ביום י"ב בתמוז מציינים חסידי חב"ד את "חג הגאולה". ביום זה שוחרר מהכלא בלנינגרד האדמו"ר השישי, שנעצר בעוון הפצת תורה, ונגזר עליו דין מוות. היתה לי זכות נדירה להזדמן לעיר שבה התרחש הנס, בדיוק ביום "חג הגאולה". 

לפני 92 שנה הקיפו אנשי המשטר החשאית הרוסית את ביתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי לשושלת חב"ד. כך נראה הבית כיום:

הראשונה להבחין בהם היתה בתו של הרב שעמדה ליד החלון, מצפה להגעת הארוס שלה. היא הבינה מה עומד לקרות, והזהירה את אביה והמשפחה. בינתיים התקרב לבית גם החתן המיועד, מנחם מנדל שניאורסון (לימים נהיה האדמו"ר האחרון). הוא ראה את התארגנות השוטרים מתחת לבית חותנו, וזיהה חלק מהם, שהיו בנים של חסידי חב"ד שהתפקרו. (בסוף כולם -למעט אחד- נרצחו בעצמם על ידי הקומוניסטים). מנחם מנדל סב על עקבותיו, מיהר לבית מזכירו של הרבי, והורה להשמיד את כל המסמכים והקבלות בטרם יגיעו השוטרים גם אליו.

מהבית הזה הוציאו השוטרים את הרבי, ולקחו אותו לבית הסוהר האימתני שְפְּּלֶרְקָה. שם הודיע לו החוקר "בעוד 24 שעות תומת ביריה בראש". בימים ההם היה מקובל להוציא להורג בלי משפט.

בית הסוהר שבו היה עצור הרבי, פועל עד היום ככלא לאסירים פליליים. לידו עובר כביש, אבל אסור לעצור ולצלם, ואסור לעצור וליצור קשר צעקות עם האסירים שבפנים. שוטרים וסוהרים מפטרלים על המדרכה ואוכפים זאת בקפדנות מפחידה. למרות זאת בקשתי מהנהג לנסוע לאט, וצלמתי את הבנין תוך כדי נסיעה. זה היה מסוכן, הלב דפק בפראות, אבל זה עבר בשלום. שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

כשנודע על מעצר הרבי, החלו חסידיו ליצור לחץ בינלאומי על ממשלותיהם ועל הצלב האדום לבטל את עונש המוות. כעבור שבועיים הרוסים נכנעו, והמתיקו את העונש להגליה לסיביר לעשר שנים. כעבור שבוע נוסף, פתאום שיחררו את הרבי והסיעוהו לביתו. לכן החב"דניקים מכנים את זה "נס גלוי מאת ה'".

הרבי חזר מהכלא לביתו, וגם אני נסעתי מבית הכלא אל בית מגוריו של הרבי ברחוב מוֹחוֹבַּיָה 22 Moxovya. הוא התגורר בדירה גדולה בקומה השלישית. ליד בית הרבי עמדנו ביום חגו רק 3 יהודים- השליח ר' שלום פבזנר, אנוכי, והרב אורי איינהורן, הרב של כפר שמריהו. אינני חב"דניק, אך המעמד הזה בדיוק ביום זה ובמקום זה, היה מרגש וביקש לפרוץ מהלב החוצה. שיתפתי את השליח בתחושותי אלה, הוא הניח ידו על כתפי, ויצאנו בריקוד החב"די "נְיֵיט, נְיֵיט, נִיקָאבוֹ…" ("אין עוד מלבדו"). שרנו ורקדנו ממש ליד דלת הכניסה לביתו של הרבי. זו היתה חוויה רוחנית ומרגשת בלתי נשכחת.

חג הגאולה התרחש בלנינגרד, ואילו אני טיילתי בסנט פטרסבורג. למעשה זה אותו מקום. העיר נקראה בעבר סנט פטרסבורג, על שם הצאר "פיוטר הגדול", מייסד העיר. ב1914 החליטו שזה שם גרמני מידי, והחליפו את שם העיר לפֶּטְרוֹגְרָאד, שזה שם רוסי. 3 ימים אחרי פטירת לנין בשנת 1924 החליטו להחליף שוב את שם העיר, ולקרא לה לֶנִינְגְרָד. לאחר נפילת השלטון הסובייטי ב1991, החזירו לעיר את השם המקורי סנט פטרסבורג. היהודים מעדיפים לקרוא לה בקיצור "פטרבורג", בלי "סנט" (קדוש).

לא משנה איזה שם נקרא לעיר, היא העיר היפה ביותר במזרח אירופה, ואולי גם היפה בתבל. זו העיר השניה בגודלה ברוסיה, וחיים בה כ6 מיליון תושבים. מכנים אותה גם "ונציה של הצפון", בגלל התעלות הרבות והגשרים. אחת הדרכים הנעימות להכירה היא בשייט תעלות, עם הסברים על מה שאנו רואים לצד הנהר.

בהפלגה זו נראה אתרי תיירות רבים, ונוכל לתכנן לאן נטייל כשנרד מהסירה, ולפי איזה סדר. כאשר יורדים מהסירה ונכנסים לאחד מהארמונות, אנו פוגשים יופי מהמם. המון פיתוחי זהב וקרניזים מוזהבים על החלונות והתקרות. ועל הקירות המון ציורים מפורסמים.

אתר התיירות החשוב ביותר הוא מוזיאון הֶרְמִיטָז'. הוא נחשב "הלובר של רוסיה". הוא שוכן ב6 בניינים, שהראשון שבהם שימש פעם ארמון החורף של הצאר. זה מבנה ענק על גדת הנהר שקירותיו בצבעים כחול ירוק ולבן. הגענו אליו מכיוון הנהר, שם היתה תחנה של ספינת התיירים.

טיפים: 1- הזמינו כרטיסים מראש. מי שמגיעים בלי הזמנה ממתינים זמן רב מאוד בתור לכניסה.  2- השאירו באוטובוס תיקים, מטריות, בקבוקים ומעילים. לא יתנו לנו להכניס אותם. והאיחסון ליד הבידוק הבטחוני בכניסה הינו מסורבל ויקר. גם נעלי עקב אסורות פן ישרטו את רצפות הפרקט היפות.

במוזיאון יש אולמות גדולים מחולקים לפי מדינות מקור ולפי אומנים. תחילה אנו רואים את האולם המצרי, עם הסרקופגים עם המומיות, וכתובת בכתב החרטומים. האולם הבא הוא האיטלקי. מוצגים בו ציורים ופסלים וכדים. האולם הבא הוא ההולנדי. יש בו גם צילומים מקוריים רבים של ואן גוך ורמברנט. מכולם אהבתי את הציור התנ"כי שמתאר את עקידת יצחק. במסדרונות הגדולים והרחבים יש ציורים של הצארים והצארינות מההיסטוריה הרוסית.

במוזיאון הרמיטז' יש כ3 מיליון יצירות, ורק מעטות מהם מוצגות לקהל הרחב. אוצרי התערוכה מחליפים חלק מהתצוגה מידי 3 חודשים, כדי שגם מי שכבר ביקרו פה, יזכו לראות יצירות חדשות. חובבי אומנות יכולים לבלות שם 3-4 ימים. אינני מבין גדול באומנות ימי הביניים, ולכן הסתפקתי בסיור של כחצי יום. נהניתי מהארכיטקטורה והעיצוב הפנימי של האולמות, יותר מאשר מהציורים על קירותיהם. הכתובת: Dvortsovaya nab. 34

כאשר אנחנו יוצאים מהמוזיאון, אנו נמצאים ב"כיכר הארמון". במרכזה פסל שנקרא "סמל הצער". בקצה השני של הכיכר נמצא ארמון צהוב ויפה General Staff, בו שוכנים משרד החוץ והמטה הראשי של עובדי הממשלה.

 

טיפ: הזהרו מכייסים במקומות האלה. יש להם שיטות מתוחכמות. צעירות יפהפיות כמו אלה, במלבושים בסגנון הצארינה מסתובבות בחזית המוזיאון, ומציעות להצטלם איתן. מציעות פוזה כזו ואחרת ומזיזות אותנו מפינה לפינה, ובינתיים כשאנו מרוכזים בצילום המושלם, עלולים לצוץ חבריהן ולגנוב את התיק או הארנק שהנחנו לרגע על הרצפה.

בכיכר חונות בקביעות כרכרות ציוריות שמזמינות אותנו לסייר ברחבי העיר, ולהרגיש כמו הנסיכים לפני מאות שנים. אילו היה לי זמן, הייתי שוכר אחת בכיף. אבל תוכנית הסיור היתה עמוסה. אשתדל לעשות זאת בביקורי הבא בסנט פטרסבורג.

גני פיטרהוף

המקום  היפה ביותר, לדעתי, הוא ארמון הקיץ של קתרינה הראשונה. שוכן בעיירה פושקין במרחק כ30 ק"מ מסנט פטרסבורג. פעם הארמון וסביבתו היו חלק מפטרסבורג, אבל לרגל חגיגות 100 שנה למות המשורר הלאומי אלכסנדר פושקין, שינו את שם האזור. הקירות החיצוניים של הארמון בצבע טורקיז עם עמודים לבנים ופסלים בגווני זהב וחום. הארמון מוקף בגנים מעוצבים שמזכירים את גינת ארמון ורסאי, בתוספת מזרקות מוזהבות בכל מיני צורות וגדלים.

אבל הפאר שבחצר בחוץ הוא כאיין וכאפס לעומת היופי והפאר שבתוך הארמון. שם מבינים טוב יותר את הפסוק "הביאני המלך חדריו". כל אולם יפה מקודמו. כל כך הרבה קישוטי זהב ופיתוחים לא ראיתי מעולם. המראה מהמם. בין קישוטי הזהב שעל הקירות יש מראות גדולות. על התקרות ציורי ענק. העושר המלכותי ניכר מכל אבן ומכל קיר. אין לי מלים לתאר את היופי הנשגב הזה, לכן אתן לתמונות לדבר במקומי:

 

טיפ: כדאי לבקר בארמון הקיץ רק בסוף טיולנו בפטרסבורג, למרות שהוא נחשב יעד תיירות שני בחשיבותו. הסיבה: כל האתרים האחרים מחווירים לעומתו, ולאחר הביקור בארמון הקיץ אנחנו נוקסם מהם פחות מאשר אם נבקר בהם בלי לראות את הארמון.

אנדרטת השואה

בביקורנו בפושקין כדאי לדעת שפעם חיו כאן גם יהודים. ביום 9 לאפריל 1941 אספו הנאצים 23 ילדים יהודים ו15 גברים באזור השער של הארמון. הילדים ניסו להימלט, והנאצים ירו בהם למוות. השכנים הגויים ראו הכל, ולא עשו מאומה להצלת הילדים. 12 יום היו גופות הילדים מונחות בחוץ, וריח רקבונן נהיה בלתי נסבל. כמה נשים מקומיות אספו את מה שנשאר מגופות הילדים, וקברו אותן במקום. המיקום המדויק לא ידוע, אבל ידוע שזה מתחת לרחבת האספלט הגדולה שנמצאת כיום מול הכניסה לארמון הקיץ.

באוקטובר 1941 הנאצים אספו הנאצים את 800 היהודי שנותרו בעיירה העיירה ו-171 ילדים, וכלאו אותם במרתפי הארמון הזה. כעבור יומיים הוציאו אותם והובילו אותם אל מגרש שהיה אז מחוץ לעיר הקטנה, וירו בהם למוות.

50 שנה אחר כך, ב1991, נחנכה במקום אנדרטה לזכר היהודים קורבנות השואה, שפיסל בֵּיידָה. היוזמה להקמת האנדרטה לא היתה של יהודים אלא של תלמידים לא יהודים מבתי הספר בפושקין, שגייסו לרעיון את ראש העיר, וגם תורמים אנשי עסקים. מאז בכל שנה ביום ראשון לאוקטובר מתקיים במקום טקס זיכרון בהשתתפות תלמידי העיר פושקין והוריהם, וגם אורחים יהודים וגוים. אם אתם בסביבה בתחילת אוקטובר, מומלץ מאוד להשתתף בטקס זה. הגעתי לאנדרטה עם קבוצה תיירים דתיים מארה"ב, ואחד החזנים אמר שם "אל מלא רחמים" ותפילת "קדיש".

האנדרטה נמצאת במרחק חצי ק"מ מהארמון, בצומת הרחובות פאלאס פינת רחוב מוסקבה.

כנסית הדם השפוך

אחד המבנים היפים ביותר בפטרסבורג זה הכנסיה שנבנתה בסגנון רוסי מיוחד. לכנסיה כיפות וצריחים מצופים זהב וחרסינה צבעונית היא קיבלה את השם "הדם השפוך" מכיון שכאן נרצח הצאר אלכסנדר השני. כנסיה דומה יש גם בקצה הכיכר האדומה במוסקבה, ואינני יכול להחליט איזו מהן יפה יותר. הכתובת: Naberezhnaya Kamala Griboyedova 2, על שפת הנהר.

קתדרלת איזאק הקדוש

הקתדרלה הזו מרשימה מאוד מבפנים עם ציורים מרהיבים על קירותיה ותקרתה. לא יכולתי להפסיק להסתכל על תקרתה היפה. פסעתי בתוכה כשעיני צופות למעלה לתקרה, עד שכמעט נתפס לי הצוואר. בד"כ אנחנו לא נכנסים לכנסיות, אבל יש רבנים שמתירים להיכנס לקתדרלות שמשמשות בעיקר כמוזיאון אומנות. קתדלרה זו בוודאי עומדת בדרישות הללו.

הנקודה היהודית

פטרסבורג החלה להיבנות בשנת 1703. כבר אז אנו נתקלים במסמכים שעליהם שמות של יהודים. הצארינה יקטרינה הגדולה אסרה על יהודים לגור בעיר. אבל כיון שרצתה לזרז ולייעל את הקמת העיר ופיתוחה, היא התירה להושיב "יהודים מועילים". הכוונה היתה לבנאים, בנקאים, רופאים, ובעלי מפעלים שמספקים מקומות עבודה. "היהודי המועיל" הבולט ביותר היה קבלן בניה גדול בשם אברהם פרץ. הקהילה היהודית התארגנה סביבו.

בתחילת המאה העשרים היתה פטרסבורג מרכז התרבות היהודית. פה יצאו לאור כמה עיתונים ביידיש ובעברית. כאן הקימו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי את הגדוד העברי הראשון.

בית הכנסת הכוראלי

הדובדבן שבקצפת הטיול בפטרסבורג הוא בית הכנסת הגדול והקהילה היהודית. הכתובת: לֶרְמַנְטוֹבְסְקִי Lermantovski 2. המיקום של בית הכנסת נבחר על ידי הצאר שרצה להתנכל ליהודים. לכן בחר במקום "בסוף העולם" מחוץ לעיר. בינתיים התרחבה העיר וגדלה, וכיום נמצא בית הכנסת במקום טוב באמצע.

בית הכנסת המפואר הזה נוסד בשנת 1850, ונפתח לראשונה בשנת 1893. 20 שנה נמשכו המגעים לקבלת אישורי בניה, ועוד 20 שנה נדרשו להשלמת הבניה. בית הכנסת נבנה בעיקר בתרומות של שתי משפחות יהודיות עשירות. משפחת גינצבורג הבנקאים, ומשפחת פוליאקוב שסללו את פסי הרכבת בכל רחבי רוסיה. אחד מצאצאי משפחת פוליאקוב בישראל הוא אל"מ במילואים זאב (פולי) רונן, מבכירי פיקוד העורף.

זה מבנה ענק שיכול להכיל 1,200 מתפללים. בית הכנסת השני בגודלו באירופה (אחרי בודפשט). כיום צבועים הקירות בצבע צהוב מרגיע, עם פיתוחי שיש לבן. הרב הראשי של פטרסבורג היה ר' יצחק בלאזר, בעל ה"פני יצחק". אחריו שירתו בקודש רבנים אחרים, שהמפורסם מביניהם היה האדמו"ר של חב"ד, רבי יצחק יוסף שניאורסון, שהנהיג את הקהילה ובית הכנסת בשנים 1920-1927.

במהפכה הבולשביקית בוטלו סמכויותיו של הצאר ניקולאי השני. זה היה בפסח, והרב של פטרסבורג קבע לומר הלל שלם בחול המועד, ולא רק חצי הלל. אבל השמחה היתה מוקדמת מידי, כי גם מחליפו היה אנטישמי והתנכל ליהודים.

בשנת 2012 נבנה בצד בית הכנסת עוד ביכנ"ס או "שטיבל" למען בני הקהילה הגיאורגית. בית הכנסת הוקם בתרומת האוליגרך מיכאל (מיכו) מירילאשווילי שמתגורר כיום בהרצליה. בצעירותו, למד מיכו רפואה באוניברסיטת סנט פטרסבורג, ולכן שמורה בליבו פינה חמה לעיר הזו. (בנו יצחק מירילאשווילי הוא מבעלי ערוץ 20 בישראל). מיכו מימן גם את "בית כנסת חב"ד" הקטן בתוך מתחם בית הכנסת הגדול.

בית הכנסת הגרוזיני (למעלה) וביכנ"ס חבד (למטה)

פעם היו כ60 שטיבלך ובתי תפילה בפטרסבורג. השלטון הקומוניסטי דרש לסגור את כולם, כתנאי לקבלת אישור להפעלת בית הכנסת הגדול. גם התפילות כאן לא היו חופשיות, כאשר על רוסיה ירד מסך הברזל. בבית שממול לכניסה היתה מצלמה שצילמה את כל הנכנסים בשער בית הכנסת. צעירים שבאו להתפלל היו נלקחים לבית הכלא, ואחרים היו מפוטרים מעבודתם, ונזרקים מהאוניברסיטאות ומהקומסומול (הליגה הקומוניסטית הצעירה). במשך שנות השלטון הקומוניסטי היה המקום מוזנח ושומם. הסתובבו בו יותר עכברים מאשר מתפללים.

במלחמת העולם השניה היתה לנינגרד תחת מצור של הגרמנים. פעם נפל טיל על גג בית הכנסת, חדר פנימה, ובנס לא התפוצץ. באותה תקופה רוב הקהילה היו אנשים זקנים וחלשים, שהתקשו פיזית להתמודד עם ההרוגים ולקבור אותם. הביאו את המתים לחצר בית הכנסת, הערימו אותם בערימות, ופעם בשבוע היתה מגיעה משאית לאסוף את המתים כדי לקוברם בקבר אחים.

מלחמת ששת ימים גרמה להתעוררות לאומית גם ברוסיה ולנינגרד. רבים החלו ללמוד עברית ותורה. בשנת 1970 נערך בלנינגרד משפט שזכה לתהודה עולמית. קבוצת צעירים מריגה תכננה לחטוף מטוס, ולנחות בשבדיה השכנה. שם רצו לערוך מסיבת עיתונאים שבה יציגו לעולם את החיים הקשים של היהודים ברוסיה. הם נמצאו אשמים ונכלאו. בשנת 1980 התקיימה האולימפיאדה בלניניגרד, והשלטונות שיפצו את פני העיר. גם בית הכנסת הגדול זכה לטיפול קוסמטי, טיוח וצביעה. אבל במהלך השנים גם זה התבלה.

בשנת 1992 הגיע לעיר שליח חב"ד, הרב מנחם מנדל פֶּבְזְנֶר. יום אחד פונה אליו ברחוב יהודי שאומר "אני מחפש מקום להגיד קדיש". הרב ליווה אותו לבית הכנסת ואירגן מנין לתפילת מנחה. היהודי הזה הזדעדע מההזנחה. אחרי התפילה והקדיש, הוא פנה שוב לרב מנדל ואמר: "אני אדמונד ספרא. יש לי כסף, ואני רוצה לתרום לשיפוץ המקום הזה". בית הכנסת הגדול שופץ בכספו. ואף אחר פטירתו ממשיכה אלמנתו לתרום ולתמוך בבית הכנסת בכל שנה.

בשנת 1997 פרש הרב הראשי, לויטיס, לגמלאות. הרב מנחם מנדל פבזנר נבחר לכהן במקומו כרב הראשי של פטרסבורג. מאז הוא הפך את בית הכנסת למרכז קהילתי עצום ומרכז היהדות של פטרסבורג והסביבה. אימפריה של יהדות!

באמצע השבוע יש כחמישים מתפללים קבועים לשחרית מנחה וערבית, ולתפילות שבת מגיעים כ200 מתפללים. בימים הנוראים מגיעים כאלף יהודים להתפלל פה. בשמחת תורה מגיעים לבית הכנסת כ5,000 יהודים. העיריה סוגרת את הרחוב, והקהילה מציבה מאות ספסלים ברחוב ובמדרכות. להדלקת נרות חנוכה מגיעים לכאן כ8,000 יהודים. יש במקום גם שיעורי ערב לסטודנטים. "קורס אקספרס" שנמשך 6 שבועות, ולבוגרים שמעונינים בהמשך יש תוכנית לימודי יהדות של 4 שנים.

ברחבי פטרסבורג יש עוד 6 בתי חב"ד. כיום רשומים כ80,000 יהודים בפטרסבורג. ההתבוללות מגיעה למימדים מפחידים של 97%. "כמעט בכל משפחה 'יהודית' יש אב או אם לא יהודים" אומר הרב מנחם מנדל פבזנר. הקהילה היהודית מתנאה בחמישה בתי ספר יהודיים ושני גני ילדים.

במתחם בית הכנסת הגדול יש גם חיידר ובי"ס לבנות. יש גם בית תמחוי שכ60 זקנים אליו לאכול מידי יום. 4 מסעדות כשרות יש בפטרסבורג, ושתיים מהן במתחם בית הכנסת. הזדמן לי לאכול במסעדה "לחיים" והופתעתי מהטעם והאיכות המעולים ומהמחירים הנוחים. בתקופת הקיץ מגיעים תיירים יהודים רבים, ולפעמים אין מקום לכולם. לכן מומלץ להזמין ארוחות ושולחנות כשבוע לפני שמגיעים לביקור. במתחם בית הכנסת יש גם מקווה, ומלון קטן להכנסת אורחים יהודים. במלון רק 6 חדרים, נקיים ומרווחים. במתחם יש גם חנות מכולת שבה אנו יכולים לקנות מוצרי מזון כשרים.

הרב הראשי מנצח על כל הפרויקטים היהודיים הרבים שבפטרסבורג. "קצין המבצעים" שאחראי על הוצאת הדברים מהכוח לפועל הוא בנו, השליח ר' שלום פבזנר. המשימות כה רבות, עד שבחודשי הקיץ הוא מקבל תגבורת של עוד שני שליחים שמגיעים מישראל.

הרב הראשי מנחם מנדל פבזנר, ובנו השליח ר' שלום

ברובע העסקים פרימובסקי בפטרסבורג הולכת ונשלמת בנית גורד השחקים הגבוה ביותר ברוסיה, ויש אומרים באירופה כולה. זה מגדל גזפרום, שנקרא גם מרכז לאחטה. גובהו 462 מטר, יש בו 87 קומות. התחתונות שבהן כבר מאוכלסות. הבנין מעוצב כמו להבת אש שבוקעת בלחץ מפיה של צינור גז. הוא בולט למרחקים ורואים אותו מכל מקום בסביבת פטסרבורג. בתחילה רצו לבנות אותו במרכז העיר, אך התעוררה התנגדות ציבורית פן הוא יאפיל בגודלו על האטרקציות הראשיות כמו ההרמיטז'.

גזפרום זו חברת הגז הגדולה בעולם כולו, שמספקת רבע מצריכת הגז של אירופה, ואת כל הגז שצורכים במדינות ברית המועצות לשעבר. יש לה גם "נקודה יהודית", בין בעלי החברה היו שני צעירים יהודים, מיכאל חודרוקובסקי ולינאוניד נבזלין, ששלטו בה באמצעות חברת הנפט "יוקוס". נבזלין עלה ארצה והתישב בהרצליה. הוא רכש מניות רבות בעיתון "הארץ". בתו של ליאוניד נבזלין נשואה ליו"ר הכנסת שלנו, יולי אדלשטיין.

"אין פה אנטישמיות" אומר לי הרב שלום פבזנר. "אתה יכול להסתובב חופשי עם כיפה, והכובע שאתה חובש מעליה סתם מיותר".

האומנם?

לפני שעזבנו את פטרסבורג, ישבנו לנוח על ספסל בטיילת, צופים בים ובמגדל גזפרום שבאופק, ונהנים מבריזה שנושבת קלות מהמפרץ. שתי סטודנטיות נאות ראו את הכיפה על ראשי, והתקרבו לפטפט אותנו. התברר שהן יהודיות, שרצו לגלגל קצת את העברית שלהן. זרמנו איתן והתחלנו בשיחה. אחד הדברים שלמדתי מפיהן היה שהיהודים בסנט פטרסבורג חוששים לעתיד. הן אומרות שמתחת לפני השטח החברתי מבעבעת אנטישמיות ציבורית. "זה נמצא בDNA של הגויים פה" הן קובעות. דלת העם מקנאים ביהודים בגלל האוליגרכים היהודיים הרבים בעיר, שנחשבים כאילו הם שודדי הקופה הציבורית. "כיום מצב היהודים בטוח וטוב, בזכות היד החזקה של פוטין" אומרות הנערות. "אבל מה יהיה איתנו אחרי עידן פוטין? כל הצארים והשליטים הסובייטים התנכלו ליהודים ואיפשרו פוגרומים. האם לא יקום שוב מנהיג אנטישמי שישחרר את הרסן ויאפשר לאספסוף לפגוע בנו, ויאשר לחברי הדומה לחוקק חוקים שמגבילים יהודים?".

"הפתרון לחששות שלכם זה עליה לישראל" אמרתי להן.

"עוד לא" השיבו לי. "למרות זאת טוב לנו כאן בפטרסבורג"

פתחתי כתבה זו באתר מורשת של חסידות חב"ד, וגם אסיים באתר מורשת חב"די. מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, שנקרא "האדמור הזקן" וגם "בעל התניא" נהג לשלוח כספים לחסידיו שעלו לארץ ישראל. באותה תקופה שלטו בארץ העותומנים, שהיו אויבי הרוסים. יהודים 'מתנגדים' הלשינו עליו שהוא "בוגד" שמסייע לטורקים. הרוסים הושיבו אותו בכלא שבמבצר פְּטְרוֹפָּבְלוֹסְקַיָה Petropavli בפטרסבורג. עבירה זו דינה היה מוות. אבל במשפט הוא נמצא חף מפשע, ושוחרר ב1798. את שחרורו חוגגים חסידי חב"ד ב"חג הגאולה" ביום י"ט בכסליו. מבנה בית הכלא הזה נמצא עד היום, ושופץ להיות אתר תיירות כללי.

כלא פטרופבלי נמצא על אי, שכיום שני גשרים מחברים אותו ליבשה. פעם לא היו גשרים, והתנועה אליו היתה בסירות.

אגדה חב"דית מספרת שהרבי הזקן נלקח לכלא בשעת לילה. פתאום התפזרו העננים ונגלה הירח. הרבי ביקש לעצור כדי לברך 'קידוש לבנה'. הקצין הרוסי סירב, ואז מנוע הסירה שבק חיים. הקפטיין הבין שקורה פה נס וכוח עליון, ואז הוא ביקש מהרבי שיברך אותו. כשסיים הרבי את ברכתו, הצליח הקפטיין להניע את מנוע הסירה.

חצר הכלא כיום, והקיר החיצוני של הכלא

יש בפטרסבורג עוד הרבה אתרים יהודיים שקצרה הידיעה מלפרט בכתבה זו. למתקדמים אני מציע לבחון את היעדים שבקישור זה.