העיר פוּרְט בגרמניה היתה פעם עיר ואם בישראל. לעיר זו יש מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית בזכות "הישיבה הַרָמָה פיוּרְדָא". זו היתה ישיבה גבוהה מהגדולות באירופה שלמדו בה כ600 בחורים, שנקבצו אליה מכל דרום אשכנז ואף מפולין וצרפת.
הישיבה נוסדה בשנת 1605 וקול התורה נשמע בבית המדרש שלה במשך כ250 שנה. אבל הישיבה הרמה בפיורדא אינה מפורסמת כישיבות בפולין כמו ישיבת וולוז'ין או נובהרדוק שהיו קטנות ממנה. לא היה לה יחסי ציבור, כנראה בגלל שבזמנה עדיין לא היתה תקשורת ועיתונות יהודית. הרב הראשי של פיורדא במאה ה17 היה ר' שמואל בן ר' אורי שרגא פייבוש, הידוע עד היום בזכות חיבורו "בית שמואל" על שולחן ערוך אבן העזר. הישיבה עמדה בזמנה בחזית המאבק ברפורמים ובתנועת ההשכלה.
ראשי הישיבה של פיורדא היו גדולי ישראל בדורם, ששמם היה מוכר בכל העולם היהודי. בין ראשי הישיבה היו: הרב ישעיהו הלוי הורוביץ בעל "שתי לוחות הברית", שאני אחד מצאצאיו. שבתאי הלוי הורוביץ בעל "ווי העמודים" בנו של השל"ה הקדוש (שגם אני מצאצאיו), ר' אהרן שמואל קרמניץ בעל "נשמת אדם", המהרש"ק ר' אהרן שמואל קיידנבאר, רבי שמואל בעל "בית שמואל". ר' יעקב ברלין בעל "באר יעקב", ר' יששכר פרנקל בעל "מטה יששכר", ועוד ענקי התורה. אלפים מתלמידיה ובוגריה כיהנו ברבנות בקהילות ישראל באשכנז ובפולין משנת 1600 ועד 1900.
לעיר פיורדא יש מקום מכובד גם בארון הספרים היהודי לדורותיו. שם הודפסו לראשונה חלק מספרי הלימוד והפירושים שנלמדים בישיבות שלנו עד היום. חלק מהספרים שהם נכסי צאן ברזל של תרבותנו נבטו ונכתבו בפיורדא. אחד הספרונים המענינים הוא "תקנות פיורדא" משנת 1786. בספרון זה נקבעו כללי צניעות של לבוש ושל כמות התכשיטים שנשים רשאיות להתפאר בהם ברשות הרבים. לבחורי ישיבה נקבעו "מדים" עם צווארון מיוחד שנקרא "קראגען". בתקנות פיורדא נקבעו כללים להגבלת סעודות שמחה וחתונות לפי המצב הכלכלי של בעל השמחה. הגישה החסכונית מזכירה את התקנות של הרב יוסף אלנקווה בישיבות הציונות הדתית בדורנו, והכללים שקבע הרבי מגור לפני שנים אחדות.
אם רבותינו האחרונים באו לפיורדא מכל אירופה להדפיס את ספריהם. זה מעורר את גם את הסקרנות ויצר הנדודים שלנו לבוא ולראות את המקום הזה שהיה עיר ואם בישראל.
העיר פיורדא נקראת כיום פוּרְט (Furth) והיא צמודה לעיר נירנברג, במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה ברכבת התחתית של נירנברג. בעבר, כדי להגיע אליה היינו צריכים לטוס למינכן, ומשם לנסוע כשלוש שעות עד פורט. כיום זה קל יותר בזכות קו טיסה ישירה מישראל לנירנברג שפתחה לאחרונה חברת התעופה 'גרמניה'.
את הביקור בפורט כדאי להתחיל במוזיאון היהודי. בפינת כיכר התחנה המרכזית (Haupt Bahnhoff) יש לשכת מודיעין לתיירות, שם נקבל מפה, ויראו לנו את הדרך אל המוזיאון היהודי שנמצא בהמשך הרחוב.
המוזיאון שוכן בבנין עתיק, שבמהלך שיפוצים התגלו בו מקווה וסוכה, שהיו אופייניים ליהודים בערי אשכנז. היהודים לא יכלו להקים סוכות בגלל שהבתים בערים היו צמודים זה לזה, ולא היו להם חצרות. לפיכך כבר במהלך בניית הבית השאירו בקומה העליונה חדר אחד בלי גג, וכיסו אותו במשטח רעפים נייד שניתן היה להזיזו או להעמידו באמצעות חבל ומנוף מיוחד. במוזיאון היהודי אנו יכולים לראות סוכה מקורית כזו שנבנתה לפני כ400 שנה באותו בית.
בחלק החדש של המוזיאון אפשר לראות פריטים רבים מההווי היהודי של פורט במשך 550 שנה של קיום הקהילה היהודית, עם הפסקות בגלל גירושים ופוגרומים.
במאתיים השנים האחרונות התחלקו יהודי העיר לקהילה דתית בשם "שומרי הדת", ולקהילה ליברלית גדולה יותר. כל קבוצה התפללה בבית כנסת משלה, והיו לה בתי ספר ותלמודי תורה משלה, אך הן ניהלו בצוותא את ענייני היהודים, כמו בתי תמחוי לעניים, בתי ספר, בית יתומים, בית חולים, קבורה וכיוצא בזה. בפורט פעלו תנועות נוער יהודיות כמו "בני עקיבא", "צעירי אגודת ישראל", "החלוץ", "ו"בר כוכבא".
לפני עליית הנאצים חיו בפורט כאלפיים יהודים, שהיוו 6% מתושבי העיר. 1,400 מהם עלו ארצה בשנות השלושים. בליל הבדולח היהודים שנותרו בעיר הוצאו בכוח מבתיהם ורוכזו בכיכר העיר. הגרמנים פרשו ספר תורה על הארץ, והכריחו את רב העיר לצעוד על הקלף הפתוח. ראש הקהילה היהודית אולץ לחתום על "חוזה" שבו הוא מוכר את כל רכוש הקהילה ובתי הקברות תמורת 100 מארק בלבד. כל בתי הכנסת נשרפו והחנויות והבתים נבזזו.
אף אחד ממוסדות הקהילה היהודית אינו עומד על תילו כיום. מקום 'הישיבה הרמה' אינו ידוע, וגם המבנים האחרים נהרסו ב"ליל הבדולח", ואח"כ בהפצצות האמריקאים במלחמת העולם השניה. אבל אפשר לראות בפורט את בית הקברות היהודי הגדול. הוא נמצא במרחק כעשר דקות הליכה מהמוזיאון היהודי. במוזיאון נוכל לקבל מפת העיר שבו מסומן מסלול הדרך לבית הקברות, ואם הם לא עסוקים מידי, הם גם ישלחו באדיבותם מישהו שילווה אותנו לשם ויפתח עבורנו את השער הנעול.
אבל חלק מהמצבות נראות כמו שמישהו דואג לנקות אותן ולטפחן. דממת מוות תרתי משמע אופפת את המקום. צינת החורף מוסיפה לחרדת הקודש של המקום.
במרחק קטן מהכניסה אנו רואים את אחת המצבות הבולטות והחשובות, מקום מנוחת עולמים של רבי משולם זלמן הכהן, מחבר הספרים "בגדי כהונה", "מסעי החיים", ו"נחלת אבות". הוא ידוע גם כמחבר "כרוז רבני פיורדא" המפורסם שעוסק בשאלת הקטניות לפסח. עד היום יש המצטטים את הפסיקה המחמירה של הכרוז. היו רבנים שהתירו לחיילים יהודיים בצבא הגרמני לאכול קטניות בפסח, ורבנים אחרים אסרו.
בתקופת השואה הגרמנים לקחו משם מצבות גדולות ומכרו אותן כחומר בניה. בשנת 1942 נפלה פצצה גדולה על בית הקברות, ומהעוצמה שלה מצבות רבות עפו ממקומן והתפזרו בשטח. כל המצבות הוצבו במקור כשפניהן למזרח, לירושלים. אחרי המלחמה אספו את המצבות הרבות שהיו מפוזרות בשטח בגלל הפצצה, והציבו אותן בשורות ישרות וצפופות במעלה בית הקברות, אבל כשפניהן לכיוון מערב. זאת לפי דרישת הרבנים להזכיר לדורות הבאים שהמיקום של המצבות האלה אינו מעיד על מקום מנוחתם של האנשים ששמם חרות על האבנים.
חלק מהמצבות נראות חדשות. כאמור, רוב יהודי פורט עזבו לפני השואה וחייהם ניצלו. ילדיהם ונכדיהם גרים היום בעיקר בישראל ובארצות הברית, ומגיעים לטיול שורשים בעיר הולדת הוריהם. כשהם נכנסים לבית הקברות הישן הם מאתרים את קברי אבות אבותיהם. בפורט זה קל יחסית, בגלל שחוקרת בשם נעמי בלום עשתה מיפוי מדוקדק של הקברים וסימנה כל אחד. לפי ספרון שהוציאה יכולים צאצאי היהודים למצא מקום כל קבר. חלק מהצאצאים משקיעים בשיפוץ המצבה או בהחלפה בחדשה, כמו, למשל, המצבה המשופצת של ג'נט צימער. אחיניותיה הגיעו מבוסטון לחפש את קברי המשפחה, ומצאו רק את המצבה שלה. שיחזרו אותה כפי שרואים בתמונה זו.
אחרים החליפו את המצבה הישנה בחדשה בסגנון אמריקאי מודרני. המצבות החדשות עשויות משיש שחור.
עמדתי בין הקברים שנראה שאין איש פוקד אותם עוד, ואמרתי קדיש בקול. בחלון קומה הרביעית בבנין הסמוך עמד כל הזמן אדם כהה עור ועקב אחר סיורנו בבית הקברות. כאשר הוא ראה שאני מתנדנד בתפילת הקדיש הוא פתח את הרדיו והשמיע מוזיקה בערבית בקולי קולות, כנראה כדי להפריע.
אחרי בית הקברות אנו ממשיכים לטייל ברחובות סמוכים שבהם גרו יהודים עד השואה. בפורט לא היה גטו יהודי, אלא היהודים גרו בשכנות טובה עם הגויים. על הפתח בחלק מהבתים אפשר לראות סימנים של חריץ שהיתה בו מזוזה, שהוסרה ובמקומה מילאו בטון.
הכניסה לרוב הבתים היא ממרכז הבנין. אבל פה ושם רואים בתים שבעליהם בנו את הכניסה בקצות הבתים, באופן ששתי הכניסות הצמודות זו לזו יוצרות מראה של שתי לוחות הברית.
פיורדא היתה אחד ממרכזי הדפוס היהודי לפני מאות שנים. בחלק מהבתים ברחוב הזה פעלו בתי דפוס בקומה הראשונה, ובקומה שלמעלה התגוררו בני המשפחה. בספריית הרמב"ם בתל אביב ראיתי השבוע עשרות ספרי קודש שנדפסו בפיורדא, ועמודי השער של אחדים מהם מצולמים כאן:
בין הבתים שברחוב אנו רואים גם בתים מפוארים שמעידים על עושר בעליהם, כמו בית המוהל בירנבאום. על אחד הבתים יש שלט שמציין שכאן גדל הסופר הידוע, יעקב וסרמן, שעל שמו מוענק פרס ספרותי מהחשובים בגרמניה מידי שנה עד היום.
באחד הבתים בשכונה זו היה בית היתומים. על הבנין יש שלט שיש שמציין שהבנין נבנה בשנת 1793, שופץ בשנת 1868, והורחב בשנת 1884. בשנים שלפי השואה ניהל אותו ד"ר הלמן שנחשב מעין "יאנוש קורצ'אק" המקומי. הוא רצה להציל את הילדים מהשואה, ולהעלותם לארץ ישראל. אבל כאשר לא הצליח הוא נשאר עם חניכיו, וגורש יחד איתם למחנות ההשמדה, למרות שיכול היה להציל את עצמו. הרחוב בו היה בית היתומים הוסב על שם ד"ר הלמן. כיום פועל שם בית הכנסת היחיד בפורט.
לפני השואה היה במרכז העיר מתחם שנקרא "שול הויף" שבו היו ארבעה בתי כנסת, וגם בית הרב, בית השוחט והאיטליז הכשר. כל בניני השול הויף נהרסו בליל הבדולח ואח"כ ע"י הגרמנים והאמריקאים, ובמקום הריסותיהם נבנו בתי מגורים מודרניים ומגרש חניה וגינה.
במהלך בנית העיר מחדש אחרי ההרס ממלחמת העולם השניה, החליטו מתכנני העיר לחלוק כבוד לזכר ה"שול הויף". הם השאירו רחבה גדולה מרוצפת בכיכר גלייטסגאסה (Geleitsgasse), ליד רחוב קוניגשטראסה (Königstrasse)., במקום שלדעתם עמד בעבר המתחם היהודי. כעבור שנים הוצבה שם אנדרטה לזכר הקהילה היהודית של פורט. האנדרטה עשויה שיש אדום, בצורה של להבות אש. עיצב אותה פסל יפני תושב פורט.
על הבסיס העגול שעליו ניצבת האנדרטה חרות הפסוק מתהלים "אלוקים באו גוים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך, שפכו דמם כמים, היינו חרפה לשכנינו, לדור ודור נספר תהילתך".
כעבור שנים נוספות חזרו כמה מיהודי פורט לבקר בעירם, ובאו גם לראות את האנדרטה. אז התברר שהמתכננים טעו במיקום המקורי של השול הויף. המיקום המדויק היה ברחוב המקביל, בסוף סמטת lilien. לא היה טעם להרוס את בתי המגורים החדשים כדי לפנות מקום אחר לאנדרטה ולכיכר, אז השאירו אותה במקומה, ובצד תלו שלט שמסביר בגרמנית את האנדרטה ואת המיקום השגוי.
בתי כנסת ומוסדות יהודיים לא שרדו, אך עדיין אפשר לראות כיום בפורט בנייני ציבור כללים שנבנו או נתרמו על ידי יהודים. למרות שהיהודים היוו רק כ5% באוכלוסיית העיר, הם הקימו במאה שעברה כמחצית מבנייני הציבור. החשוב שבהם הוא בית התיאטרון.
בנין אחר בנתה האלמנה קרויטהיימר לפעוטון הראשון בגרמניה. היא רצתה לאפשר לנשים לצאת לעבודה בלי לדאוג לתינוקותיהן, במיוחד בתקופה שבה היתה נפוצה תמותת ילדים. כיום הבנין משמש חלק מבית ספר שנבנה בצמוד לו.
כך, למשל, אפשר לראות את בנין הספריה העירונית לשעבר שהוקם על ידי יהודי בשם ברולצהיימר שהיה בעל בית חרושת לעפרונות. כיום משמש הבנין תיאטרון לקומדיות, אך שמו של התורם היהודי עדיין מתנוסס על הבנין.
בפורט יש עוד הרבה מה לראות. העיר הופצצה פחות מערים גרמניות אחרות, בגלל שלא היתה חשובה מבחינה אסטרטגית. לכן יש בה עדיין רחובות שנשארו כפי שהיו בימי הביניים. נעים לשוטט ברחובות עתיקים אלה, ולתפוס מנוחה בפארקים הרבים שבעיר. במיוחד בטיילת Hornschuch.
כדאי ללכת לראות את בנין העיריה, ששוכן במבנה עתיק. מתחנת הרכבת יוצאים שבילי הליכה "מסלול הטבע לאקולוגיה עירונית" לכיוון נחל שרבסגרבן היפהפה. מעיינות חמים (19 מעלות) יוצאים מהאדמה ליד ווייקרסהוף, על גדת נהר רדניץ. בקרבתן הוקמו בריכות מרפא "גוסטב-אדולף". כדאי לבקר גם ב"שלוס בורגפארנבאך" (Burgfarrnbach Palace) שנבנה ב 1830 ונחשב הארמון הניאו-קלאסי הגדול ביותר בדרום גרמניה. כיום הוא משמש כארכיון עירוני, ספרייה אקדמית, לקונצרטים ולתערוכות מיוחדות.
ולסיום, עוד נקודה יהודית עדכנית: העיריה עומדת לבנות כיכר על שם הנרי קיסינג'ר, שנולד וגדל בפורט, והוריו ברחו איתו לאמריקה לפני השואה. הכיכר תוקם בהמשך הרחוב שבו נמצא המוזיאון היהודי, כ3-4 בתים אחריו, מול הכניסה לתחנת כיבוי האש.
