האי קוסמוי איננו רק אי. הוא מצב תודעה. פיסת אדמה ירוקה הצפה בין שמים לים, שבה הזמן מתרכך, והמצפן הפנימי מתחיל לסטות בעדינות מהצפון המוכר. בדרום־מזרח אסיה יש אינספור איים, אבל קוסמוי מצליח להיות גם גלויה טרופית וגם יומן מסע פנימי.

קוסמוי לא הזהירה אותי מראש שהיא מתכוונת להפגיש בודהה מוזהב עם עברית שוטפת, חנוכייה ציבורית, ועם אל מלחמה סיני. זו הפעם השנייה שלי בקוסמוי, וכמו לא מעט מקומות בעולם, הביקור החוזר היה עמוק וטוב יותר מהראשון. אולי כי בפעם הראשונה אנחנו עסוקים בלהספיק, ובפעם השנייה אנחנו כבר פנויים להרגיש. הפעם הגעתי כחלק מסיור אטרקציות של חברת תאי טורס. סיור שמצליח לדחוס חמש שעות של נסיעה סביב האי, אבל גם לפתוח תיאבון לעוד.

התחנה הראשונה הייתה Wat Phra Yai, מקדש הבודהה הגדול. הפסל -כ־12 מטרים של שלווה מוזהבת- מתרומם מעל האי כמו משמר דומם. עולים אליו במדרגות רחבות, שמעקותיהן מעוטרים בדרקונים, יצורים מיתולוגיים שתמיד נראים כאילו הם שומרים סוד עתיק. למעלה נפתחת רחבה גדולה, שפעם הייתה מקום של שתיקה. נזירים התבודדו כאן, נשמו, התפללו. עד שלפני כארבעים שנה הם עזבו. לא בגלל ספק אמוני, אלא בגלל רעש. המולת התיירים.

ביום שבו ביקרתי שם, השקט שוב לא היה בנמצא. מכל עבר נשמעת השפה העברית. לא פה ושם, אלא גל מתמשך של קריאות, בדיחות והסברים. לא תאית. אפילו לא אנגלית. לרגע היה נדמה שישראל סיפחה את קוסמוי. השיא הגיע כששמעתי מדריך תאילנדי מסביר לקבוצה אחרת בעברית, עם מבטא תאי חביב.

שאלתי אותו בצד: “איך אתה יודע עברית? האם היית בישראל? עבדת בחקלאות? קיבוץ?”

הוא חייך. “לא. למדתי עברית בטיקטוק.”

כך, על מרפסת בודהיסטית, הבנתי שוב שהעולם שטוח יותר ממה שנדמה, ובעיקר מוזר יותר.

מהמרפסת נפרש נוף שמזכיר למה בני אדם בונים מקדשים דווקא במקומות כאלה: ההרים הירוקים גולשים אל הים, והים נפתח אל האינסוף. לאורך המרפסת תלויים פעמונים, ולצידם מוטות הקשה, שנראים כמו פטישי שניצל. יש טקס: מביעים משאלה בלב, מקישים שלוש פעמים בנקודה מסומנת, והמשאלה  תתגשם. כך מבטיחים. ניסיתי. לא עבד. אולי כי גם לבודהה יש תור.

התחנה הבאה הייתה Wat Plai Laem, מקדש צבעוני המוקדש לאלת החמלה, גואנין, בעלת 16 הזרועות. כנראה שהעולם דרש ממנה הרבה. הפסל העצום שלה ניצב בלב אגם מלאכותי, ומגיעים אליו על גשר אבן עם עמודים מוזהבים.

מסביב ישנם מקדשים נוספים, פסלים, מים, השתקפויות. דת ואמנות מתערבבות כאן בלי לבקש רשות.

בחוץ עומד דוכן תרומות. קערות פלסטיק גדולות, לבנים אדומות קטנות, וטושים צבעוניים. התורמים מוזמנים לכתוב על לבנה מסר אישי, והלבנים האלה ישולבו בקירות המקדש החדש שייבנה כאן. בין כתובות בתאית ובאנגלית גיליתי גם עברית. והמשפט שתפס את העין: “עם ישראל חי”. מוזר. יפה. כמעט פרדוקסלי. לראות איך היהדות קיימת אפילו כאן, בלב מקדש של עבודה זרה. אולי זו תזכורת לכך שזהות תמיד מוצאת דרך לחרוט את עצמה, גם במקומות הכי לא צפויים.

בהמשך המסלול חיכתה לנו מחווה קטנה ומרגשת: הנהג, שאינו יהודי, עצר ליד החנוכייה הציבורית הגדולה של חב״ד על גדת אגם בופוט בצ’אוונג. הסיור התקיים בעיצומו של חג החנוכה. הוא ידע. וזכר. אולי בלי כוונה, אולי עם. אבל הייתה בכך סגירת מעגל קטנה, כאילו כדי לאזן את חווית העבודה הזרה בתחנות הקודמות.

משם המשכנו לנקודת התצפית Lad Koh. החופים הלבנים של צ’אוונג נפרשו באופק כמו סרט קולנוע. טיילת קטנה נצמדת לפסגה, ומתחתיה ים סלעי, שבימים מסוימים גם צבי ים עולים ממנו אל היבשה. מקום שמזכיר כמה אנחנו אורחים כאן.

אחר כך הגענו לפסל הענק של Guan Yu. לוחם אגדי, גנרל מהמאה השנייה לספירה, שלאחר מותו הועלה לדרגת אל. הפסל, בגובה של בניין בן ארבע־חמש קומות, מאיים כמעט: פנים אדומות וזועפות, חרב אימתנית, מעיל ירוק. “מלך המלחמה”, קראו לו בחייו. אבל דווקא יושרו, האתיקה שהכתיב לעצמו ולחייליו, הם שהפכו אותו לאגדה. תזכורת לכך שגם כוח זקוק למוסר.

התחנה המטלטלת ביותר הייתה Wat Khunaram- מקדש "הנזיר החנוט". בכניסה, ארון זכוכית גדול. בתוכו יושב נזיר שנפטר ב־1973. בצוואתו ציוה שגופתו תוצג כתזכורת לכך שהקיום האנושי הוא בר חלוף. אין כאן דרמה. אין אימה. רק שקט. והזמנה לחשוב על הזמן, ועל מה שנשאר אחרינו.

סיימנו את הסיור במפלי Na Mueang. מים הזורמים מההרים במרכז האי קוסמוי מגיעים כאן למצוק גדול בגובה 40 מטר, ונופלים ברוחב של 20 מטר לתוך בריכה טבעית המוקפת בסלעים חלקים שסכנה לדרוך עליהם. הג’ונגל עוטף הכול בירוק רטוב. צעירים קופצים ראש מהסלעים. אחרים טובלים בשקט. יש כאן חיים, תנועה, נשימה. מראה שובה נפש. חוויה טרופית ורעננה בתוך הג’ונגל. בשמורה זו יש עוד מפלים קטנים יותר שנוצרים מזרימת אותו נחל.

בכניסה לשמורה גם רכיבה על פילים (בתשלום נפרד). נותנים לנו כדורי בננות להאכיל אותם. הילדים וגם המבוגרים מתאהבים מיד.

את כל זה דוחסת חברת 'תאי טורס' למסלול של כחמש שעות. המחיר: 4,000 באט לרכב של עד ארבעה נוסעים, 4,500 באט למיניוואן עד עשרה אנשים. איסוף מהמלון כלול. מדריך צמוד בתוספת 1,500 באט. ויש גם מענה בעברית.

כבר ראיתי חלק מהאתרים הללו בביקור קודם. ובכל זאת הסיור הזה לא סגר מעגל, אלא פתח אותו. בדרך חזרה למלון הבנתי שקוסמוי איננו מקום שמסמנים עליו וי. זה אי שמבקש מאיתנו להאט, להניח לרגע את רשימת האטרקציות, ולהקשיב למה שקורה בפנים. הוא מציע שלווה, אבל לא שקט מוחלט. רוחניות בלי הטפה. יופי שמתקיים לצד רעש, מסחר והמון. אולי לכן חוזרים אליו. לא כדי לראות עוד, אלא כדי להבין מעט יותר. כי בפעם השנייה -אולי רק אז- אנחנו מפסיקים לנסוע סביב האי, ומתחילים לנוע בתוכנו.