בחג החנוכה יתקיים בגליל פסטיבל שמן הזית, במסגרתו יתקיימו סיורים מודרכים בכרמי זיתים ובבתי בד, וגם מפגש עם התרבות הדרוזית. מסעדות מקומיות יציעו במהלך הפסטיבל מאכלים ומשקאות שמבוססים על שמן הזית.
הפסטיבל הוא מסורת שמתקיימת כבר 26 שנה בימי המסיק בחול המועד סוכות, ונקטע רק בשנה שעברה בגלל הקורונה. בשנה זו הפסטיבל מתוייג בשם חדש "חג שמן הזית הישראלי בחנוכה".
את הפסטיבל מארגנים הרשות לפיתוח הגליל, משרד התיירות, וענף הזית במועצת הצמחים. מבחינתם זה אירוע חקלאי-תיירותי. עבורנו, בציבור הדתי, יש לארועי הפסטיבל הזה גם ערך רוחני דתי, אולי אף כמו מצוות הדלקת נרות חנוכה. מהות נס החנוכה היתה שהחשמונאים מצאו בבית המקדש כד שמן קטן שהיוונים לא נגעו בו ולא טימאו אותו. הנס היה שהכד הקטן הספיק להדלקת מנורת המקדש במשך 8 ימים. לכן בימינו המהדרין מדליקים פתילות טבולות בשמן זית, ולא נרות חנוכה רגילים. אולי גם השתתפות בפסטיבל שמן הזית יכולה להיות סוג של הידור מצוות החג.
מארגני הפסטיבל ערכו בתחילת השבוע סיור מקדים לעיתונאים שהו הציגו חלק מהאטרקציות שיופעלו בפסטיבל. הסיור נפתח בישוב מע'אר (מבטאים מְרָאר), שהוכרז כעיר בשבוע שעבר. במע'אר חיים 24,000 תושבים, שני שליש מהם דרוזים, והשאר נוצרים ומוסלמים. הישוב שוכן על מורדות הר חזון, בין נחל צלמון ולנחל טפחות. מהשכונה הדרומית של הישוב רואים את הכנרת. הישוב הוקם בתקופת הרומאים. יש אומרים שהוא נקרא על שם משמרת הכהנים "אִמֵּר", משפחת כהנים שהתגוררה כאן ושעבדה בבית המקדש. לפי גרסה אחרת שמו נגזר מהמילה העברית "מערה", מררה בערבית.
ראש המועצה, פאריד ג'אנם, אומר לנו "מע'אר לא משתנה בעקבות ההכרזה. אנחנו היינו כפר של זיתים, ונשאר עיר של זיתים". רבים מהתושבים מתפרנסים מחקלאות של זיתים ומגידול עשבי מרפא ותיבול בין עצי הזית. כמעט לכל משפחה בישוב יש מטע זיתים קטן לצריכה פרטית. מסביב לישוב גדלים 15,000 עצי זית, מקצתם בני 200 שנה. בכל בקעת בית הכרם צומחים כמיליון עצי זית על שטח כולל של 35,000 דונם. פאריד מתאר את הישוב בשפה ציורית ורומנטית בתור "אי קטן בתוך ים של זיתים". ואכן בתצפית ממעלה ההר רואים את בקעת בית הכרם כמו אוקיאנוס ירוק מענפי הזיתים, שבתוכו מעין "איים" של בתי מגורים. מראה מלבב.
כמעט כל עצי הזית בסביבה הם מזן "סורי" שגדלים בשיטת 'בעל', ללא צורך בהשקייה. בסיור העיתונאים למדנו שהשם "זן סורי" הוא משובש. השם האמיתי צריך להיות "צורי", כי מקור השתילים הוא מסביבות העיר צור בלבנון, ולא מסוריה.
אחד מהיעדים התיירותיים של פסטיבל חג השמן הישראלי הוא בית בד מודרני "שמן הצפון ראיף" באזור התעשיה של מע'אר. אפשר לראות בו את כל שלבי ייצור השמן.
החקלאים מביאים לשם את יבול הזיתים שמסקו, ומכניסים אותם לבריכת שטיפה קטנה, ממנה הם מועלים במסוע אל מתקן ריסוק, ממנו הם מועברים למתקן שמפריד בין השמן והמים והגפת, והשמן מועבר בצינורות מיוחדים למערכות סינון. פס הייצור מסתיים במיכלי נירוסטה גדולים. התהליך נמשך כשעה בלבד. המוצר הסופי הוא שמן ירקרק סמיך ועכור יותר מהשמן הצהוב השקוף המוכר לנו מהבקבוקים בסופרמרקט.
בעל בית הבד, וליאם חנות, נוצרי תושב מע'אר, מסביר שהשמן הסמיך הזה איכותי יותר מהשמן המסונן. סוד איכות השמן תלוי בזמן הקצר מהמסיק ועד הביקבוק. הזיתים מתחילים להתחמצן מיד לאחר הקטיף. לפיכך החקלאים מביאים את הזיתים לבית הבד בתוך שעה-שעתיים מהמסיק. שמן זית נחשב איכותי כאשר החומציות שלו פחות מ0.8%. בבית הבד מוכרים בקבוקי שמן טרי וסמיך. הסיסמה של מפעל ראיף היא "מהעץ אל הבקבוק", לפי פתגם ידוע בערבית "מִן שָשָר אִיל חַגָ'אר".
יצרני שמן הזית שפגשנו בסיור העיתונאים אינם יהודים. חז"ל אסרו עלינו לשתות יין נסך, מכיוון שבעת העתיקה נהגו הגויים לשפוך על הארץ יין ושמן במהלך טקסי עבודה זרה של הקרבת קורבנות לאלוהיהם. זה מוזכר כבר בתורה: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה/יד). בתקופת היוונים אסרו חז"ל להשתמש ביין או שמן שגוי נגע בהם, מחשש שהגוי השתמש בזה לעבודה זרה שלו. נס חג החנוכה היה שנמצא כד שמן קטן אחד שהיוונים לא נגעו בו. נימוק נוסף לאיסור נסך היה למנוע התבוללות, "גזרו על יינם משום בנותיהם". אבל התברר לחז"ל שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, לכן ויתרו על איסור "שמן נסך", אבל לא של יין נסך. לפיכך מאז אנחנו רשאים ליהנות משמן של גויים.
גולת הכותרת של בתי הבד בפסטיבל השמן הוא מפעל "ג'השאן" שנחנך לפני חודשים אחדים באזור התעשיה קדמת גליל, 10 ק"מ מצפון לצומת גולני. משפחת ג'השאן הנוצרית היא מיצרני השמן הותיקים בארץ, והמנהל הנוכחי, האני ג'השאן, הוא דור שביעי להפעלת בית הבד המשפחתי. בקרב ערביי הגליל היה "ג'השאן" שם נרדף לשמן זית איכותי.
הסלוגן שלהם "עושים כבוד לטבע". למשפחה יש כרמי זיתים גדולים, ובמקצתם עצי זית בני יותר מאלפיים שנה, עם גזעים עבים מאוד. הרומאים נהגו לשתול זיתים במרחק 7 מטר בין עץ לעץ. כיום שותלים קרוב יותר. חקלאים רבים מהגליל מביאים את יבוליהם לבית הבד החדש והמודרני שרוב תוצרתו מיועדת לייצוא. למשפחה יש עוד בית בד ותיק ליד מושב כלנית.
המבקרים מוזמנים להשתתף בתהליך עצירת שמן הזית, ולקנות שמן ישירות מהחבית לפני הביקבוק. בחזית בית הבד יש גם אזור מקורה לפקניקים. מבקרי הפסטיבל יוזמנו להתכבד בפיתות זעתר ולבנה שיוכנו בטאבון מסורתי.
במרכז המבקרים יש גם אולם הרצאות ותצוגה, שבו מוקרן סרטון מעניין על שמן הזית ועל ההיסטוריה של משפחת ג'השאן. יש שם גם חנות המפעל, בה ניתן לקנות שמן זית בבקבוקים ובפחים בגדלים שונים, וזיתים כבושים. בחנות יש גם מחלקת קוסמטיקה שבה מוכרים תכשירי בריאות שמבוססים על שמן הזית ועל שמנים ארומתיים אחרים. בבית הבד של משפחת ג'השאן יתקיימו גם סדנאות להכנת זיתים כבושים וכדורי לבנה בשמן זית. יש סדנאות למבוגרים וסדנאות לילדים. חבל שהן מתקיימות רק בשבתות, ומטיילים דתיים לא יוכלו ליהנות מהן.
בגליל התחתון פועלים בתי בד נוספים. ארבעה מהם עדיין עובדים בשיטות עתיקות עם אבני ריחיים לריסוק הזיתים, וסחיטה באמצעות סלי עקאל מסורתיים. רוב בתי הבד יהיו פתוחים למבקרים בתקופת הפסטיבל.
מוקד ביקורים נוסף בפסטיבל הזית הוא "חוות חנניה", ליד קיבוץ פרוד, שבה נערכים ניסיונות לשיפור זנים של עצי זית. החווה נמצאת בשטח שהיה שייך לשייח עשיר מעכו, שבנה שם את בית הקיץ שלו. מסביב לבית הקיץ הוא שתל בוסתן של עצי פרי למיניהם, 45 מהם היו עצי זית. אשת השייח היתה מיודדת עם אשת הנציב הבריטי, ובתחילת שנות ה40 הם העבירו את החזקה בנכס למשפחת הנציב העליון הבריטי.
לאחר שהבריטים גורשו מהארץ, נמסרה החווה לידי משרד החקלאות. אורי יוגב, מנכ"ל ענף הזית, מספר שמנהלי החווה עקרו את כל עצי הפרי מלבד עצי הזית. במלחמת סיני הגיע מנהל החווה, שמעון לביא, אל קדש ברנע, שם נתקל בשני זנים של עצי זית שלא היו מוכרים לו. הוא לקח מהם ייחורים, בדק אותם במעבדה שלו במכון וולקני, וגם שתל כאן בחוות חנניה. לזן אחד הוא קרא בשם "קדש", ולשני בשם "ברנע". זן "קדש" לא נקלט באדמת הגליל, אבל זן "ברנע" הצליח מאוד. כיום זה אחד הזנים המובילים בגידול זיתים בישראל, ואף נשלח ליצוא לארצות נוספות במזרח התיכון ובדרום אמריקה.
לרשות אורחי פסטיבל הזית עומדים גם צימרים רבים. ביקרנו באחד מהם, בכפר הדרוזי עין אל אסד (מעיין האריה). הוא נקרא "מצפה שני הימים" בגלל שמחלונות הקומה השניה ניתן לראות את הים התיכון ואת הכנרת. הכפר נבנה לפני 150 שנה מסביב למעיין שממנו נהגו לשתות אריות שחיו בהר מירון לפני מאות שנים.
ליד המעיין עומד בית תפילה דרוזי "חילווה", ומול המעיין נציב בנין עתיק גדול שהיה שייך למוכתר הכפר. לאחרונה הוא שופץ לאירוח תיירים.
בקומת הקרקע לובי ענק ויפה ובצידו מטבח. בעל המקום, עבדאללה סלאמה, מספר שמידי שנה אחרי תשעה באב מגיעות משפחות דתיות רבות, והוא מתיר להם להכשיר את המטבח ולבשל לעצמם אוכל כשר.
בקומה השניה ישנם 7 חדרי שינה גדולים מאוד, שיכולים לארח עד 30 איש.
הכפר עין אל אסד הוא מקום פסטורלי טובל בנוף ירוק של עצי זית, שמזכיר לנו את טוסקנה. בעשור האחרון החלו לעסוק בכפר גם בתיירות. 15 משפחות כבר הכשירו 90 חדרי אירוח, ומידי שנה מצטרפות עוד משפחות לתחום הצימרים.
בסיור העיתונאים השתתף גם אורי יוגב, מנהל ענף הזית במשרד החקלאות, שסקר את ענף הזית בישראל. לדבריו, מדינת ישראל היא בין המובילות בעולם בחידושים חקלאיים גם בתחום זה.
ענת שיחור, דוברת משרד התיירות, אומרת שכ120,000 איש עובדים בענף התיירות שמכניס לקופת המדינה 21 מיליאורד שקלים בשנה. "בתקופת הקורונה לא התבטלנו. ניצלנו את הזמן ללמוד מחקרים מדעיים על מגמות בתיירות, ופיתחנו מוצרי תיירות חדשים בעיקר בדרום ובמדבר. אנו נותנים מענקים לרשויות מקומיות לפיתוח תשתית תיירותית, גם בגליל".
פרטים נוספים ניתן לקרא באתר האינטרנט GoGallil של הרשות לפיתוח הגליל.
