אחד האזורים המתויירים בעולם הוא חבל פרנקוניה שבצפון מדינת בוואריה בגרמניה. יש בו ערים גדולות עם מצודות וטירות מימי הביניים, בנינים מתקופת הרנסנס, מבשלות בירה מעולות, ודרכים רומנטיות שעוברות בנופים כפריים ושלווים. אבל עבור רוב הישראלים פרנקוניה היא מעין "טרה אינקוגניטה" (ארץ לא נודעת) שאיננה על מפת היעדים לטיולים. המצב הזה עומד להשתנות בזכות חברת התעופה "גרמניה" שהחלה לאחרונה להפעיל טיסות מישראל לנירנברג, העיר השניה בגודלה בבוואריה.

רובנו ביקרנו כבר במינכן, בירת בוואריה, וביער השחור בדרום בוואריה. מעתה יש לנו אפשרות להגיע גם לצפון בוואריה שם נמצא חבל פרנקוניה העשיר באטרקציות תיירותיות וגם באתרים יהודיים היסטוריים מרתקים.

את סיורנו אנו מתחילים ב"טירת נירנברג" שנחשבת הסמל של העיר. ניכנס לטירה בת אלף השנים, המרשימה במבנים מימי האימפריה הרומית ובגנים מטופחים. ברחבה שלפני שער הטירה יש עמדות לתצפית פנורמית על העיר. אחרי שנרגע מהנוף המדהים, כדאי לפתוח את המפה, ולראות בשטח היכן נמצאים אתרי התיירות שמסומנים במפה ושאליהם נגיע בהמשך הטיול. בתוך הטירה יש מבנים עתיקים ומגדלים ואסמים, כשביניהם גינות מטופחות. הטירה הזו שימשה מגורי הקיסרים הרומיים בעת מסעותיהם ברחבי האימפריה. בטירה זו נשמרו אוצרות הקיסרים עם הכתרים המקוריים, עד שהועברו לוינה. כל מלך גרמני נהג לקיים את האסיפה הראשונה שלו בטירה זו. השליטים הגרמניים נהגו להתגורר ב"טירת הבורגרב" הסמוכה, שכיום נחשבת חלק מטירת נירנברג.

מהטירה אנו יורדים העירה דרך סמטאות מקסימות עם בתים מימי הביניים שבהם גרים אנשים גם כיום. היעד שלנו הוא "כיכר השוק" Haupt Markt שמהווה מוקד תיירותי, ונחשבת הסמל השני של נירנברג. זו כיכר בגודל של כיכר רבין בת"א, שיש בה דוכנים עם סחורה מכל טוב. כבר 700 שנה מתקיים שם השוק הזה.

בצד המערבי של הכיכר נמצאת קתדרלת "הליידי שלנו" (פְרָאוּנְקִירְשֶה). בחזית הכנסיה יש פסלים ופיתוחי אבן מרשימים מאוד. אומרים שגם בפנים היא יפה. הכנסיה נחנכה בשנת 1350, נהרסה בהפצצות במלחמת העולם, ורק קיר החזית נשאר עומד על תילו. הכנסיה שוחזרה במשך עשר שנים, ונפתחה מחדש.

מי שנמצא שם בצהריים, כדי להתבונן על השעון המיכני שמתחלף בשעה 12 בצהריים בדיוק, כשדמויות של בובות ופסלים עוברים תחתיו בסיבובים.

בקצה השני של הכיכר יש מזרקה גבוהה ויפה מימי הביניים (Schöner Brunnen), עם דמויות אישים מצופים זהב. ביניהם גם פסלים של דוד המלך ושלמה המלך. בתחתית המזרקה יש טבעת מוזהבת, ולפי אגדה מקומית מי שמסובב את הטבעת ומביע משאלה, יזכה לראות בהתגשמותה. לפי מה שראיתי במקום, רק תיירים יפנים ואמריקאים מסובבים הטבעת ומביעים משאלה.

            

לכיכר השוק המרכזית יש גם היסטוריה יהודית. בתחילת המילניום הקודם היו שם בתים שהיוו חלק מהרובע היהודי של נירנברג.  כאן התגורר גם ר' מרדכי בן הלל אשכנזי, ובמקום זה הוא חיבר את חידושי "המרדכי" שלמדנו בישיבה. כידוע, "המרדכי" מודפס בגמרות בסוף כל מסכת, אחרי המהרש"א והרי"ף.

למחרת הביקור הראשון שלי בכיכר השוק חזרתי לשם עם גמרא מסכת "שבועות", שלקחתי בהשאלה מבית הכנסת המקומי של חב"ד. התישבתי על אחד מספסלי האבן בשולי הכיכר, ולמדתי שם את הדף היומי, הפעם "בשינוי" עם פירוש המרדכי, בדיוק במקום שהוא כתב את פירושו הידוע. זו חוויה מרגשת ומומלצת לכל מי שיש לו זמן בטיול כאן.

בשנת 1298 התרחש ברובע היהודי "פוגרום רידנפלייש" שבו נרצחו יהודים רבים, ביניהם גם "המרדכי" ואשתו וחמשת ילדיהם. היהודים ששרדו את הפוגרום גורשו מהעיר. בתיהם ניתנו לגויים עניים מהעיר וסביבותיה. כעבור כעשרים שנה נדרשו גם הפולשים הגויים לפנות את הבתים. הבתים נהרסו כדי להקים את הכיכר הזו.

בשנת 1980 נעשו שיפוצים בכנסית פראונקירשה, וכשעקרו את אריחי הרצפה גילו מתחתיה רצפת פסיפס של בית כנסת יהודי מימי הביניים. בפינה אחרת מצאו תחת הרצפה מקווה טהרה. אז התברר שהכנסיה הגדולה של נירנברג נבנתה על חורבות אחד מבתי הכנסת של הרובע היהודי העתיק. כיום כבר אי אפשר לראות את הפסיפס והמקווה. השרידים היהודים כוסו בעפר ומעליהם ריצפו מחדש את המקום.

כעבור דורות, במאה ה16, שוב הורשו יהודים להתגורר בנירנברג. הם הקימו את הרובע היהודי החדש, שבו גרו יהודים כ300 שנה עד מלחמת העולם השניה. בית הכנסת היה ברחוב Wunderburger 28. בהפצצות האמריקאיות נהרס הרובע היהודי החדש, ועל שטחו הוקמו בתי מגורים חדשים. שמות הרחובות של הרובע היהודי נשמרים שם גם כיום.

הלכתי לבקר שם ולא מצאתי זכר לחיים היהודיים. על עמוד שלט הרחובות בפינת "רחוב היהודים" ורחוב וונדרבורג ראיתי תמרור… "אין כניסה". הסמליות מצמררת. כנראה מי שהציבו את התמרור לא היו מודעים למשמעות שלו. אבל כידוע, פליטות פה משקפות את האמת הבסיסית.

למעשה, נירנברג נחשבת הבירה האידיאולוגית של התנועה הנאצית. לכן כיום העיר מעוררת רתיעה וסלידה אצל יהודים רבים.  לפני שטסתי לנירנברג אמרו לי חבריי ומשפחתי "למה לטייל דוקא בעיר הזו?". תשובתי היא "אדרבה! כמו שאנחנו מבקרים באתרי השואה בפולין ובאושוויץ, כך עלינו לבקר גם בשורש של השואה". לצעוד בנירנברג עם כיפה על הראש זה כמו לצעוד באושוויץ עטוף בדגל ישראל. הזכרתי לאשתי את דברי אמא שלה ע"ה, ניצולת השואה, שנהגה להכריז "כל ילד וכל נכד שנולד לי הוא עוד נצחון על הגרמנים". לדעתי, גם ביקור של ישראלים, במיוחד כשהם חובשי כיפות ברשות הרבים של נירנברג, וכשציציות מבצבצות ממותניהם, זה סוג של "עוד נצחון על הנאצים".

שואת העם שלנו שלנו החלה בנירנברג. בשנת 1933 החלו הנאצים לקיים מצעדי ראווה ברחובותיה. במצעדים השתתפו כמיליון צועדים מכל רחבי גרמניה, בתקופה שאוכלוסיית העיר מנתה רק כרבע מיליון תושבים. חלק מהבנינים שלצידם עבר מסלול המצעדים קיים גם היום, כפי שאפשר לראות גם בתמונות אלה:

      

    

בסוף המצעד של שנת 1935 התכנסה שם ועידת המפלגה שבה נקבעו "חוקי נירנברג" הידועים לשמצה. השם המקורי היה "החוק לשמירת טוהר הדם הארי וכבודו". החוק קבע מיהו "ארי טהור", וביטל את אזרחותם של יהודי גרמניה, והגדיר את כל היהודים כאזרחים סוג ב', שאסור להינשא להם ואסור להם להיות מעסיקים של ארים. הועידה התכנסה ב"היכל התרבות" שהיה בפינת הרחובות Zeliner עם Frauenlograbe. הבנין המקורי נהרס בהפצצות במלחמת העולם, ועל חורבותיו נבנה בנין משרדים זה:

אין על הבנין שום שילוט הנצחה לזוועה ההיסטורית שהיתה שם. הלב נחמץ למראהו השליו והתמים כיום. קשה להבין איך העובדים במקום יכולים לחיות עם ההיסטוריה המצמררת של מקום עבודתם הנוכחי. לרגע עלה בי רצון לירוק על עמודי הבנין הבנים השחורים, אבל התאפקתי. מה אני, טראמפ?

כדי להשיב את נפשי נסעתי משם אל המקום בנירנברג שבו הסתיימה השואה ב"משפטי נירנברג". ב1945 הועמדו לדין הפושעים הנאצים הבכירים בפני בית דין בינלאומי. משפטם נערך באולם 600 בבית הדין הפלילי בנירנברג ב Palace of Justice. האולם נשמר בדיוק כמו שהיה בזמן המשפט, וכיום הוא פתוח למבקרים. בין 21 הנאשמים במשפט נירנברג הראשון היו גם הרמן גרינג, רודולף הס, מרטין בורמן, ואחרים. משפטי נירנברג שימשו השראה למשפט אייכמן בירושלים.

בתקופה שבין "חוקי נירנברג" לבין "משפטי נירנברג" היה בשנת 1938 "ליל הבדולח" שבו נשרפו כל בתי הכנסת בגרמניה. במקומות שבהם עמדו שני בתי הכנסת הגדולים בנירנברג ניצבות כיום אנדרטאות לזכרם.

בית הכנסת הראשי היה על שפת הנהר פִּיקְנִיץ ליד רחוב קצנבורגר, שם יש כיום מצבת זכרון גדולה ועליה לוח ברונזה עם איור של חזית בית הכנסת. לפניה יש עמוד אבן שמזכיר את עמוד החזן, ועליו מונחת אבן מפויחת שנותרה מקיר בית הכנסת. על האבן חרטו כתובות בעברית בגרמנית ובאנגלית. בעברית חקוק בה "מי בכם הנשאר, אשר ראה את הבית הזה בכבודו". בצד האנדרטה יש שלט בעברית בו כתוב בעברית פסוק מספר משלי: "כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲ‍לֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ".

מצבה נוספת ניצבת במקום שבו היה בית הכנסת "עדת ישראל" ברחוב Essenwein. על האנדרטה יש תבליט של חזית בית הכנסת ומתחתיה חרוט הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק", ועוד משפטים בגרמנית. האנדרטה ניצבת באופן שחלקה על המדרכה וחלקה על הכביש, בכוונה לגרום לנוסעים ולהולכי הרגל לסטות מדרכם, ולהסתכל ולזכור. רב בית הכנסת, הרב אברהם יצחק קליין, שהיה גם הרב הראשי של נירנברג, עלה לארץ עם משפחתו לאחר ליל הבדולח. חתנו מנהל כיום את "סמינר וולף" בירושלים.

ראוי לציין שרוב יהודי נירנברג לא נספו בשואה. הם היו הראשונים להבין מה קורה ועזבו את העיר. לפני השואה חיו בנירנברג 4,200 יהודים. רובם עלו ארצה בשנות השלושים והתיישבו בעיקר בתל אביב, ומקצתם עברו למדינות אחרות. בשנת 1939 נשארו בעיר רק 50 יהודים, והם נשלחו למחנות ההשמדה. לעומתם, יהודי פולין והונגריה שהיו רחוקים, לא השכילו להבין לאן זה עלול להתדרדר, ונשארו במקומותיהם עד שהיה מאוחר לברוח.

בדורנו מנסים ראשי העיר נירנברג לפייס את העולם. במרכז העיר, שנחשבת סמל להפרת זכויות אדם, הקימו לפני 25 שנה את "שדרת זכויות האדם". את האנדרטה עיצב האומן הישראלי דני קרוואן. זה אתר תיירות עולמי, בעל חשיבות מיוחדת לתיירים ישראלים.

האנדרטה מורכבת משער אבן בכניסה לרחוב Katauser והיא מתפרסת לכל אורכו. על משקוף השער במקום מזוזה חקוקות המלים "לא תרצח". אחריה ניצבים 30 עמודי אבן, כאשר על כל עמוד חקוקה הכותרת של פרק אחר ממגילת זכויות האדם של האו"ם.

           

הכותרות בשפה הגרמנית, ומתחתיה בשפה נוספת משלל השפות בעולם. בעמוד הראשון התוספת היא בשפה יידיש. בעמוד ה15 מופיעה גם הכותרת בעברית "לכל אדם זכות לבית לאומי". הרחוב הפך למדרחוב והאנדרטה משתרעת לכל אורכו.

כדאי לבקר גם במרכז המסמכים "דוקו צנטר" שהוא מעין "יד ושם" של הגרמנים לתקופת הרייך השלישי.

הדבר המדהים במוזיאון הוא ההתייחסות המזערית לשואת העם היהודי, שמוקדשת לה רק פינה אחת לקראת סוף התערוכה. הרושם הכללי מהביקור במוזיאון הוא שהקורבנות של היטלר הדיקטטור היו… העם הגרמני והדמוקרטיה הגרמנית. רוב התצוגה עוסקת במצעדי הראווה של הנאצים בנירנברג, ובמרכיבי השלטון והצבא הגרמני על יחידותיו השונות ומשימותיהן. שם למדתי לראשונה על ההבדלים בין הורמאכט, הגיסטפו, האס-אס ואחרות. ל"חוקי הגזע" מוקדש מקום נכבד והסברים מפורטים, אך עם הצנעת ההיבט היהודי. מסבירים שם שהנאצים גרשו והרגו גרמנים שהיו קומוניסטים, נכים, משוגעים, צוענים, ו… גם את היהודים. אולי זו הסיבה שבדוקו צנטר ההסברים הם בגרמנית בלבד. על המוצגים אין הסברים גם באנגלית או שפות אחרות. התיירים שרוצים להבין מה הם רואים צריכים לשכור בכניסה מכשיר הקלטה עם הסברים בשפות אחרות.

       

הדוקו צנטר הוקם בפאתי מבנה ענק ומגלומני של "מרכז הקונגרסים" שנבנה עבור היטלר אך בנייתו לא הושלמה. הוא נבנה בצורה שמזכירה את הקולוסיאום ברומא אך גדול ממנו פי כמה, ותוכנן להכיל 50,000 איש. כשיצאתי מהמוזיאון ראיתי שבמגרש החניה שלו התמקם… קרקס. עוד ביטוי לטאקט הגרמני הידוע.

מרכז הקונגרסים הוא חלק ממתחם ענק של מאות דונמים שכולל מסלול מצעדים ישר באורך כשני קילומטרים וברוחב 60 מטר. בקצהו נמצא "מגרש צֶפלין" שבו נערכו המסדרים הצבאיים בסוף מצעדי הראווה. בסוף המלחמה נערך במקום זה גם מצעד הנצחון של הצבא האמריקאי. שיאו של מצעד הנצחון היה פיצוץ של צלב הקרס הגדול שהיה מעל בימת הכבוד שעליה נהג היטלר לעמוד ולהצדיע לחייליו. הנה צילומים של המקום כיום ובתקופת היטלר:

  

אבל בל נטעה לחשוב שבנירנברג אפשר לראות רק אתרים הקשורים בתקופה הנאצית. העיר משופעת באתרי תיירות ובמוזיאונים. במרכז העיר העתיקה יש רחובות ציוריים, ותענוג לטייל בנחת לאורכו של רחוב Koenigstrasse. לאורכו אפשר לראות עוד שתי כנסיות מדהימות ביופין מבחוץ- כנסית סנט לורנץ וכנסיית סן זבלדוס. המדריכה אמרה שהן יפות גם מבפנים, והפצירה בי להיכנס ולהתרשם, אבל סירבתי להיכנס לכנסיה.

נהר פִּיקְנִיץ  מתעקל במרכז העיר, ובצד ימין של הגשר ברחוב קניג רואים את בית החולים Heilig-Geist-Spital. מצד שמאל אפשר לראות גשר ציורי, חיקוי קטן לגשר ריאלטו בונציה. כדאי לעבור גם על גשר Kettensteg שהינו גשר שרשראות הברזל העתיק ביותר בכל אירופה.

עוד רחוב יפה שכדאי לפסוע בו הוא Weissgerbergasse. תמונה זו מדברת בעד עצמה וחוסכת הסברים:

כשאנחנו משוטטים בחוצות העיר העתיקה של נירנברג נרגיש כאילו אנחנו מטיילים בתוך גלויה. הנה עוד צילומים שמדברים בעד עצמם:

באחד הרחובות שמובילים לרחוב וייסברגרבר ראיתי בחלון ראווה של חנות אחת קסדה של חייל נאצי ועוד סמלים נאציים ופריטים ישנים אחרים. זה העכיר את הנאתי מהטיול בנירנברג.

        

לא איכפת לי מבעל החנות המנוול. הרי בכל העולם יש חולי רוח, וגם נירנברג אינה נקיה מהם. אבל חרה לי יחסם של תושבי העיר לתופעה הזוועתית הזו. אם האיש המנוול יודע שהוא יכול להציב בחלון הראווה חפצים נאציים מבלי שישברו לו את חלון הראווה או את העצמות, מה זה אומר על אנשי העיר? ברוב מדינות העולם מסחר בחפצים נאציים נחשב עבירה פלילית. אם בנירנברג אין חוק כזה, או שיש אבל הוא לא נאכף, מה זה אומר על ראשי העיר ומפקדי המשטרה?…

מול תחנת הרכבת הראשית רואים את חומת העיר העתיקה וטירה קיסרית עגולה שנקראת Frauentorturm. עדיף להיכנס לעיר העתיקה דרך הכניסה הצדדית לטירה. יש שם שתי סמטאות עם חניות קטנות, בתי קפה, ואזור ירוק. כך נראתה העיר בימי הביניים.

יש בעיר הרבה מאוד גלריות לאומנות, ו13 מוזיאונים לנושאים שונים. החל במוזיאון להיסטוריה, מוזיאון עירוני, וכלה במוזיאונים לכובעים, מכוניות, הצלב האדום, מכבי אש, וכמעט כל מה שיכול לעניין מישהו מאיתנו.

במוזיאון הרכבות והתחבורה אפשר לראות את הקטר "אדלר" שהוביל את הרכבת המסחרית הראשונה בגרמניה, שיצאה מנירנברג בשנת 1835. בנוסף אפשר לראות שם קרונות רכבת היסטוריים וכלי רכב וטרקטורים מיוחדים ועתיקים. המוזיאון העירוני עשיר וגדוש באוצרות אומנות, ואפשר לבלות בו יום שלם. ואם בתחבורה עסקינן, כדאי לדעת שהדרך היעילה והזולה ביותר לנוע בנירנברג וסביבותיה היא לקנות Nuerenberg Card שמאפשר נסיעה חינם במשך יומיים בתחבורה הציבורית וברכבות, וגם כניסה חינם לחלק מהאתרים.

חובבי השופינג יכולים לחגוג בנירנברג. במרכז העיר יש הרבה חנויות של רשתות ביגוד ואלקטרוניקה לצד ובתוך קניונים רבים. בצפון העיר נמצאות חברות הספורט הידועות אדידס ופומה, שבהן יש גם חנויות המפעל ענקיות שמציעות המון מותגים. המבחר עצום וגדול יותר ממה שיש אצלנו בארץ, אך המחירים נראים לי כמו בארץ ואף יקרים קצת יותר.

חובבי נוף וטבע ימצאו מחוץ לעיר מסלולי טיול רבים שעוברים ב"דרך הרומנטית" (כביש 470). הדרך חוצה שדות מוריקים ויערות קטנים. כל האזור מבותר ביובלים עם מים שזורמים לאיטם. המראה פסטורלי. מי שמחפש שקט ושלוה לנקות את הראש, יכול להתמקם שם לכמה שעות או כמה ימים. פה ושם יש חוות חקלאיות וכפרים קטנים, ורבים מבעלי הבתים מציעים חדר למטיילים.

לצעירים חובבי בילויים יש בעיר שפע הצעות במועדוני ריקודים, פאבים, ודוכני בירה מסוגים שונים. אלה נמצאים לאורך הרחובות הראשיים בעיר העתיקה. גם חובבי גסטרונומיה שאינם שומרי כשרות יכולים ליהנות מ"נקניק נירנברג" המפורסם בשם Nürnberger bratwurst, וממסעדות גורמה רבות.

 

למי שבאים לנירנברג עם משפחה וילדים מומלץ להקדיש יום אחד ל"מוזיאון הצעצועים" ולפארק השעשועים של פליימוביל. שם יש פסלים ומתקנים רבים שעשויים מקוביות לגו או פלימוביל. יש שם גם מתחמים שמציעים מיליוני קוביות לבניה עצמית להנאת הילדים. יש שם גם מדריכים והוראות התקנה לכל מיני מבנים. גן עדן לילדים, ותעסוקה ליום שלם. למשפחות עם ילדים מומלץ להגיע גם לגן החיות הענק של נירנברג.

כיום חיים בנירנברג כ4,000 יהודים, רובם הגרו מרוסיה בדור האחרון. אין כיום בנירנברג רובע יהודי כמו שהיו פעם. היהודים גרים בכל רחבי העיר, בשכנות טובה עם הגויים סביבם. בעיר פועלים שני בתי כנסת. תפילה במנין יש מידי יום בבית חב"ד ברחוב Regensburger 52. הכניסה לבית הכנסת איננה מהחזית, אלא מהחצר האחורית בצד שמאל של הבית. בזמן התפילה הבחנתי בתופעה ייחודית: ליד החזן יש לוח מספרים גדול, כמו באוטובוסים של פעם. בכל פעם שהחזן מעביר דף בסידור שלו, הוא מעביר גם מספר בלוח, כדי שהמתפללים ידעו היכן הוא אוחז בתפילה.

בשבת שהייתי בנירנברג הגיעו לתפילה כעשרים יהודים בלבד. השליח, הרב אליעזר חיטריק, אומר שבחגי ישראל מגיעים לבית חב"ד כ300 יהודים, ולכן הוא שוכר אולם שמחות סמוך לצורך תפילה ברוב עם. ביום כיפור מגיעים להתפלל כשמונים יהודים שמצטופפים בבית הכנסת, ורובם מתפללים בעמידה כל היום. הרב חיטריק מציע גם ארוחות כשרות לקבוצות בהזמנה מראש. בבית חב"ד יש גם מקוה חדיש ומפואר.

בכיכר השוק נמצאת גם לשכת המידע לתיירים, שם אפשר לקבל מפות והצעות לטיולים לפי נושאי התענינות של כל אדם. משם יוצאים מידי יום גם סיורים רגליים מודרכים באנגלית.

 

צילומים: Christine Dierenbach, Uwe_Niklas,ויעקב מאור

תודות לגברת Sara Morsdorf מלשכת התיירות של נירנברג שסייעה בהדרכה ובמידע להכנת כתבה זו, ולחברת התעופה Germania Airlines שבאדיבותה הגעתי לנירנברג.

Thanks to Mrs. Sarha Morsdorf of the Nuremberg Tourist Office,

who provided guidance and information for this article,

and to Germania Airlines which I have kindly helped me arriving in Nuremberg.