השבת נקרא בפרשת בפרשת השבוע ש"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. אֶת הָאֱלוֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו/ט). בדור שלנו זכינו שיש לנו אפשרות לבקר ולהתהלך במקום שבו יצא נוח מהתיבה לאחר המבול, לראות בעינינו את הנופים שהוא ראה בצאתו, ולנשום את אויר הפסגות הצונן שהוא נשם.

כתוב בתורה "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט" (ח/ד). המסורת היהודית מזהה את הרי אררט עם הרי כורדיסטן, המפרידים בין ארמניה לבין ארם נהרים. אונקלוס מתרגם את השם אררט כ"טורי קרדו", ותרגום יונתן קורא להם "טורי דקדרון". במדרש בראשית רבא הם נקראים "טורי קדרון" (בב"ר לג/ה). ישנם באזור 4 הרים שנחשבים "אררט" שעליו נחתה התיבה. מביניהם, הסבירות הגבוהה ביותר היא בצפון-מזרח טורקיה, קרוב לגבול עם ארמניה ועם איראן. גם אנחנו יכולים לטייל לשם, ואפילו לראות סימנים של תיבת נוח, אבל זה מסע קשה, ומאוד… לא נוח.

כשמתקרבים למקום, אנו רואים ממרחק שני הרים גבוהים מאוד שביניהם אוכף. כך הבנתי לראשונה ממראה עיניים מדוע כתוב בתורה "הרי אררט" בלשון רבים, ולא ביחיד כמו שלימדו אותנו בבית הספר. שניהם הרי געש לא פעילים, שמכוסים שלג כל השנה. הגבוה מביניהם מתנשא לגובה של 5,166 מטר, וההר השני מתנשא לגובה 3,896 מטרים. המרחק בין שתי הפסגות הוא כ11 ק"מ. לאורך ההיסטוריה הם היו בשטח מדינת ארמניה, ונקראים גם בארמנית "אררט הגדול" ו"אררט הקטן". לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלטו הטורקים על חלקים מהרמה הארמנית, כולל שני ההרים, והטורקים נתנו להם שמות חדשים. הפסגה הגבוהה נקראת בטורקית Büyük Ağrı Dağı או "מסיס", והנמוכה נקראת בטורקית Küçük Ağrı Dağı או "סיס". "אגרי דאגי" בעברית זה "הר התיבה". הפָּרסים קוראים למקום הזה "כוה-אי-נח" ("הר נוח"), שם שמזכיר את נוח מהתורה.

שני הרי אררט מקודשים לארמנים, והם מופיעים בסמלה של ארמניה גם כיום. פעם לעג דיפלומט טורקי לארמנים ושאל "למה אתם שמים על הסמל שלכם הר שאינו נמצא בכלל בשטח ארמניה?". הדיפלומט הארמני השיב לו בשנינות: "ולמה בדגל שלכם מצויר הירח, שאינו נמצא בשטח טורקיה?".

יש עדויות מהעולם העתיק למציאת תיבת נוח. כתוב במסכת סנהדרין (דף צ"ו) שסנחריב "אַשְכָּח דַפָּא מְתֵיבוּתָא דְנֹחַ", כלומר מצא דף מתיבת נח, ונהג להשתחוות לו. יוסף בן מתיתיהו כתב: "הארץ הקרויה ארץ קרחי… בה נמצאים גם שרידי התיבה, שלפי הסיפור ניצל בה נח מהמבול, ומראים אותה עד היום לכל מי שרוצה לראותה". בילקוט שמעוני פרשת בשלח (רנ"ו) מסופר על פרשנדתא בן המן האגגי, שלקח קורה מתיבת נוח להקמת העץ שעליו רצו לתלות את מרדכי היהודי. גם מרקו פולו, המטייל הידוע מהמאה ה13, כתב בספרו שהוא ראה ספינה על הר אררט, ולא ברור לו איך הגיעה לשם כי אין שם אגם או נהר. הכורדים מאמינים שיש בעצי תיבת נח סגולות לשמירה, ולכן במשך השנים לקחו לבתיהם פיסות עץ שעקרו ממבנה התיבה.

במורד המזרחי של הר אררט שוכנת כנסיה בשם "באר יעקב", שבה שמורה עד היום קורת עץ שמיוחסת לתיבת נוח. רק במאה ה19 נודע על כך בעולם המערבי. מאז העפילו להר משלחות מחקר רבות בניסיונות לאתר שרידים של תיבת נוח.

משלחות מחקר למציאת תיבת נוח

המשלחת המפורסמת בראשות פרוט (J. Parrot) עלתה להר אררט בשנת 1829. בחמישים השנים הבאות עלו להר עוד כתריסר משלחות מחקר, ביניהן גם משלחת מארץ ישראל, בראשות הבישוף של ירושלים. אף משלחת לא הצליחה למצוא שרידים, והם הגיעו לשתי מסקנות אפשריות: א- תיבת נוח המקורית נקברה תחת הלאבה רותחת בהתפרצויות הר הגעש לאורך שנות ההיסטוריה והושמדה. ב- התיבה קבורה מתחת לקרחון העד שברכס ההר.

המשלחת הראשונה שמצאה משהו ממשי היתה משלחת של פקידים, ולא של מדענים. בשנת 1883 פקדה רעידת אדמה קשה את טורקיה, והממשלה שלחה לכל רחבי המדינה משלחות להעריך את הנזקים, כמו שאצלנו נשלחים אנשי מס רכוש לבדוק נזקי פיגועים. אחת מהמשלחות סיירה גם באזור הרי אררט. חברי המשלחת דיווחו שרעידת האדמה גרמה גם למפולות שלגים אדירות, הקרחון בפסגת ההר נסדק, ושברים מהקרחון גלשו ונסחפו במורד ההר למרחק של כשני ק"מ. ובדרך אגב הם מוסיפים משפט אחד מדהים: "מתוך אחד הקרחונים שמצאנו על צלע ההר, ראינו שמבצבצים ארבעה חלקים של ספינה עתיקה מאוד". אותנו המידע הזה מהמם, אבל עבורם זה היה פרט שולי למשימה שהוטלה עליהם לסקור את הנזקים מאסון הטבע. לכן הם לא ציינו מיקום וגודל הספינה. הדו"ח הזה נגנז למשך עשרות שנים, עד שנחשף ע"י חוקרים.

בשנת 1916 התפרסם שטייס רוסי שטס מעל ההר זיהה "ספינה גדולה", והוא אף צילם אותה. הצילומים נעלמו במהפכת אוקטובר ברוסיה. במלחמת העולם השניה ערך חיל האויר האמריקאי תצלומי אויר בכל אירופה למפות אותה. 4 טייסים אמריקאים דיווחו על הספינה שצילמו. מאז שנות ה50 זה גרם לחוקרים רבים לחפש את התיבה. בשנות ה60 הגיע משלחת אמריקאית שחפרה ופוצצה קטע מדופן הספינה, ומסקנותיה היו שאין שום מימצא ארכיאולוגי.

הגילוי הדרמטי ביותר היה של החוקר האמריקאי רון וואיט ומשלחתו בשנת 1978. וזה סיפור המעשה: בשנת 1977 ערך נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, ביקור נשיאותי במזרח אירופה, ומשם המשיך לטהרן לפגישה עם השאח הפרסי. בפמליית הנשיא היה גם הצלם של הבית הלבן, רון בנט, שאמר לעיתונאי בשובו לאמריקה: "כשטסנו מעל מזרח טורקיה הכריז הטייס שמטוסי קרב רוסיים טסים משמאלנו, ולא לדאוג כי הם רק מלווים אותנו. כולנו נצמדנו לחלונות המטוס לראות את המטוסים הרוסיים. אני הסתכלתי גם למטה, וראיתי ספינה גדולה שמכוסה חלקית בשלג. אני משוכנע שמה שראיתי שם זוהי תיבת נוח”. מרוב התרגשות הוא שכח להפעיל את המצלמה.

החוקר רון וואיט קרא בעיתון את הסיפור של רון בנט, והחליט לבדוק את הגילוי הסנסציוני. במאמצים רבים הוא השיג את נתיב הטיסה של הנשיא, והגיע לטורקיה עם צוות של גיאולוגים וארכיאולוגים. שם הם שכרו מסוק, וריחפו הלוך ושוב בזיגזג בגובה נמוך בנתיב הטיסה מעל ההר, עד שגילו במישורי הסחף מזדקף סלע שנראה כמו דפנות של ספינה. הם נחתו ליד הסלע ומדדו אותו. אורכו היה 515 רגל, ורוחבו כ86 רגל. זה בדיוק "שְׁלֹושׁ מֵאוֹת אַמָּה אוֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כמו שכתוב בתורה בפרשת השבוע שלנו (בראשית ה/טו).

הם בדקו גם את הקרקע מהספינה עד לרכס ההר במרחק של קצת יותר משני ק"מ, וגילו שזו אדמת סחף ובוץ. כנראה עליה גלשה התיבה מרכס ההר למקומה הנוכחי. בהתפרצות געשית היא כוסתה בלאבה רותחת, שבתוכה נשמרה כמו בקפסולת זמן. משערים שעצי התיבה הפכו להיות מאובנים מסוג (Petrified wood). המרכיבים האורגניים של עצי התיבה הומרו במינרלים, וכך נראים חלק מהמאובנים שנחשבים תחתית התיבה:

וואיט וצוותו אספו בידיים דגימות של אדמה מהמשטח העליון, וגם שברו חתיכה קטנה מהסלע שבדופן, והביאו אותם לבדיקות במעבדות בארה"ב. תוצאות הבדיקה גילו בעפר שנלקח מעל הספינה ריכוז גבוה של פחמן אורגני, שמעיד על הימצאות עץ רקוב. האנליזה של הסלע שהביאו התברר שהוא עץ מאובן שמכיל גם ברזל ואלומיניום. אלה מהמרכיבים של זפת שבה ציפה נוח את התיבה, ככתוב "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכּוֹפֶר" (ח/ד). גיל המאובן מוערך ב 4,800 שנה, מתאים בול לתקופת המבול. בדגימות שנלקחו מחוץ לשטח הספינה לא נמצאו ממצאים מיוחדים.

גבוה יותר במעלה ההר הם גילו גלעֶד אבן עתיק, עליו ראו חריטות של הר אררט ושל צורת התיבה, ובתוכה 8 דמויות, כנראה של נח ובניו ונשותיהם. מעליהם נראות שני עופות, כנראה העורב והיונה ששלח נוח "לִרְאוֹת הֲקַלוּ הַמַיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ח/ח).

לאחר קבלת התוצאות מהמעבדה בארה"ב, פנה וואיט לממשלת טורקיה בבקשה לקבל אישורים לחפירות ארכיאולוגיות באתר זה. הטורקים החליטו לבדוק תחילה בעצמם, ושלחו לשם משלחת ארכיאולוגית. רק לאחר שהטורקים סיימו החפירות שלהם, הם נתנו לו אישור בשנת 1985. וואיט הגיע לשם שנית עם צוות משלחת מחקר שהשתמשו ב4 סוגים של גלאי מתכות. הם גילו קריאות חיוביות למתכת.

הם סימנו את כל הנקודות שבהם התגלו סימני מתכת, ומתחו ביניהם סרטי ניילון. כך הצטייר בבירור שרטוט של מעין סיפון ספינה.

הם בדקו עם אותם מכשירים גם מחוץ לספינה, ושם לא נמצאו שום קריאות חיוביות. הם ניסרו מהדופן חתיכת אבן שהיתה כהה יותר מאחרות, ושלחו אותה לבדיקה במעבדות הלאומיות של לוס אלאמוס באמריקה. האנליזה היתה שהאבן הזו מכילה גם מגנזיום, טיטניום, אלומיניום ומינרלים נוספים שאינן קיימים בטבע באזור זה. בסיכום דו"ח המעבדה נכתב: "אין ספק שמדובר במעשה ידי אדם, ולא יכול להיות תופעה גיאולוגית טבעית".

כעבור כשנה חזר רון וואיט להר, הפעם עם מכ"ם GPR חודר קרקע (Ground Penetrating Radar). בדיקות הרדאר נתנו אותן תוצאות כמו גלאי המתכות, אבל בפירוט רב יותר. על דפנות הספינה התגלו מעין עמודי תמיכה, ורון בדק את אורכם ורוחבם בבטן האדמה. לפי זה הוא שרטט את מה שנותר מהתיבה, והוסיף הערכות על מה שלדעתו היה מעליהם.

בנוסף, הרדאר גילה בבטן האדמה קונסטרציה של הקירות הפנימיים בקומה העליונה של התיבה, ולפיה שרטטו את שטחי התאים והכלובים לחיות, את מחסני המזון, ואת אזור המגורים של נוח ובניו. מתאים בדיוק לפסוק "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה" (ה/יד).

בבטן האדמה התגלו שדרית ענקית של ספינה, קורות מסיפון, תאים פתוחים, ועוד. הדמיה של נתוני הרדאר מראים בבירור קוים ליניארים וקוים שחוצים אותם במעבה האדמה.

הרדאר גילה בתוך האדמה והסלע גם מאובנים של דגים, בעלי חיים ימיים, וקונכיות. כאלה לא אמורים להימצא בסביבה זו, שאין בה ים. הם מוכיחים שפעם כיסו מים רבים את היבשה במקום זה, כנראה מי המבול. אולי הם היו בעלי חיים שהובאו לתיבת נח להצלה, או לשמש מאכל לחיות אחרות.

בשנת 1986 הכירה ממשלת טורקיה רישמית בהוכחות של רון וואיט שגילה את שרידי תיבת נוח המקורית. כידוע, תיבת נוח מהווה נדבך חשוב גם באמונה הנוצרית, ולכן יש למקום הזה פוטנציאל להיות אטרקציה תיירותית עולמית ואתר מורשת של אונסקו. לטורקים יש תוכניות לחפור ולחשוף את התיבה הקבורה בבוץ, ולבנות מרכז מבקרים לתיירות עולמית בכפר אוזיגולי הסמוך, ולסלול אליו דרך מתאימה לאוטובוסים.

אני נחשפתי לסיפור המדהים של המשלחת ומימצאיה בביקור במוזיאון וואייט, בעיר נשוויל במדינת טנסי בארה"ב. הגעתי לשם בתחקיר עיתונאי על הגילויים שלו בנושא המקום שבו חצו בני ישראל את ים סוף ביציאת מצרים, וגם את המיקום האמיתי של הר סיני, לצורך כתבות שפרסמתי בעבר בשבועון 'נופשים'.

אני ממליץ לכל מי שמגיע לטיול בארה"ב לבקר גם במוזיאון הזה. כי מעבר לגילויים הארכיאולוגיים המרתקים עולה לעינינו גם מציאות ערכית ודתית. שוב מתברר ש"משה אמת ותורתו אמת". עוד הוכחה מדעית שמפריכה את התיאוריות החלולות של הפילוסופים וההיסטוריונים הכופרים, שטוענים שתורתנו הקדושה היא "סתם אגדות עם" או סיפורי פולקלור. בימינו הוכח מדעית שאירועי המבול ותיבת נוח הכתובים בתורה אכן התרחשו במציאות, ואינם עלילות שהומצאו ע"י בני אדם. לכן גם לנו מומלץ מאוד לטייל גם להרי אררט, עד כמה שניתן.

יש ישראלים "זריזין מקדימין למצוות" שאינם מחכים עד שהטורקים יקימו שם אתר תיירות, והם הקדימו לעלות להר. ביניהם ידידי, ר' יצחק כרמלי, עיתונאי וחוקר תפוצות ישראל, שביקר בהר אררט לפניי, והטמיע גם בי את התשוקה לבקר שם. הוא איתר בבית בכפר אוזיגולי מעין "מוזיאון" קטן, שבעל הבית מציג בו מאובנים, שלדבריו אסף מתוך התיבה וסביבתה. יש לו שם גם מאובנים של קונכיות ובעלי חיים ימיים אחרים, והרי אין ים באזור הגבוה הזה. עוד חיזוק להערכה שזה מימי המבול.

בעקבות סיפוריו ותיאוריו של הרב כרמלי ניסיתי גם אני להגיע להרי אררט. הגעתי לשם בחורף כאשר שלג עמוק כיסה את הדרך להר, ולא יכולתי להמשיך.

חברת התיירות הדתית 'שי עולמי' בנו מסלול לקבוצות מאורגנות לטיול באנטליה לציבור הדתי, והמסלול כולל גם את הרי אררט ואת שרידי תיבת נח. חברת התיירות 'דרכיםTRAVEL'  מארגנת טיולים לקהל הדתי שכוללים תצפית על הרי אררט מהצד הארמני. חברות התיירות הישראלית "אקו- טיולי שטח" וחברת "מאגמה" מארגנות לשם מסעות למטפסי הרים. הטיול הישראלי האחרון תוכנן לקיץ האחרון ביולי 2021.

איך מגיעים?

הרי אררט נמצאים בצפון מזרח טורקיה. אפשר להגיע לשם משני כיוונים:

הדרך הקלה היא להתקרב אל ההר מהצד של ארמניה. אבל לא לטפס עליו אלא רק לראותו, בבחינת "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". טסים מנתב"ג ליירבאן (Yerevan), בירת ארמניה, ומשם נוסעים ברכב בטיול יומי לכיוון דרום. לאורך המסלול מבקרים בכפרים מקומיים מקסימים. הרי אררט נמצאים במרחק כ30 ק"מ מהגבול עם טורקיה. באזור הכפר חור ויראפKhor Virap) ) יש נקודות תצפית, שבימים עם עם ראות טובה אפשר לראות מהן היטב את הרי אררט, כמו שאנו רואים את פסגת החרמון מאצבע הגליל ומרמת הגולן באזור רמת מגשימים. לפנות ערב חוזרים ללינה בעיר יירבאן. זה המסלול שבו הייתי לוקח לפני הקורונה קבוצות שאני מדריך בארמניה.

הדרך הקשה יותר היא מהכיוון של טורקיה. טיסה פנימית מאיסטנבול אל העיר אגרי (כשעה וחצי), או בנסיעה מפרכת של כ16 שעות באוטובוסים או במכונית שכורה. משם נסיעה לעיר ואן Van על גדות אגם ואן (4 שעות), ומשם ממשיכים בנסיעה כשעתיים בכביש E99 עוד כ160 ק"מ אל העיירה דוגובייזיטDogubeyazit  למרגלות ההר (ברית אחים תאומות עם אילת). ממשיכים לנסוע בדרך עפר משובשת על ג'יפים 4X4 לכפר גוליוזו Golyuzu במעלה ההר, ומשם מטפסים רגלית כחצי שעה בדרך סלעית אל הספינה. זה רק למיטיבי לכת. אני מצפה בכיליון עיניים לקחת קבוצות לטייל גם במסלול הזה.

 

דילוג לתוכן