האי פוקט בתאילנד מוכר בעולם בזכות החופים המקסימים עם החול הלבן ומי הים בצבע טורקיז וכחול בהיר. אי טרופי שבו עצי קוקוס ודקלים צומחים קרוב לשפת המים. לרבים מהם גזעים נטויים באלכסון, שאליהם קשורים נדנדה או ערסל. מי הים פה נעימים וחמימים יותר מהמים בים התיכון ובאילת. איוושת הרוח מלטפת את הפנים של היושבים בחוף. מעין עולם הבא. אנחנו מרגישים כמו בציור או גלוית נוף.

מעולם לא ראיתי את חופי פוקט שוממים כמו בשבוע האחרון. בכל חודשי הקיץ הם בד"כ עמוסים בנופשים. פוקט עברה שינויים גדולים בעשורים האחרונים. פעם זה היה יעד לתרמילאים חובבי מסיבות, וכיום נבנו שם מלונות פאר עבור אוכלוסיה מבוססת יותר. מול המלונות יש חופים עם פינות חמד שיכולים לשמש לרחצה נפרדת או לרחצה משפחתית בלבד.

פינת החוף הפרטי (הנפרד) מול מרפסת חדרי במלון אמארי (צילום דניס צרקוב)

יש באי עשרות חופים יפים דומים זה לזה, אבל שונים זה מזה לפי סוגי הנופשים בהם. לחוף פטונג מגיעים בעיקר בליינים צעירים חובבי אקשן, והוא מבוקש בזכות חיי הלילה ומסיבות סוערות עד אור הבוקר. הטיילת של פטונג דומה קצת לחוף בת ים. בנוסף, יש חופים שמיועדים למשפחות עם ילדים, כמו חוף קָאטָה, שמציעים גם מתקנים ושעשועים. ויש חופים למי שמעדיפים לנוח בשקט ושלווה עם ספר טוב ומוזיקה באוזניות, כמו חוף קארון (בצילום למטה).

דניס חרקוב

הכלכלה התאילנדית מבוססת על התיירות, ובעידן הקורונה המדינה היתה סגורה ועולם העסקים ספג מכה אנושה. ביום הראשון שהגעתי לאי ראיתי שרק כ10% מהמסעדות והחנויות היו פתוחות ומוארות. כעבור כשבוע כשנסעתי לנמל התעופה לטוס חזרה ארצה, הבחנתי שכבר מחצית מהחנויות ומהמסעדות היו פתוחות, והציבו שולחנות גם על המדרכות.

בתאילנד כ70 מיליון תושבים, ושטחה גדול פי 25 משטח מדינת ישראל. הקורונה הגיעה לתאילנד באמצעות מהגרי עבודה ממניאמר השכנה. בחודש פברואר האחרון החל גל תחלואה קשה, וממשלת תאילנד סגרה את המדינה לזרים באשר הם, לרבות שדות התעופה. אבל האבסורד הוא שאת הגבול היבשתי והימי עם בורמה לא הצליחו לסגור, ועובדים זרים ממשיכים לייבא את המחלה.

לאחרונה תאילנד הולכת ונפתחת ברגשות מעורבים. מצד אחד, "בית שמאי" רואים את התיירים הזרים כאחראים למגפה הקשה, ולא רוצים תיירים עכשיו. זו המדיניות של משרד הבריאות המקומי. מצד שני, "בית הלל" מתפרנסים מהתיירים, ורוצים לראות כמה שיותר מהם חוזרים לבלות בתאילנד ולהוציא שם מכספם. זו המדיניות של משרד התיירות. כפשרה בין העמדות המנוגדות, הממשלה עשתה תוכנית חזרה לשגרה שנקראת Sand Box, שכוללת תנאים ומדרגות במשך 120 יום עד לפתיחת המדינה לחלוטין.

המחלוקות הן גם בציבור הפשוט. יש ברחוב תאילנדים שאוהבים אותנו, ולעומתם יש כאלה שמתייחסים אלינו כמו שאנחנו התייחסנו לחרדים בתחילת מגפת הקורונה. המשלחת שבה השתתפתי זכתה לכיסוי בתקשורת המקומית שליוותה אותנו. צלמי טלויזיה צילמו אותנו פעמים רבות. מוכרים בחנויות אמרו לנו "אתם מישראל? ראינו אתכם בטלויזיה". מצד שני, ברשתות החברתיות פה הפיצו צילומים שלנו מסתובבים ברחוב ובשוק עוטים מסכות בלי לכסות גם את האף.

כיום, לפני הכניסה לתאילנד אנו נדרשים למלא המון טופסולגיה ולהציג אישורים מוזרים. למשל, אחרי ימים אחדים נדרשים זרים לבצע 3 בדיקות קורונה בעלות שערורייתית של כ8,000 באט (800 שקלים) לאדם. למשפחה רגילה זה יכול להגיע לתוספת של 4,000 שקלים להוצאות החופשה. זה גורם לרבים מאיתנו לוותר על חופשה בתאילנד, ולהעדיף מקום זול יותר. נראה שהשלטונות בועטים "גול עצמי", אבל זו פשרה מתבקשת בין האינטרסים המנוגדים שתיארתי לעיל.

כעת השאלה היא מה יהיה מצב התחלואה בעוד שבועיים או חודש. לפי תוכנית ארגז החול המדינה תיסגר שוב לתיירות אם יתגלו 6,000 מאומתים ביום. אם לא תהיה עליה בתחלואה, אפשר להצפות להקלות נוספות.

לאן לטייל

בשעות הערב יורדות הטמפרטורות, ואז כדאי לצאת לסיור רגלי בעיר העתיקה של פוקט. נתחיל ברחוב טלאנג Thalang Road. ממנו יוצאים רחובות צרים עם בתים יפים בני שתי קומות, כאשר הקומה הראשונה משמשת למסחר, והקומה שמעליה למגורים. החזיתות בקומה העליונה מקושטות בתבליטי אבן יפים בסגנון הבארוק. מרוב התלהבות והנאה כמעט נתפס לי הצוואר מהסתכלות למעלה כל הזמן.

בעלי החנויות והמסעדות עומדים על המדרכה ומפצירים בנו להיכנס ולקנות או לסעוד אצלם. טיפ: מותר לנו להיכנס רק לחנות שעליה יש שלט SHA, שזה "התו הירוק" של תאילנד.

פוקט עשירה באומנות רחוב. יש שם המון ציורי קיר וגרפיטי, חלקם ברמה גבוהה מאוד. נחפש גם אותם בטיול הערב שלנו.

בפטונג סיטי בפוקט יש אזורים שבהם אנחנו יכולים להרגיש כמו בבית. העברית וישראלים נוכחים ברחוב. כאשר אנחנו משוטטים ברחוב הקניות המרכזי, Rat U-Thif Road, שהוא כמו רחוב רבי עקיבא או אלנבי שלנו, אנחנו נתקלים בשלטים בעברית של מסעדות וחנויות שמנסות למשוך את התיירים הישראלים הרבים. בפעם הראשונה זה מרגש ונותן לנו תחושה של מעין ביתיות.

זה לא בישראל. תמונות אלה צילמתי ב200 המטרים הראשונים של הרחוב הראשי בפטונג.

חלק מהמסעדות מהתהדרות בשלט "כשר", דבר שמעיד על ביקוש מצד הציבור הדתי שמגיעים לכאן. (אבל יש רבנים שממליצים לא לסמוך על "הכשרות" הזו. וד"ל). כל מסעדה ישראלית כזו היא גם מעין 'משרד נסיעות'. בנוסף לאוכל, המסעדות מוכרות גם כרטיסים לטיולים מאורגנים, משכירות רכב או קטנועים, שנורקלים, רפטינג, ומציעות גם מקומות לינה במבחר רמות ומחירים. ברוב המקרים מדובר במחירים נמוכים יותר מאשר המאכערים בטיילת, וגם ברמת אמינות גבוהה יותר.

בסמטה הקרובה לתחילת הרחוב נמצא בית חבד, עם שתי מסעדות, בשרית וחלבית, בית כנסת פעיל, ושיעורי תניא. אבל כעת הכל עדיין סגור בגלל הקורונה. המטבחים עובדים, וניתן להיכנס לבית חבד רק כדי לקנות אוכל ולקחת למלון, אבל אסור לשבת לאכול בתוך המסעדה.

בית חבד בפוקט

תאילנד היא מדינה דתית. 93% מהאוכלוסיה הם בודהיסטים. בפוקט המצב הפוך. 70% מהתושבים הם מוסלמים. ברחובות ובחנויות רואים לא מעט נשים עוטות רעלה או חיג'אב. אבל אלה מוסלמים מסוג אחר מזה המוכר לנו. אין פה אנטישמיות, כי הם לא יודעים מה זה "שֶמִי". ישראל והבעיה הפלסטינית אינם מעניינים אותם בכלל. אלה מוסלמים שלוים ואוהבי חיים טובים. לרב נחמיה וילהלם, ראש שליחי חבד בתאילנד, יש זקן ארוך ובולט שאי אפשר לטעות בו. הרב נחמיה מספר שלפעמים העוברים ושבים ברחוב מברכים אותו בערבית "סאלאם עליכום", כי חושבים בטעות שהוא קאדי ערבי. עד כדי כך אין להם מושג על יהודים.

כמעט בכל רחוב יש בית תפילה, מקדש בודהיסטי. המקומות הקדושים שלהם מטופחים מאוד, ומקושטים בזהב ובצבע אדום. אחד מהמקדשים הגדולים, ובעיניי היפה ביותר, נקרא Wat Chalong. יש לו פגודה מדהימה ביופיה, ובמתחם שסביבו נמצאים עוד מקדשים קטנים יותר.

על המדרכות מול בנייני משרדים ובחצרות פרטיות רבות ניצב עמוד אבן בצבע לבן, שמתחת לגגון שלו יושב פסלון מוזהב של בודהא. עמודים אלה נקראים "מקדש הרוחות". זה מזבח שאורכו ורוחבו כמטר אחד, וגובהו 2-3 מטרים.

     

התאילנדים מאמינים בשדים וברוחות. הם מאמינים שאם הם יבנו לרוחות מקום מגורים חליפי כזה מחוץ לביתם, אז הרוחות הרעות יעזבו את בתיהם ומשרדיהם ויעברו למבנה שהציבו למענם. כך הם מקיימים את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי… לא בתוכם". מידי יום התאילנדים מנקים ומטפחים את מקדש הרוחות הפרטי שלהם, ומקריבים שם מנחה של פרחים או אוכל ושתיה.

   

על רבים מעמודי החשמל בקרבת היער אנו רואים מעין רשת כדורסל תלויה הפוך. הרשתות האלה הותקנו נגד קופים. להקות קופים יוצאים מהיער, מטפסים על עמודי החשמל, רצים על חוטי החשמל, וקופצים מהם לתוך הבתים מבעד לחלון פתוח או הולכים לאיבוד דרך מרפסת. בתוך הדירה הם עושים הרס ובלגן בחיפושיהם אחרי מזון. לכן העיריה וחברת החשמל התקינו רשתות אלה במקומות המועדים.

שווקי הלילה

במספר מקומות באי יש שווקים שבהם פתוחים העסקים במשך כל הלילה, ומוכרים בהם בעיקר דגים טריים מאוד, מאכלים וביגוד. בימי ראשון אחר הצהריים סוגרים את הרחוב הראשי בעיר העתיקה, והוא הופך לשוק לילה ססגוני וציורי. במרכז הכביש ועל המדרכות מוקמים דוכנים רבים למכירת ביגוד ומזון. בפינות רבות עומדים נגנים רחוב ומשמיעים מוסיקה, ולהקות של רקדנים מפרכסים ברחוב. האוירה מחשמלת, והריחות מטריפים. זכיתי לבקר בשוק הלילה בפעם הראשונה שהוא נפתח מחדש אחרי הקורונה. הגיעו גם ראש העיר ושר התיירות, והציבור חגג. אפילו מופע של זיקוקי דינור העלו שם באותו ערב.

מידי יום ב6 בערב פתאום נעצרת ההמולה, וכל האנשים בשוק עוברים לדום, כמו בצפירת יום הזכרון אצלנו. אח"כ הסבירו לי שהרמקולים ברחוב משמיעים בזמן קבוע זה את ההימנון התאילנדי, והציבור מכבד אותו בדקת דומיה.

הנה הצעות לאתרי תיירות נוספים:

חוות פילים

 אחת מהאטרקציות בתאילנד זה המפגש עם פילים. הפיל הוא סמל בית המלוכה של תאילנד. פעם התאילנדים השתמשו בפילים לעבודות חקלאיות כמו שאצלנו השתמשו בחמורים וסוסים. לפני כ60 שנה המלך אסר זאת בגלל צער בעלי חיים. התאילנדים נותרו עם הרבה פילים חסרי שימוש, ואז נוצר טרנד תיירותי של רכיבה ומופעי בידור עם פילים. גם זה הופסק לפני כעשרים שנה בגלל התעללות בפילים. כיום יש בפוקט חוות שמתייחסות לפילים בצורה הומנית, ובהן נוכל להתקרב לפילים, להאכילם, לעזור לרחוץ אותם ולטייל איתם. חוויה בלתי נשכחת לכל החיים, במיוחד לילדינו.

אקוואריה

עולם המים "אקואריה" נמצא בקומות התחתונות של קניון 'פלורסטה' במרכז העיר. עולם תת ימי קסום וגדול עם מבחר של כ25,000 דגים מחולקים לאקווריומים ענקיים לפי נושאים כמו: ים סין הדרומי, פינגווינים מהקוטב, דגי נהרות, צבי ים ומדוזות. באחד מהאקווריומים הגדולים אנחנו צועדים בתוך מנהרת זכוכית כשהדגים משייטים מעלינו ומצידנו. מומלץ במיוחד למשפחות שמגיעות עם ילדים.

המוזיאון

 פוקט היתה פעם מרכז עולמי של מכרות בדיל, שמשך אליו סינים ופורטוגלים. הם הטמיעו חותם גם על סגנון הבניה המקומי. האליטה התרבותית והכלכלית של תאילנד היתה סינית. מוזיאון תאי הואה Thai Hua מנציח את השפעת התרבות הסינית על פוקט. נוכל לראות בו תלבושות טיפוסיות מהמאות שעברו, כרכרות וריקשות, ספרים עתיקים, וכלי נגינה שונים. אחד האולמות מוקדש לתעשיית הבדיל והמכרות.

עם כל הכבוד לפטונג ולפוקט, אחדים מהמקומות היפים ביותר בתאילנד נמצאים מחוץ לפטונג, אך רוב התיירים אינם מגיעים אליהם. הנה סקירה של אחדים מהם:

מצפה 3 המפרצים

כשנוסעים מפטונג דרומה מגיעים למצפה שממנו נשקף נוף פנורמי של החוף המערבי של פוקט. מהמצפה היפה הזה אפשר לראות את המפרצים פטונג, קארון, וקאטה.

פארק המים Blue Tree

 שם נבנתה בריכה ענקית בערך בגודל האגם שבפארק גני יהושע בת"א, בבריכה יש גם אזורים לקיאקים, סאפ, אבובים, מקפצות גבוהות בצורה של צוקים, ועוד.

השיא הוא 5 מגלשות מסוג Slip & fly , שמעיפות את הגולשים לגובה לפני שהם נופלים למים. יש שם גם מתקן נינג'ה שיעסיק את הילדים זמן רב, אזור לגו, ומתחם טרמפולינות. במתחם גם מסעדות וחנויות רבות. יש שם מועדונים לפעוטות ולילדים. אנחנו יכולים להפקיד את הילדים שלנו בידי המטפלות והמדריכות, והם ישמרו עליהם ויעסיקו אותם אפילו כל היום, כדי שנוכל ליהנות מהאתר. מדובר באטרקציה תיירותית חדשה יחסית, שנפתחה בשנת 2019 אבל נסגרה כעבור כחצי שנה בגלל הקורונה. השבוע היא נפתחה מחדש.

אי ג'יימס בונד

במפרץ פאנגנגה Ao Phang Nga יש סלעי גיר עצומים שבולטים בתלילות מעל המים כמו הסלע בנחל עמוד. אפשר לשחות מסביב לאיים הקטנים, או להפליג בסירות. בשעות השפל נחשפות מערות שהסירות נכנסות לתוכן. המקום הזה התפרסם בעולם בזכות הסרט של ג'יימס בונד "האיש בעל אקדח הזהב" שצולם שם, ונתן לאזור את שמו החדש. האיים במפרץ פאנגנגה מהוים את עמדת צילומי האינסטגרם הפופלרית ביותר בפוקט. טיפ: קחו הפלגה שיוצאת קצת לפני השקיעה.

תיירות אקולוגית כפרית

בשנים האחרונות מפתחים בתאילנד גם תיירות כפרית. כדאי לנסוע צפונה מפוקט סיטי לאזורים החקלאיים. אנחנו נכנסנו לכפר באנגרונג Bangrong ונלקחנו לשדות אננס. בתחילה נתנו לנו להתנסות בשתילה של שיחי אננס, יחד עם הפועלים שעבדו בשדה. משם המשכנו לשדה אננס אחר, והתנסנו בקטיף עצמי של אננס. אכלנו מהאננס שקטפנו, ושתינו מיץ אננס שהמקומיים הכינו מראש. היה טעים ומעשיר מאוד.

עיקר פרנסת הכפר היא מתעשיית הגומי. על שטחים של מאות דונמים מגדלים עצי גומי, ומידי יום חולבים אותם. העצים במטעי הגומי מסודרים בשורות ישרות, ואין צמחיה ביניהם. בחלק התחתון של כל גזע הצמידו קערית עשויה מקליפת אגוז קוקוס. מידי בוקר החקלאים פוצעים חריץ קטן בקליפת הגזע בעזרת סכין מיוחדת שנקראת קָאוּצ'וּק, והעץ מתחיל לדמם ולטפטף שרף גומי לתוך קערית הקוקוס. לפנות ערב חוזרים למטע לרוקן את השרף. בפאתי המטע יש מעין "בית אריזה", שם משרים את השרף למשך הלילה, ולמחרת מעבירים אותו דרך מלחציים מיוחדים שהופכים אותו ליריעות גומי. הליך מעניין מאוד.

בכפר באנגרונג אפשר לראות גם קטיף עצי קוקוס. את אגוזי הקוקוס הגדולים קוטפים בעיקר בעזרת קופים מאולפים. האילוף אינו כרוך בסבל לקופים. הקופים האלה חיים מלידתם עם המשפחות בכפר, כמו שאנחנו מגדלים חיית מחמד. הקופיפים הקטנים גם יוצאים עם אימהותיהם למטע, וכשהם גדלים הם מחקים את האמא שלהם. הקופים למדו מהתבוננות באמא איך לטפס לצמרת העץ, לזהות את האגוזים שבשלו, לקטוף אותם ולהשליכם ארצה.

שיטת קטיף אחרת היא באמצעות מוט במבוק ארוך מאוד שבקצהו סכין מעוגלת מיוחדת לחיתוך החיבור לעץ. אבל התפוקה בכמות הקטיף בשיטה זו נמוכה לעומת הקופים המיומנים.

פרי הקוקוס מנוצל ביעילות מירבית. את המיץ שלו שותים, את בשרו אוכלים, קליפתו משמשת לייצור כלים שונים, ומהסיבים שעוטפים את הקליפה משתמשים כחומר בעירה או מילוי למזרנים. במטע הקוקוס מראים לנו איך הם מקלפים את הפרי ופותחים אותו. מציעים לנו שתיה של מיץ קוקוס טרי טרי, שאנחנו קטפנו בעצמנו מהעץ לפני דקות אחדות. נשות הכפר פותחות את הפרי לעינינו, מגרדות את הבשר הלבן הטרי, ומכינות ממנו כל מיני מטעמים. בסוף התהליך נותנות גם לנו לטעום. חוויה נעימה ומאלפת.

בכפר יש גם שייט רפטינג בנהר הסמוך, ושמורת טבע עם קופי גיבון. בכל שנה מתים מאות קופי גיבון בצייד בלתי חוקי. למענם הוקמה בכפר באנגרונג שמורה שבה מטפלים בקופים באהבה.

כאשר החקלאי במקום נפרד מאיתנו, הוא נחנק מדמעות. הוא סיפר שכבר שנתיים לא הגיע אליהם אף תייר עד היום, וגם מחיר הגומי ירד בתקופה זו. משפחות בכפר הגיעו לחרפת רעב. בתאילנד אין חל"ת או ביטוח לאומי. לכן בכפר היתה שמחה והתרגשות על הביקור שלנו, שהיה הראשון מזה זמן רב.

יהדות

בכל מקום בעולם שאליו אני מגיע, אני מחפש ידישקייט, אתרי מורשת יהודית, והיסטוריה יהודית. בפוקט ובתאילנד אין היסטוריה יהודית. המקום היהודי היחיד בפוקט הוא בבית חבד. השליח, הרב מנדי סגל, מדווח שמנין לתפילת שחרית בימי החול איננו קבוע, כי הטיולים יוצאים מוקדם בבוקר. בגלל איסור התכנסות גם התפילות במנין בוטלו, עד יעבור זעם המגפה. לתפילת "קבלת שבת" ולקידוש וארוחת שבת מגיעים כ600 איש בעונת התיירות, ומחוץ לעונה 100-300 אורחים.

אין בית קברות יהודי בפוקט. כשנפטר כאן יהודי, גופתו נשלחת לקבורה בישראל או בבית העלמין היהודי בבנגקוק.

ראשוני היהודים בתאילנד ברחו מרוסיה לפני פחות ממאה שנים, והקימו בבנקוק בית כנסת. אליהם הצטרפו יהודים שעזבו את גרמניה כאשר היטלר עלה לשלטון לפני השואה. רוב היהודים האלה עלו לישראל בעקבות הקמת המדינה. הקהילה היהודית כמעט התרוקנה והתחסלה, ואז ניצלה בזכות יהודים שהגיעו מפרס ומעיראק לצרכי מסחר. בעשורים האחרונים הגיעו המוני ישראלים לטייל בתאילנד, ומקצתם החליטו להישאר ולבנות בה את חייהם ועסקיהם.

הקהילה היהודית בפוקט מבוססת בעיקר על ישראלים שמתגוררים קבע באי, אם כי יש גם יהודים אמריקאים ואוסטרלים. ההרכב האנושי של הישראלים בקהילה מיוחד במינו. כמחציתם הגיעו ברילוקיישן מטעם מקומות העבודה בישראל, והחליטו להישאר בתאילנד ולהקים עסקים. כשליש מהקהילה הם ישראלים מבוגרים וגרושים, שכספי הפנסיה שלהם מהארץ מאפשרים להם לחיות כאן ברמת חיים גבוהה יחסית למקומיים. חלקם חיים עם בת זוג מקומית בגיל של הבת שלהם, שבאה מהכפרים המרוחקים ועבורה זה סידור מגורים נוח.

רוב הישראלים האלה אינם עובדים, והם מחפשים תוכן וערכים לחייהם. לכן בגיל מבוגר הם באים לבית הכנסת, כדי לפגוש חברים ולפטפט בעברית. חלקם באים כמעט מידי שבת, ובהזדמנות זו הם גם מתפללים ואוכלים כשר בקידושים בבתי הכנסת. חלקם מגיעים לקהילה רק למסיבות חנוכה ופורים, ולליל הסדר המרכזי שעורכים שליחי חבד. "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

"פוקט" בחילוף אותיות זה "ותפק". כתוב בתנ"ך: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁ֔ךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹוֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם" (ישעיהו נח/10). ואכן יכולה פוקט היפהפיה להשביע אותנו גם בסיפוק נפשי ובאור רוחני.

דילוג לתוכן