למי שמוכן להסתכן ואין לו פחד גבהים, מומלץ להגיע גם לשם.

יש עוד הרבה כפרים מקסימים בסביבה, שלא נציין את כולם. אנחנו יכולים לשוטט ברכב בכבישים, ולהיכנס לכל כפר בדרך. הם די דומים זה לזה.

בתקופה העותומנית הכפריים בזאגוריה חיו בשלווה יחסית, כל עוד שילמו את המסים שהשית עליהם השלטון. כאשר הגיעו הגרמנים במלחמת העולם השניה, הם שרפו את רוב הכפרים. לפעמים אף שרפו פעמיים אותו כפר. מנהג היה לגרמנים הארורים שבכל פעם שאיבדו חייל שלהם, יצאו למסע נקמה באותה סביבה. בדרך כלל אספו עשרה גברים שהסתובבו במקרה ברחוב, והוציאום להורג ביריות. לפעמים העלו באש את כל בתי הכפר. זאת אף כאשר לא היה שום קשר לתושבים עם מות החייל הגרמני. המדריך שלי בסיור מספר שאביו נולד בכפר וֶרִישַחוֹרִי שבו חיו כ3,000 תושבים. פעמיים הגרמנים שרפו את בתי הכפר והרפתות והמתבנים, והתושבים איבדו את רכושם. פעם שלישית נשרף הכפר במלחמת האזרחים על ידי המחתרת הקומוניסטית שניסתה להשתלט על המדינה אחרי מלחמת העולם. לתושבים נמאס, והם עזבו לאתונה ולמקומות אחרים. מהכפר של 3,000 תושבים, חיים שם כיום רק עשרה תושבים זקנים. מצב דומה ראינו גם בחלק מהכפרים האחרים במחוז זאגוריה.

לא רק המראה פסטורלי, אלא גם מוסיקת הרקע. שקט ושלווה מסביב. האקוסטיקה מדהימה. אנו שומעים קולות של אנשים שמדברים ביניהם, והמדריך מסביר לי שהם כנראה נמצאים בשביל הליכה על ההר ממול, במרחק יותר משני קילומטר בקו אוירי, והם נשמעים כאילו הם לידנו. את השלווה מפירים רק ציוצי ציפורים מפעם לפעם. פרפרים מרחפים בדממה בין השיחים ובין העצים, וגם בין רגלינו. מפעם לפעם נשמעים קולות זמזום דבורים, שאיננו רואים אותם, ומכך מבינים שהם רחוקים. את זמזום כנפי הזבובים שומעים טוב מאוד. גם צרצרים נשמעים לפעמים בקריאות החיזור שלהם. חוץ מזה דממה מוחלטת. נוף מרהיב. אין קולות של כלי רכב אורבניים. רק איוושה חרישית של הרוח בין עצי היער. כאשר אנחנו עומדים בשקט בלי לדבר ובלי לזוז במשך כמה דקות, אנחנו מתחילים לשמוע את ה…דממה. יש לה ניגון משלה, שרק חדי אוזן יכולים לשמוע אותו, ורק במקומות נידחים שכאלה. זה מיקום מתאים למדיטציה הודית. הנחמנים חסידי ברסלב היו חוגגים פה בהתבודדותם בין ההרים.

בדרך לפסגת ההר חוצים גם את "יער הסלעים" Stone Forest. יש שם סלעים רבים שבולטים מעל פני הקרקע, ונראם כאילו מישהו סיתת אותם או הציבם שם בכוונה. בין הסלעים ובתוכם גדלים עצי יער, ואנו רואים שם שילוב מרתק של אבן וצמחיה. סימנו שם שביל הליכה, שנחשב אטרקציה עולמית.

ממשיכים לטייל לכיוון הכפר אַרִיסְטִי, שבקרבתו זורם נהר ווֹיְדוֹמָטִיס. סמוך לכפר נמצא גשר על הנהר, שמתחתיו נקודת יציאה לשייט רפטינג מהמם של כשעתיים לאורך 7 ק"מ. על גדת הנהר יש עצים עתיקים עם גזעים ענקיים בהיקף כמו של מכונית קטנה. כשבקרתי שם נתקלתי בקבוצה של ישראלים שעשו שם פיקניק להנאתם. מי נהר הווידומטיס נחשבים הנקיים ביותר באירופה, והטמפרטורה שלהם היא 9 מעלות במשך כל השנה.

מסלול הרפטינג מסתיים בגשר קְלִיזוֹנְיָה, על נהר אָאוֹס, בקרבת הכניסה לכפר הגדול קוּנִיצָה. פה מחזירים את הסירות, ואפשר להמשיך במסלול הליכה מקסים לכיוון העמק. על אחד ההרים כאן נמצא מתקן מצנחי רחיפה מהחשובים והמפורסמים בעולם, שמושך המוני תיירים חובבי צניחה. בגדת הנהר הרחבה עורכים קונצרטים תחת כיפת השמיים, כאשר התזמורת על בימה מתחת לגשר, והקהל יושב על שתי גדות הנהר.

בכל מיני מקומות בהרי זאגוריה אפשר לראות בתים של חדר אחד קטן תקועים ב"שום מקום". אין עוד בתים לידם. אין שביל או כביש שמוליך אליהם. אין קוי חשמל וטלפון. כלום! חדר שתקוע בסוף העולם. המדריך מסביר לי שאלה כנסיות מיוחדות. במהלך מאתיים השנים האחרונות נהגו פושעים וגנבים למרק את מצפונם בעת זקנתם. הם "חזרו בתשובה" ותרמו לכנסיות. אבל כמרים מהוגנים לא היו מוכנים לקבל תרומות של כסף טמא מגזלנים ואתנן זונות מטיפוסים מפוקפקים כאלה. לכן הם בנו מכספם "כנסיה" שהקדישו לשם שמיים. זאת בכוונה שבבוא יומם, יגיעו לעולם הבא עם "זכויות". הם בנו כנסיה. לא משנה שאף אחד לא התפלל שם מעולם, ואפילו הם בעצמם לא פקדו את הכנסיה הפרטית שלהם. המושג "שכוחי אל" לא היה מוחשי כל כך מעולם. המדריך שלי ידע לספר עוד ש"אצלכם היהודים קוראים לכנסיות האלה 'תֶבֶן אֶקֵלִיסִיָה'". למחרת כשפגשתי שוב את המדריכה שלי מהקהילה היהודית ביאנינה, שאלתי אותה מה זה? היא השיבה שאקליסיה זה "כנסיה", אבל היא לא יודעת מהו "תבן".

הפירוש המפתיע התברר לי כעבור שבוע מפי אחד הרבנים באתונה. לדבריו, "תבן" היא מילה בעברית ולא ביוונית. את המושג הזה המציא לפני כמאתיים שנה אחד הרבנים. מקורו בפסוק מספר שמות שבו משה רבנו מעביר להקב"ה את תלונת בני ישראל במצרים "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו". הרב השנון פירש את הפסוק בסרקזם כך: "תבן  [כלומר- תבונה וחוכמה] אין ניתן לעבדיך [בצעירותם, ולכן הם חוטאים בגניבות], ולבנים [השיער שמלבין לעת זקנה] אומרים לנו: עשו [משהו לשם שמיים]". מהלעג ההומוריסטי של הרב על העבריינים הגויים, חילחלה המילה "תבן" לשפת יהודי יוון, ואף הגויים משתמשים בה לעתים לתיאור כנסיות הרפאים הללו שנועדו למרק מצפון של חוטאים גדולים.

כדאי גם לבקר בכפר קוֹנִיצָה. זה כפר גדול יחסית לכפרים הקטנים שראינו בין ההרים, וגרים בו כ4,000 תושבים. הם גאים בעובדה שבכפר שלהם יש סניף בנק, דואר, בית מרקחת, ואפילו… תחנת משטרה. כדאי לנסוע בכבישים הצרים במעלה הכפר אל פסגת גבעת סֶנְדִילִיאָס, שממנה נשקף נוף משגע של הכפר וגם של נהר אָאוֹס הרחב על יובליו הרבים. כשיורדים מפסגת הגבעה כדאי לנו לעצור בשרידי ארמון אָמְקוֹ. זה חלק ממתחם שבו התגוררה אמו של עלי פאשה, המושל הטורקי. היו שנים שהמקום שימש מחנה צבאי טורקי.

אחת מאגדות העם מספרת שתושבי הכפר המרוחק קַרְדִיקִי הגיעו למסע שוד וביזה בקוניצה, ובהזדמנות זו אנסו את נשות הכפר, ביניהן אימו של עלי פאשה ואחותה. כאשר זה נודע לעלי פאשה הוא שאל את אימו מה היא רוצה לעשות איתם? האם השיבה שהיא רוצה להניח ראשה על כרית שינה מלאה בשערותיהם של האנסים. עלי פאשה קיים את בקשת אימו כלשונה. הוא הלך עם חייליו לכפר קרדיקי, שחט את כל הגברים שבכפר, וקירקף אותם. את הקרקפות עם השיער הוא הביא לקוניצה, שם ערכו תספורת לעורות הקרקפות, ובשיער השתמשו למילוי כריות שינה לאימו של עלי פאשה, ולנשות הכפר שחפצו גם הן בכרית כזו.

יש בקוניצה שני מוזיאונים. אחד לארכיאולוגיה והיסטוריה של הכפר וסביבותיו, והשני מוזיאון ליקבים ויין. מחוץ לכפר נמצאת "מכבסה" ששווה ביקור. לפני כמאה שנים יצקו על אפיק נחל בּוּרַזָאנִי שני צינורות בטון שמטים חלק מזרימת הנהר לתוך אמבטיות עץ. הזוית והעוצמה של המים יוצרים באמבטיות מערבולות מיוחדות, שטובות מאוד לכביסה של בדים עבים, מעילי צמר, ושטיחים צמר ופרווה. נשים מקומיות מביאות לכאן את השטיחים שלהן, והן אומרות שהמתקן הזה טוב יותר ממכונות כביסה מודרניות. חפשו בווייז Water Mill Burazani.

בקוניצה יש עוד אתר וארוע שיכולים לעורר בנו עניין. יש שם מרכז קליטה לפליטים מסוריה, עם סיפור מעניין. בקוניצה היה בית יתומים גדול שננטש. כשהחל גל הפליטים מסוריה לאירופה, שיפצה הממשלה את המקום הנטוש, והכניסה לתוכו מיטות חדשות וארונות. במקום זה נקלטו 170 פליטים "סוריים", שבמהרה התברר שכרבע מהם היו פלסטינים ואפגניסטנים שהתחזו לסורים. רוב הפליטים כבר עזבו את מרכז הקליטה, ומצאו עבודות ומגורים במקומות שונים, בעיקר במרסיי בצרפת. כיום נותרו שם רק 60 ערבים שגורמים צרות למקומיים. המדריכה שלי סיפרה שהפליטים שנשארו שם כיום, הם בעיקר פלסטינאים פרזיטים שלא רוצים לעבוד למחייתם, ודורשים לחיות על חשבון היוונים. מאז הגיעו הפליטים לקוניצה, יש שם הרבה פריצות לחנויות ולבתים. נערות צעירות אינן יכולות להסתובב ברחובות בחופשיות כמו בעבר. "עכשיו אנחנו מבינים עם מה אתם מתמודדים שם בישראל" אומרת לי המדריכה.

לאחר ימים אחדים של שוטטות בהרים שמצפון ליאנינה, אנחנו מדרימים אל ההרים במחוז צוּמֶרְקָה Tzoumerka. הנופים דומים לאזור ההררי שראינו בצפון. גם הכפרים הקטנים והציוריים. המקומיים מכנים אותו "בית המקדש של טיולי ג'יפים". אני נסעתי ברכב רגיל ולא ירדתי מהכבישים. הכבישים צרים מאוד, וחלקם אינם מתוחזקים כמו שאנחנו רגילים בישראל. ראינו הרבה כבישים סדוקים, ראינו מהמורות ובורות בכבישים, שרק חלק ממולאים בטלאים של אספלט טרי. בכמה מקומות התדרדרו אבנים קטנות וגדולות על הכביש, ונראה שלאיש אין ענין לגרוף אותן הצידה. אנשים לא ממהרים בכביש. לוקחים את הזמן. נוהגים במעין שאנטי.

אתר חובה למטיילים הוא הכפר קָלַרִיטֶס Kallarytes. הכפר הזה נבנה בגובה 1200 מטר על אחד הצוקים של הרי צומרקה, מעל קניון קַלַרִיטִיקוֹס. המיקום המיוחד נבחר כדי להקשות על אויבים להגיע אליו. מבין כל הצוקים הגבוהים בסביבה, נבחר זה שהיה עשיר במעיינות מים. זה כפר ציורי ומעורר השראה, שהתנועה בתוכו רק על שבילי אבן, שבמקור היו מיועדים לסוסים וחמורים, ולכן רכבים לא יכולים לנסוע בתוך הכפר. הנוף הוא של מורדות תלולים ומדהימים ביופים. איוושת רוח קלה מלטפת את הפנים והמרפקים. דממה. רק ציוצי ציפורים נשמעים ממורד הואדי שמתחת לכפר.

פעם היה הכפר ידוע כמרכז לעבודות צורפות בכסף ובכתיבה אומנותית ובהעתקת כתבי הקודש הנוצריים. הצורפים בכפר היו ידועים בכל העולם, ועבודותיהם נמכרו בכל הבלקן, איטליה, אוסטריה ומצרים. משם גם הגיעו הזמנות ליצירות מיוחדות לאירועים של עשירים ומלכים. בשווקים של וינה ומרסיי הם היו דומיננטיים, עד שענף הצורפות הפך להיות מתועש. חלק מהטכניקות לריקוע בכסף הומצאו ופותחו בכפר הזה. התכשיטן מייצר המותג הבינלאומי "בולגרי" גדל בכפר הזה, ומכאן עבר לאיטליה לרגל עסקיו שהלכו וגדלו וכבשו את העולם. בכפר זה גדל והתגורר בערוב ימיו גם ראש ממשלת יוון לשעבר, סִיפִּירוֹס לַבְרוֹס. לצד הכיכר המרכזית יש פסל ואנדרטה לזכרו. הכפר היה גם מרכז לבגדי צמר ושטיחים מצמר. אנשי הכפר היו ידועים במוצרים שידעו להפיק מהכבשים והעיזים, ומהצמר הלבן או השחור שלהם.

הכפר פרח ושיגשג כל עוד תושביו התקשו לצאת ממנו, ועבדו בתוך הכפר. בשנות השמונים נסלל אל הכפר כביש גישה לרכב, ומאז החלה התדרדרותו. לצעירים נוצרה אפשרות להתנייד אל מחוץ לכפר הנידח, והם החלו לעבוד מחוץ לכפר ונטשו את המקצועות המסורתיים של הכפר. אחר כך עברו בעקבות העבודה שלהם לערים יאנינה ולאריסה ולכפרים גדולים, ובאמצע השבוע חיים בו בעיקר מבוגרים וזקנים.

יש בכפר כ200 בתים, אך רובם אינם מאוכלסים. בעל בית הקפה והמסעדה בכפר אמר לי שביום שבו ביקרתי נמצאים בכפר רק 9 תושבים, שהם 3 משפחות בלבד. ואיפה כל השאר? כ30 משפחות רועים ירדו בתחילת החורף עם עדריהם לכיוון שפלת הים, ויחזרו לקראת הקיץ. כמאה משפחות היגרו לערים שבהן יש עבודה, והם חוזרים לכפר רק בסופי שבוע לנקות את הבית ולטפל בצמחי הגינה. האויר הצח והצלול של הכפר מושך נופשים מכל מחוז אפירוס, ורבים מאוד באים לנפוש במקום בקיץ.

לנופש בקלריטס יש גם היבט יהודי. בעל המסעדה והמכולת, נפוליאון שמו, שמע בילדותו מפי סבו שיהודים עשירים נהגו לנפוש בכפר במחצית השניה של הקיץ. כנראה הגיעו אחרי תשעה באב. היה להם מנהג הימורים מיוחד שנערך בבית הקפה של הסבא. לקראת עזיבתם את הכפר נהגו להמר כמה ירויחו בעסקיהם בשנה הבאה ובאיזה תחומי מסחר. את ההימורים היו רושמים במחברת מיוחדת שנשמרה בידי בעל בית הקפה. כאשר שבו לנפוש בקלריטס בשנה הבאה, בדקו מי הימר נכונה ומי פיספס, ולפי התוצאות חילקו את כספי ההימורים משנה שעברה.

לאחר הביקור בכפר הקטן והנידח, כדאי לבקר גם בכפר הגדול בסביבה פְּרַמָנְטָה Prámanta המרהיב ביופיו. במרכז הכפר יש כיכר גדולה שבמרכזה עץ ענק, וסביבה בתי קפה וטברנות ומרכז מסחרי.

על  מצוק ההר בכביש לשם נמצא מנזר קִיפִּינָה בקרבת הכביש אבל במיקום לא בר השגה. המנזר נבנה בתוך מערה שאורכה 240 מטר בתוך ההר. בפתח שלה נבנה קיר, ומאחוריו חדרים. קיר המנזר נראה בגובה כחמש קומות מעל לכביש שבתחתית המצוק, ולכן קל לפספס אותו כשנוסעים לצידו. המנזר נבנה בשנת 1212. במשך מאות שנים טיפסו אליו בחבלים. במאה ה18 נחצב ונסלל שביל הליכה אל המנזר, שמתחיל במרחק כמאה מטר בהמשך הכביש והמצוק. בתחתיתו בנו גם סיביל למי שתיה.

כדאי גם לבקר בגשר יֶפִירֶה פְלַאקָה על נהר אַרָאכְטוֹס. הגשר ההיסטורי נהרס לפני כשלש שנים בשטפונות לאחר גשמי עז, ועקב תחזוקה לקויה. רוב אבניו צנחו אל מי הנהר, ונמצאים שם עד היום.

ההיסטוריה של הגשר משיקה קצת גם להיסטוריה שלנו, ומעוררת מחשבות עדכניות. כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, פרצה ביוון מלחמת אחים בין אנשים שעד אז לחמו זה לצד זה בשורות הפרטיזנים, וצברו ניסיון צבאי. הקבוצות הקומוניסטיות לחמו נגד הפטריוטים היוונים. הקומוניסטים היו "אידיוטים שימושיים" שמוסקבה הסיתה אותם נגד "הפאשיסטים" המקומיים, שהיו בעצם פטריוטים ואזרחים רגילים. התעמולה והטיעונים מזכירים את רעיונות השמאל הקיצוני בישראל כיום. שלש שנים נמשכה מלחמה עקובת דם ברחבי יוון. והיא הסתיימה בהסכם שלום שנכרת בבנין המכס הצמוד לגשר יפירה. עבורם המקום הזה הוא מעין "הקילומטר ה101" שלנו אחרי מלחמת יום כיפור. מצאתי ענין רב בקריאה באינטרנט על הסיבות למלחמה ועל פרטי הסכם השלום שנדונו ונחתמו כאן. המסקנה העגומה שעולה מבין השורות היא שהשמאל הקיצוני עלול להיות סכנה קיומית גם למדינה שלנו, כפי שהוא היה ביוון. זה חומר למחשבה שמתעוררת בביקור למרגלות הגשר.

מחוז אפירוס מקסים ביופיו, בעיקר לטיולים רכובים וגם לצעירים חובבי ספורט אקסטרים לסוגיו. המחוז אינו רחוק מישראל, ומחירי המלנות והמסעדות ביוון זולים יחסית למקומות אחרים באירופה. מומלץ!

תודה להאריס קאלפידיס Charilaos Kalipidis מנהל לשכת בתיירות של יוון בישראל GNTO ולגברת אלגרה מצא מיאנינה על הסיוע הרב בתחקיר לכתיבת סקירה זו.

Many thanks to the people that contributed their knowledge to the research of this article: Mr. Charilaos Kalpidis of GNTO, Mrs. Allegra Matsa, Tzanos Panagretis, Liana Zerva, Yana Methorios, & Mr. Stathis Sioutis