עונת הטיולים לחו"ל בקיץ מורגשת היטב גם בבית הכנסת במושב שלי. בשבתות הקיץ שבהן קוראים בתורה במחצית השניה של ספר דברים, מתפללים רבים פונים לגבאי בבקשה לעלות לתורה כדי לברך "הגומל". הם חושבים שזו מצווה לאחר ששבו ארצה מטיול בחו"ל, ולחלקם זו הדרך להכריז בגאווה "שופוני! הייתי בחו"ל. תקנאו!".
אם כן, האם ומתי חייבים לברך הגומל אחרי טיסה?
דיני ברכת הגומל מבוססים על הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד ע"ב): ”ארבעה צריכים להודות: יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
השאלה ההלכתית היא האם הטיסות הבינלאומיות בדורנו הן בגדר "יורדי ים" ו"הולכי מדבריות"?
רוב הפוסקים קובעים שר' יהודה מתכוון בברייתא לסכנות הגדולות של יורדי ים והולכי מדבריות בזמנו. בדורות קודמים ספינות רבות טבעו או נפלו קורבן לשודדי ים, והסיכון לנוסעים היה גדול מאוד. גם להולכי מדבריות היו סיכונים של שודדי דרכים ושל מוות בצמא וברעב, אם חלו או נקעו רגל במסע והשיירה המשיכה בלעדיהם. מי שזכה לעבור בשלום את הסכנות הגדולות האלה חייב לברך הגומל.
אבל הסיכונים שעליהם מדברת הברייתא אינם רלבנטיים לנו, כי בימינו הטיסות בטוחות מאוד. בענף התעופה מקובל לומר שהקטע המסוכן ביותר בנסיעה לחו"ל הוא הדרך שנוסעים במכונית מהבית שלנו לשדה התעופה. לפי זה יש להקל, ואין צורך לברך הגומל כשחוזרים מחו"ל. כך פסקו הרב שלמה גורן, ר' חיים מבריסק, הרב סולוביצ'יק, ורבים אחרים. (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז).
בספר 'מעשה רב' על הנהגותיו של הרב סולוביצ'יק, כתב הרב שכטר: "בשנים הראשונות נסע הלוך ושוב מבוסטון לניו יורק, וכעבור שנים התרגל לנסיעה באווירון עד שלא היו לו חששות ופחדים כלל וכלל. ומי שנוסע בדרך ואיננו מרגיש שום סכנה ופחד כלל וכלל מפני שהורגל לכך, אזי אין אומרים שכל הדרכים הם בחזקת סכנה ואין מקום לאומרה כלל".
הפוסקים המקלים מסתמכים גם על השולחן ערוך שכותב שיש להבחין בין 'יורדי ים' לבין ה'שטים בנהרות'. בנהר אין גלים וסכנת טביעה, ולכן נפסק שלא צריכים לברך הגומל (שו”ע, סעיף ז). מכאן לומדים קל וחומר שגם באוירון אין סכנה, ואין מברכים.
בשו”ת 'קניין תורה' מסופר ”בהיות הגרי”ז בריסק בשווייץ ביקרתיו, ושאלתי את דעתו אם לברך, וענה לי בזה הלשון: ‘מסתמא הינכם יודעים שאינני פוסק שאלות, רק זאת אומר לכם, שאני באתי באווירון מארץ ישראל, ולא ברכתי 'הגומל’. והרי זה מעשה רב”. הרב חיים דוד הלוי אף הרחיק לכת וכתב שלא רק שלא חייבים לומר הגומל לאחר טיסה, אלא אפילו יש בזה איסור של ברכה לבטלה. (עשה לך רב, ו' ט"ז).
מצד שני, יש פוסקים שמחמירים, וכתבו: "הטס במטוס מברך ברכת הגומל דלא גרע מהולכי מדברות ועוברי ימים כיוון שהמטוס טס מעל הים הרי הוא כהפלגה בספינה, וכל שכן מטוס הנמצא באוויר ולא ניתן לחיות באוויר אפילו רגע אחד מחוץ למטוס" (שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מ"ז, יחווה דעת ח"ב כו, וביאור הלכה סימן רי"ט, ו). לכן ספרדים נוהגים לברך הגומל אחרי טיסה יותר מאשכנזים.
פוסקים אחרים כתבו שלא עצם הישיבה במטוס היא המחייבת ברכת הגומל, ורק כאשר המטוס טס מעל המדבר מברכים הגומל (ציץ אליעזר חלק י"א סי' י"ד). ר' משה פיינשטיין כותב: "ברור לע"ד שצריך לברך כיוון שהעראפלאן (המטוס) גרוע ממים, שאף רגע אחד אין יכול להיות באויר, שודאי שישיבתו בעראפלאן הוא הצלה, ולכן יש לו להודות בברכת הגומל" (אג"מ או"ח ב, נט, וכן הליכות שלמה פכ"ג סעיף ה' בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל).
יש פוסקים בדרך של פשרה בין המקלים למחמירים, ופוסקים שאחר טיסה יש לברך הגומל בלי הזכרת שם מלכות, וממילא גם לא בעליה לתורה. (שו"ת בצל החכמה ח"ב סי' פח, שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' ס"ט).
לסיכום, האם אנחנו חייבים לברך הגומל אחרי טיסה?
כן ולא. למי שמקל וגם למי שמחמיר יש על מי לסמוך. במסגרת עבודתי אני נאלץ לטוס לחו"ל כמעט מידי חודש, ואינני נוהג לברך הגומל. לעומת זאת, חבר שיושב שני ספסלים לפניי בביהכנ"ס, טס לעתים מזומנות יותר להודו, שם יש לו מפעל ליטוש אבני חן, והוא מקפיד לעלות לתורה ולברך הגומל בכל פעם ששב משם. כלומר זוכה לעליה כמעט בכל שבת.
ברכות הגומל כה נפוצות אחרי טיסה, עד כדי כך שכמה מהליצנים בבית הכנסת שלי אינם עונים למברך "מי שגמלך כל טוב, וכולי", אלא אומרים בקול "מי שהטיסך בטוב, הוא יטיס גם אותנו".
