היום מציינים בישראל "יום הזכרון לשואה". כמנהגנו בכל שנה אנו מציינים את יום השואה בפרסום כתבה על אתרי שואה פחות מוכרים מאושוויץ, ושאינם במסלול 'מסע החיים' של של תלמידי הישיבות התיכוניות והאולפנות. הפעם אנו מקדישים את הכתבה לפוּנָאר שבליטא.

בסיפור הגירוש מגן העדן כתוב בתורה "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג/יז). אונקלוס מתרגם את המלים "ארורה האדמה"… "לִיטָא אַרְעָא". הפירוש הזה מתאים גם למעשי הליטאים בתקופת השואה, ולאדמתם הספוגה בדם יהודים.

הגרמנים פלשו לליטא ב22 ליוני 1941, והחלו מיד בהשמדת היהודים. שיטת ההשמדה בליטא היתה שונה. בכל עיר או כפר שאליהם נכנסו הגרמנים הם אספו את יהודי המקום, והובילו אותם רגלית או במשאיות אל היער הקרוב. הגרמנים נעזרו בליטאים מקומיים לזהות את בתי היהודים, להוציאם מהבתים, ולהובילם אל בורות המוות ביערות. במעבה היער הורו ליהודים לחפור בורות גדולים. אח"כ "עוזריהם" הליטאים העמידו על שפת הבור שורה של 10-20 יהודים, והגרמנים ירו בהם למוות. ההרוגים והפצועים נפלו לתוך הבור. אחרי דקות אחדות העמידו הליטאים עוד שורה דומה, ושוב ירו הגרמנים ביהודים שעל שפת הבור, וחוזר חלילה. הבורות התמלאו גופות והפכו לקברי אחים המוניים.

אחד אתרי הרצח המזוויעים ביותר היה ביער פּוֹנָאר. במשך 3 שנים נרצחו שם 100,000 איש, מתוכם 70,000 יהודים. המספרים האלה לא נתפסים. אנשים בכמות של תושבי עיר בינונית בישראל נרצחו בפונאר בשטח קטן כמו של מגרש חניה ליד הקניון העירוני. הלב שלנו נשבר בפונאר.

כיום פונאר הוא הפרוור הדרומי של וילנה. בתקופת השואה זה היה כפר המוקף ביערות, ששכן במרחק כעשרה ק"מ ממרכז וילנה. ביער הסמוך לפונאר מצאו הנאצים ועוזריהם בורות מוכנים. האפסנאות הצבאית חפרה ביער 8 בורות גדולים לאיחסון חביות דלק. המיקום התאים בגלל הקרבה לעיר, ובגלל שהעצים הסתירו את המקום מעיני המפציצים של בנות הברית. את יער פונאר חוצה מסילת ברזל שמאפשרת שינוע יעיל של הדלק.

בסוף יוני 1941 החלו הנאצים להביא ליער פונאר את יהודי הגטו בוילנה, ורצחו אותם על שפת הבורות. כל בור הוא בקוטר של כ30 מטר, כמו מגרש כדורסל. עומקו כמו גובה בית בן שתי קומות. אפשר להתרשם מגודל הבורות לפי צילומי האנשים שעומדים מעליו בפינה השמאלית העליונה של הצילום.

לאחר שחיסלו הגרמנים את גטו וילנה, הביאו יהודים ברכבות גם ממקומות אחרים. הרכבת עצרה בתחנת הרכבת של פונאר, היהודים הורדו ממנה והובלו רגלית אל בורות המוות. בירידה מהרכבת לרציף חילקו הגרמנים גלויות לחלק מהיהודים, ודרשו מהם לכתוב לקרוביהם כמה יפה ונעים הוא "מחנה העבודה" הזה. משסיימו לכתוב, הוליכו אותם אל מותם בבורות. כשהגיעו הגלויות האופטימיות למשפחותיהם, הם כבר לא היו בחיים.

כיום יער פונאר נראה פסטורלי. עצים גבוהים מאפילים על האדמה, וצמרותיהם מסתירות את השמיים האפורים. אפילו השמיים לבשו קדרות. הכל כבד ועצוב עוד לפני שמגיעים לבורות ההריגה. בכניסה ליער אפשר לראות שילוט אבן.

אחרי נפילת הגוש הסובייטי הוסיפו שם גם שלט בעברית. מהכניסה יש שביל המוביל אל הבורות.

בביקורנו בפונאר עם 'טיולי גשר' ירדנו מהאוטובוס במגרש החניה, והמדריך עקיבא סלע הוביל אותנו אל מסילת הברזל, ומשם אל האנדרטה המרכזית באתר. פחות מחמש דקות הליכה. האנדרטה בגובה כשלש קומות ולמרגלותיה משטח בטון גדול ובמרכזו 3 מדרגות שעליהן בסיס האנדרטה. על הבסיס מונחות אבנים קטנות שהשאירו מבקרים לפנינו. האנדרטה המקורית הוצבה בתקופת השלטון הסובייטי. כשהקשבנו לדברי עקיבא ליד האנדרטה, שמענו רעש שקשוק גלגלים של רכבת משא חולפת בסמוך. הרקע המוזיקלי הזה היה חוויה מצמררת.

בשנת 2005 הוסיפו על צידה של האנדרטה שלט זכרון לציון הביקור של נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

בשבילים וליד הבורות שוררת דממת מוות, תרתי משמע. רק קולות עמומים של פסיעותינו בשלג ובקרח מחרידים את הדממה. זוג ציפורים בורחות מפנינו בין ענפי היער. אני נזכר שקראתי פעם שאפילו הציפורים אינן מצייצות ביער פונאר. ואכן הציפורים שראינו לא צייצו, ולא ראינו ושמענו עוד ציפורים מלבד הזוג הזה. בצד אחד השבילים ראיתי עורב שחור מוטל מת על הקרקע. כאילו הגיע לשם במיוחד כדי לחדד עבורנו את תחושת המוות.

נעמדנו על שפת אחד הבורות. האויר מקפיא, אבל לא רק בגלל הקור והשלג. גם בגלל האווירה. בגלל המחשבות והניסיונות לדמיין את גופות היהודים שנערמו בתחתית הבור שלפנינו. כך שוטטנו חרישית בין הבורות. בחלק מהבורות העמידו אבני זכרון גדולות עם הסברים בשפה ליטאית.

חלק מפס הקול של יום השואה הוא שיר ערש לילד שאביו נרצח בפונאר. השיר נקרא ביידיש "שְטִילֶער, שְטִילֶער" (שקט, שקט), ובעברית "פונאר". את השיר ביידיש חיבר שמֶרקֶה קצ'רגינסקי, אברהם שלונסקי תרגם לעברית והזמרת חוה אלברשטיין שרה אותו בעברית. הנה הבית הראשון:

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!

כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,

הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ

פֹּה מֵעֲבָרִים.

אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,

דֶּרֶךְ אֵין לַחְזוֹר,

לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא

וְעִמּוֹ הָאוֹר. 

באתר של 'יד ושם' כתוב שהשיר פונאר הוא "שיר ערש לילד פעוט בגטו וילנה". אני לא הייתי מצליח להרדם לשמיעת מלים מחרידות אלה.

מילות השיר 'פונאר' חתמו גם את נאום התביעה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

בדרך חזרה עצרנו שוב ליד האנדרטה המרכזית, שם אילתרנו טקס זכרון. המדריך עקיבא סלע חילק לנו דפים עם מילות השיר פונאר. אמן הקלרינט אליעזר רוזנפלד הרטיט את הלבבות כשכרע ברך לצד האנדרטה, וניגן את הלחן של אלכסנדר תמיר לשיר הזה. אנחנו הצטרפנו בשירה חרישית ואחדים זמזמו את המנגינה. לצלילי הניגון המלנכולי הזה החלו הגברים בקבוצה להתנדנד כמו בתפילת "ונתנה תוקף". עקיבא הקריא פרק תהלים, אחד החברים אמר קדיש, ואחר התחזן בתפילת "אל מלא רחמים".

הכפר פונאר נמצא במרחק 300 מטר מבורות המוות. תושבי הכפר אולי לא ראו את מעשי הרצח, אבל בוודאי שמעו את קולות הירי. העיתונאי קאז'ימיר סקוביץ שהתגורר בכפר, כתב שלפעמים שמע יריות, בעיקר בשעות אחר הצהריים. הוא מתאר בסלידה שראה את שכניו מציבים דוכנים למכירת בגדים משומשים ליד ביתם בכפר וגם בשוק האזורי. הוא הבין שבכל פעם כאשר הגרמנים עזבו, נהגו שכניו להיכנס לבורות המוות, ולהפשיט את הגופות מבגדיהם ונעליהם, כדי לסחור בהם. מזעזע ומגעיל.

היו מעט מקרים של יהודים שרק נפצעו, ונותרו מתחת לגופות ההרוגים. בלילה הם פינו לעצמם דרך בין הגופות, טיפסו מהבור והלכו בשאריות כוחותיהם לכיוון האורות שבקעו מבתי הכפר. סקוביץ כותב שהוא הציע מים וחלב למי שהתדפקו על דלתו, חבש פצעי אחדים מהם, וביקש מהם לעזוב את ביתו לפני שיגיעו הגרמנים ויהרגו גם אותו. אבל רוב שכניו הכניסו את הניצולים הביתה, ומיד שלחו אחד מהמשפחה לקרוא לגרמנים שיבואו לקחתם. בפרוטוקולים של משפט אייכמן פורסמו עדויות מצמררות של אחדים מהניצולים מפונאר.

כשהבינו הגרמנים שהם עומדים להפסיד במלחמה, החליטו להעלים הוכחות למעשי הזוועה שלהם, והוציאו את "פקודה 1005". לקחו אסירים יהודים להוציא גופות מקברי אחים, לשרוף את העצמות וההוכחות שנותרו בשטח, ולפזר את האפר לרוח במקומות שונים.

גם ביער פונאר הפעילו את פקודה 1005. הביאו לפונאר כמאה אסירים יהודים, וחילקו אותם לקבוצות לפי משימות. הקבוצה הראשית נדרשה להוציא את הגוויות מתוך הבור. עד היום רואים באחד הבורות מתקן של מעין סרט נע ששימש להעלאת הגופות אל שפת הבור.

קבוצה אחרת הוציאה את שיני הזהב מלסתות הגולגלות שהועלו מהבור. קבוצת "קנוכן קלייבער" (אוספי העצמות המפורדות) מנתה נערים צעירים. היתה גם קבוצת "בניית ערימות" שתפקידה היה לרוקן את כיסי המתים, ולתת את הכסף והזהב לנאצים, ואח"כ לערום את הגוויות בערמות גבוהות שיתיאמו לשריפה. קבוצות אחרות היו "בוני מדורות" ו"פייער מייסטער" (מומחי הצתה). היו גם קבוצות שתפקידן היה "מרסקי עצמות" וקבוצת "מסנני האפר". הקבוצה המקצועית האחרונה היתה של "שפורן פארגלעטער" (גורפי הסימנים) שתפקידם היה לגרוף האפר שפוזר בשדות כדי שהשדה ייראה רגיל. בנוסף, תפקידם היה לגרוף עפר בתוך הבורות, ולהחזיר לתוכם גוויות אחדות כדי שהגרמנים יוכלו לטעון אח"כ שהרגו שם רק מעט מאוד יהודים.

השיטתיות הגרמנית בביצוע פקודה 1005 מעוררת בנו חלחלה.

חמישה מאנשי קבוצת השורפים הצליחו לחפור מנהרה לבריחה. במשך 3 חודשים חפרו בידיים ובעזרת גזעי עצים, עד שהמנהרה הגיעה אל מחוץ למתחם. אז סיפרו לחבריהם על המנהרה. 80 איש החליטו לברוח בקבוצות של עשרה אנשים כל אחת. כשיצאו מפתח המנהרה מחוץ ליער, נפתחה עליהם אש ממגדלי השמירה. רק 11 מהבורחים נותרו בחיים. אחד מהם העיד במשפט אייכמן שהקבוצה שלו שרפה "בין 56 אלף ל68 אלף גוויות". אחרי הבריחה, הביאו הגרמנים קבוצה חדשה של אסירים יהודים להמשיך במלאכת טשטוש מעשיהם.

הליטאים היו אכזרים מאוד, ולפעמים היו גרועים אף מהנאצים הגרמנים. למעשה, הליטאים רצחו יהודים עוד לפני שהגרמנים פלשו למדינתם. גם כיום מחללים ילדי הכפר פונאר את קדושת היער הנורא. את השבילים המובילים אל הבורות הם הפכו למסלולי תחרויות אופניים. חלק מהבורות הפכו למגרשי משחקים ולאתרי פיקניקים. אכן, צדק האונקלוס כשקבע "ליטא ארעא". ארורים!

אבל אין לדבר בהכללה על כל הליטאים. עלינו לתפוס פרופורציה בנושא הכאוב הזה. מחקר מדעי שנערך לפני כעשור על השואה בליטא, מחלק את הליטאים לשלש קבוצות: הטובים, הרעים, והאדישים. החוקרים הגיעו למסקנה שכ80% מהגויים הליטאים היו אדישים לאסון שמתרחש על העם היהודי. פשוטי העם שביניהם אפילו לא שמעו על השואה בזמן אמת, כי לא התעניינו בחדשות. 20% הנותרים התחלקו ל"טובים" ול"רעים", בערך חצי-חצי.

הרעים היו אותם חלאות מרצחים אכזרים. מדובר בפושעים שלפני השואה פגעו גם בשכניהם הגויים במעשי גניבה ושוד ואונס. מדובר גם בשיכורים כרוניים, מסוממים, אנארכיסטים, משוגעים וחולי נפש. כלומר, הזבל האנושי של תחתית החברה. לא כולם היו אנטישמיים. רבים מהם סתם חמדו את הרכוש של היהודים. כדי לבזוז את הבתים והחנויות הם רצחו את בעלי הבתים היהודים, או סייעו לנאצים הגרמנים לגרשם מהבתים. היו בליטא המון גויים רעים כאלה, אבל עלינו לזכור שהם היוו רק כ10% מהאוכלוסיה. אין להאשים את כל העם הליטאי במעשיהם הנלוזים, כשם שאנו לא רוצים שיאשימו את כל ציבור המתנחלים במעשי פרובוקוציה של חלק מנערי הגבעות.

מצד שני, עלינו לזכור לטובה את הליטאים הטובים. המחקר מגלה שכ10% מהליטאים גילו מעורבות פעילה לטובת היהודים. בליטא היו עשרות אלפי מקומיים שנתנו לשכניהם היהודים אוכל, בגדים או תרופות, או הסכימו לשמור על מטלטליהם או על ילדיהם עד שיחזרו מהמשלוחים. אבל להסתיר יהודים בביתם הם חששו מאימת הגרמנים, ומחשש להלשנות. "יד ושם" הכירו ב900 חסידי אומות העולם ליטאים. אוכלוסית ליטא מנתה בשואה 2.5 מיליון נפש, והמספר 900 איש הינו השני בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. אבל מלבדם היו עוד אלפי ליטאים טובים שלא הוכרו כחסידי אומות העולם. לפי הכללים של "יד ושם", אחד התנאים לזכאות לתעודת חסיד אומות העולם הוא שהאדם סיכן את חייו למען יהודים.

ליטא היא גם המדינה היחידה מחוץ לישראל שקבעה יום לציון השואה. הם מציינים את השואה בבתי הספר ובטקסים לאומיים ביום 26 בספטמבר, שזה תאריך חיסול גטו וילנה.

כל יהודי שמגיע לוילנה לטיול חייב לבקר גם באתר בורות הרצח בפונאר, וזאת גם בלי קשר ליום השואה.

הכותב היה אורח של 'טיולי גשר'