פרשת השבוע שלנו עוסקת בבני יעקב אבינו שירדו למצרים לצרכי פרנסה. הסיפור שלהם הוא הבסיס ההלכתי לדיני יציאה לחו"ל. המחלוקת בין הפוסקים היא האם מצוות יישוב הארץ מחייבת להיות כל הזמן בארץ ישראל ולא לעזוב אותה, או שמותר לנו לצאת מהארץ גם לטיולי כיף בחו"ל.
במגזין 'נופשים' מתפרסמות כתבות על אתרי תיירות בישראל ובחו"ל, ומודעות פרסומת שמזמינות אותנו לצאת לחופשות ולנופשונים באתרי נוף-שונים בחו"ל. לעומתנו, ישנם עלוני פרשת שבוע אחרים שאינם מוכנים לפרסם כתבות ואפילו מודעות בתשלום על טיולים לחו"ל. זאת מכיון שהרב אבינר מחמיר מאוד במצוות יישוב הארץ, ואוסר אף לפרסם מודעות "כדי לא להחטיא".
אז מה באמת אומרת ההלכה בסוגיה זו?
תחילה, גילוי נאות: מחבר כתבה זו אינו רב ואינו פוסק הלכה. התעמקתי בסוגיה זו שמעניינת אותי מאוד באופן אישי, וכאן אני משתף את הקוראים במה שלמדתי מדברי חז"ל. כל אחד ינהג כפי שיורו לו רבותיו.
ובכן, הרמב"ם כתב: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור" (הלכות מלכים ה/ט). זה הבסיס לדברי כל הפוסקים, המחמירים וגם המקלים. המחמירים מבססים על הרמב"ם הזה את פסיקתם שאסור לנו לטוס לטייל בחו"ל חוץ מהמקרים המוגדרים. לעומתם, המקלים אומרים שהמקרים שהביא הרמב"ם הם דוגמאות שאפשר להרחיבן.
הרמב"ם התבסס על הגמרא. כתוב: ”אין יוצאין מארץ לחו"ל, אלא אם כן עמדו סאתיים בסלע. וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ" (בבא בתרא דף צ"א).
בספר "מדע ואקטואליה בפרשת השבוע" מביא המחבר, ד"ר יהושע מירון, עוד הרבה מקורות מהתלמוד, ואציג כאן רק מקצתם: מסכת כתובות מספרת על יהודי שרצה לצאת לחו"ל לקיים מצוות יבום: "בא לפני רבי חנינה, ואמר לו: האם לייבמה? ענה לו: אחיך נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו. שאתה תלך בדרכו?" (כתובות קי"א). ועוד- במסכת גיטין כתוב: "אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי, בעכו הוו מפטרי. משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ". מבאר רש"י: "בני מדינת הים ["חוצניקים"] שבאו ללמוד תורה בארץ ישראל, כשחוזרים לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלווים אותן עד עכו, ומשם נפטרים מהם. שאסור לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ" (גיטין ע"ו).
המשנה במסכת מועד קטן מפרטת רשימה של אנשים שמותר להם להתגלח בחול המועד, והראשון ברשימה הוא "הבא ממדינת הים". על כך אומרת שם הגמרא: "רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים – לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לָשוּט – דברי הכל אסור, למזונות – דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא להֵרְוֵיחָא. מר מדמי ליה כ'לשוט', ומר מדמי ליה כלמזונות" (מ"ק יד). כאשר רבא אומר "לשוט" הוא אינו מתכוון להפלגת נופש על אוניית קרוזים, אלא "לשוט" מלשון לשוטט. יש פה מחלקת לגבי נופש של הבראה גופנית או נפשית. תנא אחד מדמה זאת לטיול להנאה מסוג 'לשוט', וחושב שזה אסור. תנא אחר חושב שנופש והבראה רוחנית הינם כמו מזונות, ומותר לצאת לחו"ל למענם.
מצד שני, התוספות על הברייתא במסכת עבודה זרה קובע שהאיסור לצאת מהארץ הוא רק במקרים בו האדם יורד מהארץ ומהגר לארץ אחרת לתמיד (דף יג ע"א ד"ה לישא). אבל כאשר הנסיעה היא לזמן מוגבל, היא מותרת מכל סיבה, לטיול או ללימודים או לרילוקיישן. יש עוד מקורות שאין כאן מקום להציגם.
בשולחן ערוך נפסק שמותר לצאת לחו"ל אך ורק לצורך "דבר מצווה" כגון עשיית רווח או הקבלת פני חברו, אך יציאה לדבר הרשות כ"טיול בעלמא" אסורה (או"ח סימן תקל"א ס"ק יד). גם המשנה ברורה פוסק כך (אות יד). לעומתם, רבי יוסף מטראני פסק "אם בכוונת היוצא לחזור לארץ, מותר לצאת למען כל מטרה".
בקיצור, הסתבכנו בין דעות סותרות של פוסקים שחיו בדורות קודמים.
חשוב להבין נקודה נוספת: חז"ל שדנו בסוגיה זו בדורות הקודמים, חיו בעולם שבו יציאה מארץ ישראל לחו"ל היתה במסע ארוך מאוד של שבועות או חודשים, וכרוך בסכנות פיזיות ורוחניות, והתמודדות עם בעיות כשרות. חז"ל חששו שמי שיוצא לחו"ל לתקופה ממושכת אולי לא יחזור לא"י, ואולי יעזוב לא רק את ארץ הקודש אלא גם את התורה והמצוות.
אבל עלינו לשאול עצמינו האם חז"ל שידעו שמסע יבשתי על סוס מירושלים לרומא אורך חודשיים וחצי, היו פוסקים אותו דבר אילו ידעו שאפשר להגיע מארץ ישראל לרומא בטיסה קצרה של שעתיים וחצי?… ידוע שטיולי "מסע החיים" לאושוויץ מחזקים מאוד את הזיקה היהודית של הצעירים. האם גם טיולים אלה היו חז"ל אוסרים?..
הבה נעבור אל פוסקי הדור שלנו. אחד הכללים ההלכתיים החשובים ביותר הוא "כוח דהיתרא עדיף". לכן הרב שאול ישראלי מקל "לצאת על מנת לחזור, לכל צורך אפילו של רשות" (ספר חמדה א,א,י). יש בדורנו פוסקים שאומרים שרשימת ההיתרים של הרמב"ם והברייתא אינה הרמטית, אלא דוגמאות בלבד. לדבריהם, יש בפסיקה עוד מקרים שמותרים, כמו השתטחות על קברי צדיקים, ללמוד תורה, לרפואה ולרווחת הנפש. לפיכך, טיולים לחו"ל כדי לראות את פלאי תבל, לאגור כוחות, ולהכיר תרבויות אחרות, הינם בגדר "הֵרְוֵיחָא", ומותרים.
לעומתם, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק שרק הסיבות שנמנו במפורש ברמב"ם ובברייתא יכולות להיות עילה מספקת ליציאה לחו"ל. ואילו טיול רגיל הוא בבחינת "שוטטות", והוא אסור (יחוה דעת ס' נ"ז).
מכון צומת פרסמו חוברת בסוגיה זו, בה מופיע גם מאמר "על הירידה מא"י במקורות" מאת הרב ד"ר חיים שיין, בו נקבע שאיסור היציאה מא"י הוא רק לצורך ירידה מהארץ לצמיתות (צומת התורה והמדינה. ח"ג עמ' 143).
בספר 'שדי חמד' כתוב שמותר לצאת מהארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים, והמחבר מכניס למשוואה פרמטר חשוב של "התועלת הרוחנית שבדבר" (אספת דינים. מערכת א"י אות א). על זה מתבססים רבני הציונות הדתית שמתירים נסיעות לחו"ל גם לצורך טיולים ונופש.
דוגמאות:
- הרב שלמה דייכובסקי, חבר בית הדין הרבני הגדול, פוסק: "נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אוירה, גם היא בבחינת צורך ומותרת. די בצורך כל דהו הכרוך בטיול כמו לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה, כדי להתירו. כשם שמתירים לצאת מהארץ כדי לצבור רווח כלכלי, כך יש להקל גם לצאת לצורך רווחת הגוף ורווחת הנפש". (תחומין כרך כ).
- הרב נחום רבינוביץ זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, כתב: "המתוודע ליהודים בחוץ לארץ, או המטייל לראות נפלאות הבריאה, כגון הרים וימים ושאר נפלאות הטבע שיש לברך עליהם ברכות הראייה – הכל דבר מצווה ייחשב ומותר" (שו"ת שיח נחום).
- הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, כתב: "אם הטיול מקדם מבחינה תורנית, ערכית, רוחנית ותרבותית, נראה שטיול לצורך כזה יהיה מותר".
עולה מדבריהם שמעבר לשאלה ההלכתית, יש בסוגיה זו גם שאלות ערכיות כמו: האם הטיול שלנו לחו"ל יכלול גם יידישקייט וחוויות רוחניות דתיות? האם נראה בחו"ל דברים שעליהם נברך "מה רבו מעשיך השם"? האם נברך במוזיאונים "שנתן מחכמתו לבשר ודם"? אם התשובה חיובית, אז ההלכה מתירה.
במדור "אדון חו"לי ארץ" בעיתון 'נופשים' אני מציג יעדי תיירות בחו"ל, ותמיד מוסיף גם אתרי מורשת יהודית על כל יעד. אני כותב גם על בתי כנסת מקומיים, על בתי עלמין יהודים שבהם קבורים גדולי ישראל, וכן הלאה. בכל טיול שאני מדריך קבוצה בחו"ל, אני מביא מהארץ גם ספרי קודש שחיברו רבנים שחיו במקום שאנו מבקרים, או ספר קודש או גמרא שמזכירים את המקום הזה, ומקריא לקבוצה קטעים רלבנטיים. אני חושב שזה עונה על התנאי של הרב ליכנטנשטיין "הטיול מקדם מבחינה תורנית, ערכית, רוחנית ותרבותית".
לכן לעניות דעתי, אפילו המחמירים שהבאתי לעיל לא היו אוסרים נסיעה לחו"ל לזמן קצר, כאשר יש ברשותנו כרטיס טיסה הלוך חזור Round Trip. אבל, כאמור, כל קורא המתלבט, יעשה שאלת חכם ולא יסמוך רק עלי.