חג שבועות הוא יום פטירת הבעל שם טוב. קברו במֶזִ'יבּוּז' הוא אחד מאתרי המורשת היהודית הראשיים בעולם.
יש מקומות שהלב מגיע אליהם לפני הרגליים. מז'יבוז' היא מקום כזה. עיירה אוקראינית שקטה, מוקפת גבעות ירוקות ועצי ליבנה, שבה שוכן אחד המקומות הקדושים והמרגשים ביותר עבור מטיילים דתיים- ציונו של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות.
הבעש"ט נפטר בחג השבועות תק"ך (1760) בגיל 61. בעבר נהגו לערוך הילולה המונית ליד קברו במז'יבוז'. כיום זה מסובך בגלל המלחמה באוקראינה. מז'יבוז' נמצאת במחוז חמלניצקי, שבו בסיסי צבא ושדה תעופה צבאי שנתונים תחת מתקפות טילים מרוסיה. בימים אלה מתקיימים דיונים בין רוסיה לאוקראינה על סיום המלחמה. כשזה יקרה, גם אנחנו נוכל להגיע למז'יבוז', השוכנת כ400 ק"מ דרומית מערבית לקייב. בינתיים, רק מעטים טסים לקישינב במולדובה, ומשם נוסעים למז'יבוז'.
העיירה מז'יבוז'
במז'יבוז' נדמה כאילו הזמן עצר מלכת. ההזנחה והעוני צורבים את העין כמו שמש חורפית שמשתקפת בקירות סדוקים. כל הבתים בני קומה אחת, זקנים ושפופים כקשישים שעל פניהם נחרצו קמטי חיים. הם מזכירים לנו את "בתי הסוכנות" של שנות ה־60. אותם בתים אפורים ודלים, שהיו עבור רבים התחלה חדשה אך גם סמל למחסור. הקירות של חלק מהבתים מצופים פח חלוד, כמו דם שהתייבש. גם הגגות מעלים חלודה כאילו בלעו את לחות השנים. רוב הקירות החיצוניים סדוקים, והטיח התקלף מהם כמו עור נושר, חושף את לבני הבניין האפרוריות כעצמות. כיום הקירות סדוקים יותר מבעבר. לא רק מהבלאי הטבעי, אלא גם מהדף פצצות שנפלו בסביבה. יש בתים שנראים כאילו נטשו אותם מזמן. הדלתות סגורות, התריסים רעועים, והשקט סביבם עמוק מדי.
במקומות שבהם יש גדרות לבתים, אלה גדרות עשויות מקורות עץ שחוקות ויבשות, מפוסלות בידי השנים והגשם. חלקן נראות כמו גזעי עצים שנקטעו פתאום באמצע צמיחה. בתוך החצרות, באדמה החרבה, מסתובבות תרנגולות בגווני חום, לבן ושחור, מלקטות גרגרים ומקרקרות בנעימת היום-יום.
הרחוב מרוצף באבנים לא אחידות בגווני בז' אפרפר. בין האבנים רווחים רחבים, שבתוכם גדלים עשבים דקים. אין בטון שימלא את החללים, ולכן הצעידה מחייבת זהירות. רגלינו עלולות להיתקע, לסטות, להתפתל. בשולי הדרך אין ריצוף כלל, רק אדמה דחוסה ובוצית בימות הגשם, יבשושית ונסדקת בקיץ. רוב כלי הרכב כאן הם עגלות עץ פשוטות, רתומות לסוסים מדשדשים. הריח של זבל בעלי חיים מעורבב באוויר עם ריח עץ רטוב, ריח לח של קרקע, ורמז של עשן עצים. ריחות של כפרים ישנים, של עונות מתחלפות.
כשפוסעים כאן בעקבות מייסד החסידות, יש תחושת יראה חרישית. פתאום שומעים נביחת כלב שהפרענו את מנוחתו. כשאנו פוסעים כאן בעקבות מייסד החסידות, יש תחושת יראה חרישית. אני הולך לבית הכנסת של הבעל שם טוב, וכל צעד מהדהד בלב. הלב פועם חזק יותר לא מהמאמץ, אלא מהידיעה שדווקא כאן, על אדמה זו, פסע גם הוא. הדרך לא השתנתה כמעט. אותה אדמה, אותם קולות, אותו שקט. כאילו ההיסטוריה עצמה עוצרת את נשימתה לרגע, ומאפשרת לנו ללכת לצד הבעש"ט.
חשיבות הבעש"ט
עלינו להכיר את הרקע לפעילותו: הבעש"ט ייסד את תנועת החסידות בתקופה קשה בהיסטוריה היהודית. לפני כ350 שנה היתה יהדות אירופה במשבר. בפרעות ת"ח ות"ט (1648) טבחו הקוזאקים כ50,000 יהודים. לא היתה משפחה יהודית שלא נרצח שם מישהו. בפאתי מז'יבוז' ניצבת עד היום טירה של משפחת האצולה אוסארוק, שהקוזאקים השתלטו עליה.
לפני כ300 שנה היתה יהדות אירופה במשבר בגלל הקורבנות הרבים בנפש ובגלל אובדן מקומות פרנסה. במצב העוני הקשה ששרר אז, נסחפו יהודים רבים אחרי שבתאי צבי שהדליק בלבבות תקווה משיחית.
דמותו, שתחילה נראתה כאור באפלה, הבטיחה גאולה ממשמשת ובאה, חיבקה את כאבם והדליקה תקווה בלבבות. אך כשהתגלה שהוא רמאי ונוכל, האכזבה ממנו נפלה על העם כמו ערפל קר וסמיך. זו לא הייתה רק אכזבה; זו הייתה רעידת אדמה נפשית, שפרקה את יסודות האמונה. היאוש התפשט בין השכבות כמו עשן כבד, חונק, שלא נותן מקום לאוויר לנשימה.
מתוך האכזבה הזו צמח דור של יהודים פשוטים, עניים בגשמיות אך עשירים באהבתם לבורא. אנשים שלא כולם ידעו קרוא וכתוב, שלא יכלו לשכור מלמד לילדיהם, אך שמרו שבת כהלכתה, הניחו תפילין בידיים סדוקות מעבודה קשה, והתפללו בקול רועד אך כנה. ליבם לא דיבר בלשון הגמרא – אך הוא דיבר, וזעק, והאמין.
הרבנים ותלמידיהם התרחקו מעמי הארץ הפשוטים. לעיתים אף הוקמו בתי כנסת נפרדים לפשוטי עם ולתלמידי חכמים.
באותה תקופה הופיעו ה"מגידים"- נואמים שנדדו בכפרים ובעיירות, ופרנסתם הייתה בדרשות דברי תורה. הם נשאו דבריהם מבימת העץ, עטופים בטלית, אך דבריהם – קשים, נוקבים – נשפכו כמים חומציים על נשמותיהם של שומעיהם. במקום לנחם, הטיחו. במקום לאחות, הוסיפו שברים.
רבי ישראל בן אליעזר הסתייג מהם, כי הם בעיקר הטיפו מוסר ותוכחות, והוסיפו דיכאון ויאוש ליהודים המדוכדכים האלה. בעיניו, היהודים התמימים לא היו חלשים אלא קדושים. יראתם הייתה טהורה, עמל כפיהם היה תפילה אילמת, ודמעותיהם מחאה שקטה של אהבה. וכך, כשהוא פוסע בין עיירות, חוצה שדות ערפל ומושך סוסים עייפים, הוא לא נשא דרשות אלא נשא תקווה. הושיט יד. החזיר את הצבע ללחיים ואת הריח לנשמה. ובמקום שם נשמע קודם קול תוכחה נשמע פתאום קול של חמלה.
רבי ישראל בעל שם היה צדיק נסתר, אך בל"ג בעומר בשנתו ה36 החליט להתגלות. הוא העדיף את היהודים פשוטי העם. אמר להם שאפשר לעבוד את השם בשמחה, ולא רק בהתעמקות בתורה ופלפולים בגמרא. יהודים רבים באו אליו לעיירת מגוריו קולומאי, לשמוע את דרשותיו שהעניקו גם להם עידוד ותחושה של חשיבות עצמית. הפופולריות שלו הלכה וצמחה.
רבי ישראל היה צדיק נסתר, אך בל"ג בעומר בשנתו ה36 החליט להתגלות. הוא העדיף את פשוטי העם. אמר להם שאפשר לעבוד את השם בשמחה, ולא רק בהתעמקות בתורה ופלפולים בגמרא. יהודים רבים באו לעיירת מגוריו, קולומאי, לשמוע את דרשותיו שהעניקו להם עידוד ותחושה של הערכה עצמית. הפופולריות שלו הלכה והתרחבה.
הבעל שם טוב התיישב במז'יבוז' בשנת ת"ק 1740, ועד מהרה התגלה כבעל מופתים. "בעל שם" היה פעם כינוי למרפאים אלטרנטיביים בעזרת קבלה וקמיעות. רבי ישראל בן אליעזר כונה "בעל שם טוב", לא סתם "בעל שם". בשנות ה80 גילה חוקר מאוניברסיטת בר אילן בארכיון העירוני פטור ממס לבית של הבעש"ט בזכות היותו "רופא". הרב ד"ר יצחק אלפסי, חוקר החסידות ומראשי ארגון 'בני ברית', אסף אלפי סיפורים על ניסים שחולל הבעש"ט לרפא חולים ועקרות.
כאשר הגיע הבעש"ט למז'יבוז' הוא התפלל תחילה בבית הכנסת של הב"ח, שכיהן כרב העיר 150 שנה לפני כן. הב"ח היה הגאון רבי יואל סירקיש, מחבר ה"בית חדש", שהיה הרב הראשי של מז'יבוז'. כולנו למדנו פירוש הב"ח על ארבעה טורים, ואת הגהות הב"ח על הגמרא. את בסיס האבן של קירות ביכנ"ס הב"ח אנו יכולים לראות ליד בית המדרש של הבעש"ט, שנבנה עבורו בשנים מאוחרות יותר. רוחב הקיר יותר ממטר. שטח בית הכנסת נחפר לעומק כמטר וחצי, שבו היתה פעם הרצפה. הקירות שמקיפים אותו מגיעים רק לגובה הקרקע המקיפה אותו כיום. אם לא הייתי יודע שאלה שרידי בית הכנסת, הייתי יכול לחשוב שזה שריד של בריכת שחיה. מזל שיש שם שלט שמזכיר "מקום קדוש".
במז'יבוז' חיבר הבעש"ט את תורת החסידות, ששינתה את פני היהדות. הגאון מוילנה פתח במאבק נגד החסידות, בגלל שחשש שהבעש"ט מקים תנועה כמו השבתאות. אילו היה רואה את החסידות בדורות הבאים, כנראה לא היה מתנגד.
הבעש"ט השתוקק כל חייו לעלות לציון. היו לו תוכניות להתיישב בירושלים, וללמוד קבלה בחברותא עם רבי חיים בן עטר (ה"אור החיים"). המסע לא"י היה מסוכן בגלל שודדי דרכים. הבעש"ט נתקע בדרך באיסטנבול בחג הפסח. בימי ספירת העומר הוא נאלץ לשוב למז'יבוז', בגלל שהים היה סוער מידי עבור הספינה שעליה עמד להפליג ליפו. מהדרך כתב לגיסו רבי גרשון: "השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לארץ ישראל".
כלומר, הוא היה ציוני. אילו היה חי בימינו, היה נחשב חרד"לי מהציונות הדתית, עוד לפני שהומצאו המושגים הללו. אחד משלנו, ולא מהחרדים שניכסו אותו לעצמם. סביר, שדעתו לא היתה נוחה מהאדמו"רים שהציגו עצמם כממשיכי דרכו, אך אסרו על חסידיהם לעלות לא"י לפני השואה (וגם בימינו).
קבר הבעש"ט
המקום היהודי המבוקש ביותר באוקראינה הוא קבר הבעש"ט. האגדה מספרת שבליל שבועות התאספו תלמידיו ליד מיטת חוליו לערוך את תיקון האר"י, והוא נתן שיעור על מתן תורה. למחרת בבוקר הזמין את מקורביו, וציווה על שניים מהם להתעסק בקבורתו בבוא השעה.
באיזו שעה?
הבעש"ט מסר לתלמידיו סימן: "כשאפטר מהעולם יעמדו מלכת שני השעונים בביתי". לאחר דקות מעטות נעמד השעון הגדול, ותלמידיו סיבבו אותו כדי שלא יראה זאת. אלא שהבעש"ט ידע זאת ואמר להם: "אני יודע שהשעון הגדול כבר נעצר, אבל אינני דואג לעצמי, כי אני יודע שאצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר". הוא התיישב על מיטתו, והשמיע בלחישה שיעור תורה אחרון. פתאום הזדעזע גופו, והוא השיב נשמתו לבורא. באותו רגע הבחינו תלמידיו שגם השעון השני עמד מלכת.
הבעש"ט נטמן בבית הקברות היהודי העתיק של מז'יבוז'. גודלו כמגרש כדורגל. מוקף גדר אבן נמוכה, שנהרסה בחלקה, ושוכבת על הקרקע. האדמה מכוסה עשביה ירוקה. פזורות שם מצבות רבות, חלקן בני 300 שנה, מספרות סיפורים של דורות שנמוגו. מעט מצבות נותרו במקום, והן מפוזרות במרחק זו מזו. פעם היו כאן הרבה יותר מצבות, אבל הן נגנבו על ידי המקומיים לצורך בנית בתיהם או לסלילת שביל גישה מהשער לכניסה לבתיהם. כשאנו נכנסים לשם כיום, מתחלף קצב הנשימה והלב נדרך. דממה של קדושה עוטפת את המקום.
מעל קברו של הבעש"ט הוקם בעבר "אוהל" פשוט מעץ. ר' נחמן מברסלב, נכדו של הבעש"ט, פקד את המקום כבר מילדותו, וגם את אנשיו ציוה לבוא ולשאת תפילה דווקא במקום קדוש זה. רבי נחמן כתב שטוב מאוד להיות על קבר סבו, כי כתוב "צדיקים יירשו ארץ". היינו שהצדיקים האמיתיים זוכים שמקום גניזתם הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל. (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ק"ט).
האוהל הישן נחרב בשואה. בשנות ה80 נבנה במקומו אוהל חדש ע"י חסידי חב"ד. בדורנו, לפני 21 שנה, נבנה שם אוהל חדש גדול ומרשים, מצופה שיש. בהזדמנות זו החליפו את המצבות על קברי הבעש"ט והסמוכים אליו.
בתוך האוהל אנו רואים את מצבת הבעש"ט עשויה שיש אפרפר שעליו חרות: פ"נ רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זיע"א. נרות רבים בוערים עליה ולצידה. חלקם בקופסאות זכוכית דומות לאקווריום, חלקם על מגשי פח. ריח השעווה השרופה מעורבב עם תחושת קדושה מרגשת. הווילון שמפריד את עזרת הנשים עובר בדיוק מעל המצבה, וכאילו חוצה אותה ומסתיר חלק ממנה.
מחוץ לבית הקברות, מעבר לכביש מהאוהל, בנו בנין גדול לשירות המבקרים הרבים. זה קומפלקס 'היכל הבעל שם טוב', שכולל בית מדרש, מסעדה, ומלונית הכנסת אורחים בשם 'הולינס'.
בית הכנסת של הבעש"ט
בית הכנסת של הבעל שם טוב היה עשוי עץ חי, נושם, שידע תפילות ודמעות. שראה חסידים פורשים כפיים בלב נשבר ובלב בוטח. כאן, בין קורות הגג ורצפת הקרשים, התהלכה השכינה. אבל ימי השואה לא פסחו גם על המקום הקדוש הזה. לאומנים אוקראינים הגיעו למז'יבוז' יחד עם הנאצים הגרמניים, ופגעו בכל מה שקדוש לנו. הרסו בתי כנסת, חיללו את בית העלמין העתיק.
גם בית המדרש של הבעש"ט לא שרד את ימי החושך, אך לא נותר שומם. בשנים האחרונות שוחזר המקום על ידי אנשי "אהלי צדיקים" מבני ברק. מבנה לבן עם גג רעפים, שאינו רק שחזור ארכיטקטוני, אלא שחזור של נשמה.
כשנכנסים בשערי בית המדרש הלב נחבט בחזה. אווירה של קדושה עוטפת אותנו. עמודי עץ כבדים, חומים כהים, מגולפים בעבודת יד, נושאים את התקרה כמו שומרי סף אילמים. במרכז האולם שולחן קריאה רחב, מכוסה במפת קטיפה ירוקה. הספסלים בני 4 מושבים כל אחד, נראים כאילו חיכו למתפללים זה דורות. לצידם סטנדרים עתיקים מעץ אורן בהיר.
בצד הקיר המערבי ארונות ספרים חומים, כבדים, דחוסים בספרי קודש בני גיל מופלג. כל ספר כאילו לוחש: "פתח אותי, זכרני".
גולת הכותרת היא ארון הקודש שעשוי מעץ מהגוני אדמדם, שעוטף את הארון המקורי כמו קופסה של תפילין. המשקוף ושני העמודים מגולפים. מעליהם פרוכת קטיפה כהה, ועליה רקום בזהב: "המקום בו התפלל הבעל שם טוב". המגע בידית הישנה מעביר רטט בגוף.
על הקיר תלוי לוח שיש חום בו צרוב בלבן: "המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא. מקום תפילת אור שבעת הימים רבנו ישראל בעל שם טוב זיע״א". המילים לא רק כתובות – הן מהדהדות בלב. אנו עומדים שם, וקשה לנשום. קשה להאמין שאתה ניצב באותו מקום שבו האיר האור הזה לראשונה את חשכת הדורות.
בפינת בית הכנסת – חדרון צנוע שנקרא "דֶעם מָגִיד'ס שְטוּב" – חדרון שבו שהה המגיד ממזריטש בימי שהותו אצל רבו. כאן, בין ארבעה קירות, עברה תורת החסידות מדור לדור.
המעיין של הרבי
עוד אתר תיירות חשוב הוא המעיין של הרבי, שהמקומיים קוראים לו "ראבינובה קריניצה". אפילו הגויים מייחסים למי המעיין סגולות לריפוי מחלות.
האגדה מספרת שפעם הזמין הבעש"ט את תלמידו רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", להצטרף למסע התבודדות בטבע. למסעם הצטרפו גם אחדים מתלמידיהם. בדרך חזרה עצרו להתפלל מנחה. התברר שבמימיות שלהם לא נשארו מים לנטילת ידיים. הבעש"ט התרחק מהשביל, והפיל עצמו על האדמה בפישוט איברים. תלמידו שמע אותו אומר "מבקשני ממך, מתחנן אני לפני כסא כבודך. אנא, ברחמיך הרבים, הזמֶן לנו מים לנטילת ידים לפני תפילת המנחה, כי אם לאו, טוב מותי מחיי. הרגני נא הרוג, רבש"ע, ואל אאלץ לעבור על דברי חז"ל". אח"כ הבעש"ט קם, ניער בגדיו, וחזר אל העגלה. לפתע ראו תלמידיו שמאחוריהם החל לנבוע מעיין מים קטן.
המעיין הזה לא חדל לתת מימיו עד היום. הוא שונה מהמעיינות הרגילים בכך שהוא נובע במישור, לעומת רוב המעיינות שבוקעים במורדות הרים. הניחו מעליו צינור בטון בקוטר כמטר ובגובה שמגיע בערך עד הטבור שלי. בתחתיתו, בגובה כ30 ס"מ, קדחו חור, דרכו יוצאים המים אל יובל שזורם לאיטו. ישראלים רבים באים לכאן עם כוסות כדי ללגום ממי המעיין.
מערת הבעש"ט
לפני שהבעש"ט בא למז'יבוז', הוא התגורר אצל גיסו רבי גרשון בעיר קיטוב, שם למד והתפרנס כעוזר מלמד תשב"ר. הוא נהג להתבודד בהרים ובמערות ולהתעמק בתורה ובנסתר. קשישים מקומיים סיפרו ששמעו מאבותיהם ש"היהודי הקדוש" נהג לטבול בנחל ויז'נקה, ואח"כ להתבודד במערה שבהר סוקילסקי הסמוך. בשנת 2017 התגלתה בהרי הקרפטים המערה של הבעש"ט. בתחילה לא הצליחו להגיע אליה, בגלל שההר מכוסה בסבך צפוף של שיחים ועצים. הביאו להר סוקילטוב ציוד משוכלל שבעזרתו ובעזרת המקומיים איתרו את המערה. כעת יש תוכניות לבער את הצמחיה הסבוכה, ולסלול כביש אל פתח המערה.
מז'יבוז' אינה רק יעד תיירותי. היא מקום מפגש בין העבר להווה, בין נשמות טהורות לאנשים בני זמננו. היא מפגש עם עצמך, ועם מה שמעבר. כל יהודי דתי חייב לבקר במז'יבוז' לפחות פעם אחת בחיים.
