נחום גוטמן סיפר שהוא ראה פעם את יוסף חיים ברנר צועד אחרי הרב קוק, ומכניס רגליו בדיוק לעקבות שכפות רגליו של הרב קוק הטביעו בחול הרך. דבר דומה עושה כיום חברת 'טיולי גשר' שהפיקה סיור בעקבות הרב קוק לפני עלייתו לארץ ישראל. המדריך המיתולוגי עקיבא סלע לוקח את המטיילים לצעוד בדיוק במקומות שבהם צעד ופעל הרב קוק בצעירותו בלטביה ובליטא.

אומרים ש"האדם הוא תבנית נוף מולדתו". כאשר אנו רואים ומרגישים את נוף ילדותו של הרב קוק, אנחנו יכולים להבין טוב יותר את "האדם" הזה ואת גישתו המיוחדת לחיים ולתורה ולארץ ישראל. הנה חלק ממה שראיתי וחוויתי בסיור הזה:

התחנה הראשונה- דְבִינְסְק וגְרֵיבָה

הרב קוק נולד לפני כ160 שנה בעיירה גריבה, שכיום היא אחת משכונות העיר דבינסק, הנקראת כיום Daugavpils. הוריו נתנו לו את השם אברהם יצחק, וכינוהו "יצ'קי". כשהיה יצ'קי הפעוט בן 3 הוא הלך ללמוד ב'חיידר' בגריבה, והמציא משחק להשתעשע עם חבריו. הוא היה מסדר אותם בטור עם תרמיליהם על שכמם, כמו מתכוננים לצאת לדרך ארוכה. ואז אמר לקטנטנים להכריז בקול "לאן אנחנו הולכים?", והוא היה משיב בצעקה "לארץ ישראל". ואכן אברהם יצ'קי (יצחק) הכהן קוק הגיע לבסוף לארץ ישראל, ואף כיהן בתפקיד הרב הראשי.

בגריבה ודבינסק חיו יהודים רבים שומרי תורה ומצוות. הכמיהה לציון היתה טבועה בציבור הזה, וגם הילדים הרכים קלטו אותה, וביטאו אותה במשחקים חמודים כמו שעשה יצ'קי שלנו.

בשנת 1850 נפתח בעיירה דבינסק בית הכנסת "קדיש" שבו נהג הרב קוק להתפלל בצעירותו. לאחרונה שופץ ושוחזר בית הכנסת. על הקיר החיצוני ישנם שלטים שמזכירים את הרב קוק.

כך נראה כיום בית הכנסת מבחוץ ומבפנים:

התפללנו שם מנחה במנין, וזו היתה חוויה מרגשת לדעת שגם המנהיג המיתולוגי של הציונות הדתית עמד בדיוק באותו מקום ואמר בדיוק אותן תפילות. מה שהעצים את החוויה הרוחנית היו ניגונים שניגן המוסיקאי אליעזר רוזנפלד. כאן בבית הכנסת הוא ניגן את "והביאותים אל הר קודשי ואל בית תפילתי", וזה בדיוק מה שהרגשתי שם. (הכתובת: Cietoksna 38)

בית הכנסת פעל גם כבית מדרש, שם למד אברהם יצחק הצעיר, שהתגלה כעילוי. כשהיה בן 9 כבר נשא דרשות בבית הכנסת הזה, ובגיל 11 כתב פירוש לספר 'שיר השירים'. את הפרקים הראשונים כתב כאן בבית הכנסת. כאשר הגיע לגיל 15, המליץ הרב לוין שאברהם יצחק יעבור ללמוד אצל הרב חיים שפירא מבלרוס.

בין שתי מלחמות העולם פעלו כארבעים בתי כנסת בדבינסק, שאת רובם הרסו הרוסים במסגרת מאבקם בדתות. בנין בית הכנסת הגדול קיים עד היום. הרוסים הפכו את היכל התפילה לאולם ספורט כדורסל, ואת עזרת הנשים הפכו ליציע הצופים. בקיר שבו היה ארון הקודש הם פרצו כניסה ראשית לאולם הספורט. בתוך העיגול מעל ארון הקודש מבחוץ היה מוטבע פעם מגן דוד. כיום המבנה משמש חנות אלקטרוניקה. (הכתובת: Lacplesa 39)

מהעבר השני של הרחוב מול ביהכנ"ס 'קדיש' עומד בנין משרדים מודרני שנבנה על השטח שבו היה בית הספר היהודי. בבי"ס זה למד גם אליעזר בן יהודה בצעירותו.

לפני מלחמת העולם הראשונה חיו בדבינסק 117,000 תושבים, שכ55% מהם היו יהודים.החשובים ביניהם היו מאיר שמחה הכהן, בעל ה"משך חכמה" שהיה הרב של המתנגדים, והרוגוצ'בר, ר' יוסף רוז'ין, שהיה רבם של החסידים. גם איסר הראל ושלמה מיכאליס נולדו בדבינסק.

אברהם יצחק קוק למד אצל הרב שפירא, ידידו של רב העיר פוניבז', האדר"ת (אליהו דוד רבינוביץ תאומים). כאשר שמע שהאדרת מחפש חתן לבתו, הציע את בחיר תלמידיו. אברהם יצחק נסע לריגה לפגוש את האדרת ואת הכלה המיועדת, אלטה בת-שבע. שם הם התארסו.

כך נראה אברהם יצחק קוק באותה תקופה:

האדרת הציע לחתנו המיועד ללכת ללמוד בישיבת וולוז'ין, שהיתה הישיבה החשובה ביותר בעולם באותה תקופה, והבטיח לו תמיכה כספית בזמן הלימודים. בוולוז'ין למד אברהם יצחק בחברותא עם הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. לאחר שנה וחצי חזר לפוניבז' להינשא.

תחנה 2- פּוֹנִיבֶז'

בשנת 1886 התקיימה בפוניבז' החתונה של אברהם יצחק בן 21 עם בת המרא דאתרא, אלטה בת-שבע שהיתה בת 19. הזוג הצעיר התגוררו בבית של הורי הכלה ונסמכו על שולחנם. החתן הצעיר החל ללמוד עם חותנו האדר"ת בביהמ"ד המקומי. באותן שנים הוקמה בפוניבז' ישיבה חשובה. בנין הישיבה קיים עד היום, וכך הוא נראה מבחוץ:

כיום הבנין משמש מאפיה ומשרדים, והבעלים החדשים אינם מאפשרים להכניס תיירים.

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר הספר 'חפץ חיים', ריכז קבוצה של תלמידים מצטיינים שהיו כהנים, והטיל עליהם להתעמק בסדר קודשים. זאת כדי שכאשר יבוא המשיח במהרה בימינו, יהיו בעם ישראל מומחים לעבודת המקדש. גם הרב קוק צורף לנבחרת הזו, והשקיע עצמו בלימוד עבודת הכהנים בבית המקדש. אך מעבר ללימוד, הוא הושפע מאוד גם מהגישה הפרגמטית של החפץ חיים, שהשפיעה עליו גם בתחומים אחרים. כך אנו יכולים להבין את החלטתו כעבור שנים להתעמק גם במצוות התלויות בארץ.

בינתיים המצב הכלכלי בבית הרב האדרת הורע מאוד. הוצאות גדולות בגלל מחלה של אחת הבנות אילצו את הבת אלטה ובעלה אברהם יצחק לחפש מגורים אחרים ופרנסה. החפץ חיים עודד אותו לקבל את משרת הרבנות בעיירה זיימל.

תחנה 3- זָיְימֶל

זיימל הייתה ישוב חקלאי קטן, וכך היא גם כיום. מעבר לבתי העיירה הקטנה משתרעים שדות גדולים לכל רוחב העין, מתוחמים בשורות של עצים בשלכת, הצומחים על גדות נחלים ואגמים קטנים. מי האגמים והשלוליות קפואים בתקופה זו. הרבה ערימות שלג שטרם נמס, והשמים אפורים תמיד.

פה ושם רואים בית חווה שעשן לבן מיתמר לאיטו מהארובה על גגו. רוב הבתים בנויים מאבן וצבועים לבן או בנויים מאבני בריק כתומות בלי טיח. מאחורי כל בית יש מתבן. המתבנים עשוים מעץ, חלקם השחירו מיושן ומרקבון. בכל חצר רואים ערימה של עצים להסקה. מפעם לפעם נראה עדר קטן של צבאים יוצא בריצה מהיער וחוצה את מרחבי השדות אל היער ממול. זו היתה תבנית הנוף של העיירה זיימל גם בתקופת הרב קוק. הדבר היחיד שמזכיר לנו שאנחנו במאה ה21 זה המכוניות החדישות החונות בחצרות חלק מהבתים.

ביתו של הרב קוק עמד סמוך למרכז העיירה, (מאחורי הבית שברחוב Bauskes napr 7). הבית עצמו נהרס, אך החלק התחתון של הקירות החיצוניים שרד. הקיר החיצוני שנהרס עד היסוד, מסומן כיום בשורה של אבנים לבנות המונחות על הקרקע. תוי המתאר של הגג נראים על הקיר החיצוני של הבית הצמוד.

לפני בית הרב עמד בית הכנסת. גם מקום הקירות של מבנה זה מסומנות באבנים לבנות. נותר שריד של פינת בית הכנסת, שהיה בנוי לבנים אדומות. בצד אחר נותר קטע בטון מקיר אחר. מקום הבימה מסומן כיום באבנים שיוצרות מעין ערוגה לשיח גדול.

בבית הכנסת הזה למד הרב קוק תלמוד ירושלמי, וכאן הוא חיבר את החוברות 'עיטור סופרים'. קונטרסים אלה נכללים ב"אגרות הראיה" שלמדנו בצעירותנו. התרגשתי לעמוד במקום שבו ישב הרב קוק וחיבר את הספרים האלה. הצטערתי שלא הבאתי מהבית את הכרך המתאים מה"אגרות", כי קריאה של פרק ממנו במקום הזה יכולה להיות חוויה מיוחדת.

כל יהודי זיימל היו דתיים, ורוחות ההשכלה והמודרנה לא חדרו לעיירה הקטנה. הרב וקהילתו חיו במעין "חממה דתית". העיירה נודעה בגידולי הפשתן שבהם עסקו גם חקלאים יהודים. מכאן אפשר להבין טוב יותר את יחסו המיוחד של הרב לחקלאות, למצוות התלויות בארץ, ובמיוחד לשאלות הקשורות בשנת השמיטה ולחליבה בשבת. הרב קוק הבין טוב יותר מרבנים אחרים את החקלאות. לפיכך הוא הציע את הפתרון של 'היתר מכירה'. הרבנים שמתנגדים להיתר המכירה מכירים את סוגיות השמיטה רק מבית המדרש, ולא חיו את השטח כמו הרב קוק. את הנקודה הזו אנו מבינים כאשר אנו מסתובבים ברחובות זיימל ובשדותיה.

כך היה נראה הרב קוק כאשר הוא כיהן ברבנות בזיימל:

בזיימל נולדה בתו הבכורה של הרב, פרידה חנה. לאחר הלידה חלתה הרבנית אלטה בת שבע, וכעבור כשנה וחצי נפטרה. הרב קוק נותר אלמן עם בתו הפעוטה, ושקע בדיכאון על מות רעייתו האהובה. הוא חיבר שיר אהבה לזכרה שבו כתב בין השאר:

מַחְשַכִּים סְבִיבַי וְחוֹשֶך יָמֵש,

עַרְפִילֵי עָבַי יַקְדִירוּ לִי שָמֶש.

שוֹכֵב קֶבֶר עוֹדֶנוּ חַי

אֵין קֵץ לַשֶבֶר, לַמְצוּקָה אֵין דַי.

תִקְוָתִי הַנִשְקֶפֶת מֵחֶבְרָתֵך הַנְעִימָה,

הִנֶהָ נִשְרֶפֶת כְּעוֹלָה תְמִימָה.

שנים רבות לא היה ידוע מקום קבורת הרבנית. בית העלמין היהודי של זיימל ממוקם בפאתי יער על גדות יובל של הנהר. רוב המצבות נפלו ארצה וחלקן נסחפו במורד הגבעה. לפני כשלש שנים וחצי גילה עקיבא סלע את מצבתה וצבע את האותיות החרוטות בה.

פ"נ

האשה הרבנית

שרה בת שבע בת

הגאון אליהו דוד

רבינוביץ שליטא

שנפטרה ביום יב

אייר תרמ"ט

ת.נ.צ.ב.ה

עמדנו בדממה מסביב למצבה. מישהו אמר "אל מלא רחמים", אחר אמר קדיש על אימו ועל הרבנית, המדריך עקיבא הקריא את כל השיר, ואליעזר רוזנפלד ניגן בחלילו את "אשת חייל מי ימצא". זה היה טקס אזכרה מרגש.

כעבור כשנה של אלמנוּת נשא הרב קוק את בת הדודה של אשתו המנוחה, שהיתה בת של אחיו התאום של האדר"ת. בשנת 1891 נולד להם בזיימל בן, צבי יהודה, שבבגרותו היה ראש הישיבה שלי ב'מרכז הרב' בירושלים.

הרב קוק נהג לנסוע מפעם לפעם לעיירה השכנה בּוֹיְסְק אל המרא דאתרא, הרב מרדכי אליאשברג, מבכירי הרבנים של תנועת חובבי ציון וממייסדי תנועת 'המזרחי'. הם דנו לעומק בסוגיות של כלל ישראל וארץ ישראל, ולא תמיד הסכימו ביניהם. הרב אליאשברג היה בקשר הדוק גם עם הנצי"ב מוולוז'ין. בשנת 1889 נפטר הרב אלישברג, והרב קוק נסע להלוויה של ידידו וספד לו מעל מיטתו. יהודי בויסק התרשמו מאוד מדבריו, וביקשו למנותו כיורש של הרב אליאשברג ברבנות של בויסק. הרב קוק היה אז צעיר בן 25 בלבד וסירב להצעה, אז הם בחרו רב אחר. אחרי 5 שנים הוא עזב לעיר אחרת, ושוב פנו לרב קוק לכהן ברבנות בבויסק, והפעם הוא נעתר.

זה לא היה פשוט. 7 שנים כיהן הרב קוק בזיימל, והיה נערץ על הכל. יהודי זיימל התנגדו שהרב יעזוב, ולכן ארגנו שביתת עגלונים כדי למנוע ממנו אפשרות לנסוע לבויסק עם מטלטליו. בסוף יהודי בויסק שלחו עגלונים להביאו.

תחנה 4- בּוֹיְסְק

בויסק היתה עיירה גדולה במרחק 22 ק"מ מזיימל. כיום עובר ביניהן הגבול בין לטביה לליטא. עשר שנים כיהן הרב קוק בבויסק. הכיכר המרכזית של העיירה נראית כיום כמעט כמו שהיתה בימי הרב קוק. היא מוקפת בתי אבן דו קומתים, עם גגות רעפים משולשים. על אחד הבתים בכיכר תלוי ציור בד ענק בגובה שתי קומות שמתאר את יום השוק שהיה כאן. בצילום נראים גם יהודים עגלונים וגם נשים שנראות יהודיות לפי כיסוי הראש.

בפינת הכיכר ישנו אתר הנצחה לבית הכנסת הראשי ולבית הרב הצמוד. (רחוב Rigas פינת Pasta) בית הרב נהרס, והעיריה גידרה את שטחו ברשת ברזל בצבע ירוק, והציבה שלט הסבר מול המקום שבו היתה דלת הכניסה. כשאנו עומדים שם ומסתכלים שמאלה, אנו יכולים לראות את מי הנהר זורמים, כמו שראה אותם הרב קוק מחלונו.

בית הכנסת נהרס בתקופת השלטון הסובייטי. בשנים האחרונות הוקם אתר הנצחה בשטח בית הכנסת. במקומות שעליהם עמדו הקירות החיצוניים בנו דרגשים נמוכים מאבנים בתוך מסגרות ברזל. בפינות הציבו פסלים אבסטרקטיים של נשים.

במקום שבו עמד ארון הקודש הציבו פסל מיוחד בצורה של מנורה עשויה מאבנים וברזל.

במקום שבו עמדה הבימה ושולחן הקריאה בתורה הציבו אבן זכרון שחורה בצורה של שולחן, כאשר צידה העליון בצורה של ספר פתוח. על המיצג הזה חרטו את תולדות היהודים בבויסק.

התפללנו מנחה במנין בתוך המתחם המסומן של בית הכנסת, מסביב לאנדרטה שסימנה את דוכן הקריאה. כשאמרתי "לירושלים עירך ברחמים תשוב" חשבתי כמה זמן האדמה הזו והקירות האלה לא שמעו "אשרי יושבי ביתך"…

בהמשך הרחוב עומד הבנין ששימש בית המטבחיים לשחיטה כשרה. בנין בית הספר היהודי שבו לימד הרב קוק שרד, והוא משמש כיום קליניקה של רופאי שיניים.

יותר ממחצית תושבי בויסק היו יהודים. זו היתה קהילה מגוונת. חיו בה לא רק דתיים כמו בזיימל, אלא כאן הכיר הרב לראשונה את אנשי תנועת ההשכלה, את החילוניים שהחלו לפתוח חנויותיהם גם בשבתות, את הימין הציוני, את השמאלנים מהבונדס, הקומוניסטים, ועוד כל מיני מפלגות שמקצתן קיימות עד היום גם בישראל. כל יהודי העיירה כיבדו את הרב, והוא אהב את כולם. זה מסביר את גישתו הבסיסית לכלל ישראל גם כאשר חי בארץ ישראל. כי כאן בבויסק למד הרב להכיר את העולם הרוחני של החלוצים החילוניים, והבין שהם לא "עגלה ריקה".

על רקע מה שעבר עליו כאן בכהונתו בבויסק אנו יכולים להבין טוב יותר גם את החשיבות שהוא ייחס לחזרה בתשובה. כאן הגיע הרב קוק למסקנה שעבודת אדמה בארץ הקודש היא מצוה חשובה, ולפיכך יש ניצוץ של צדיקות גם בחלוצים בא"י שהפסיקו לקיים מצוות אחרות. ברוח זו פעל גם בכהונתו כרב הראשי לארץ ישראל. חוויותיו פה בבויסק היו הבסיס לרעיון לצאת כעבור שנים ל'מסע המושבות'. כי הוא ידע מניסיונו האישי בבויסק שאפשר להשפיע על החקלאים האיכותיים האלה.

כאן בבויסק כתב הרב קוק את ספרו 'עין איה'. מענין יהיה ללמוד אותו שוב לאחר שנחשפתי לנופים שבהם נכתב במקור.

בתקופת כהונתו בבויסק התכתב הרב קוק עם גדולי הרבנים באירופה. ביניהם החפץ חיים מראדין, החזון איש, הרב חיים עויזר גרודזינסקי, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הרב חיים סולובייצ'יק, האדמו"ר השישי של חב"ד הריי"ץ, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב אהרון קוטלר, הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין, ועוד רבים. ממכתביהם עולה שכולם מכבדים אותו כאחד מגדולי הדור ההוא, למרות שחלקם חלקו על שיטתו והשקפתו.

אחרי הקונגרס הציוני בבאזל בשנת 1897 נפוצה שמועה כאילו החליט הקונגרס כי "לציונות דבר אין לה עם הדת". (בדיעבד זה התגלה כפייק ניוז, שהשמאלנים הפיצו את דעתם שנפסלה בהצבעה). רוב האדמורים והרבנים הליטאים החליטו אז להתרחק מהציונות, ולהסתגר בד' אמות של ההלכה. לעומתם, הרב קוק פתח חזית נגד החלטה זו, וקבע שישנה דרך נכונה יותר של ציונות דתית בלי ניתוק הדת מהלאומיות. הוא פרסם את עמדתו במאמר בשם "אפיקים בנגב" שלמדנו בישיבה בזמננו. בעקבות הביקור בבויסק יכול המאמר להיות מובן קצת אחרת ממה שלמדנו בישיבה.

כיום מקובלת בציבור החרדי גישה מתנשאת ומזלזלת בממשיכי דרכו של הרב קוק. מכנים אותנו "קוּקנִיקֶעס" או "מזרוּחניקים" בלעג. הם אינם יודעים שרבניהם חשבו להיפך.

החפץ חיים שמע פעם פגיעה ברב קוק, והגיב: "לשמע דברים כאלו יש לקרוע קריעה". החזון איש סירב ללחוץ את ידיהם של המשלחת הירושלמית לכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, ואמר להם: ”לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום. דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה”. גם הרב יוסף חיים זוננפלד, שנחשב בר פלוגתא של הרב קוק, העריך את הרב ובפגישותיהם נהג לדבר איתו ארוכות בדברי תורה.

תחנה 5- טֶלְז

בשנת 1904 הזמין ראש ישיבת טלז, רבי אברהם יצחק בלוך, את הרב קוק להיות המשגיח הרוחני בישיבה. הרב קוק נסע לטלז להתרשם מהישיבה. לאחרונה שופץ בנין הישיבה, וכך נראה בנין הישיבה כיום:

האולם הגדול של בית המדרש הוסב להיות מרכז תרבות מקומי הכולל אולם הרצאות ומוזיאון לענבר ולהיסטוריה מקומית. במקום שבו עמד עמד ארון הקודש הציבו מסך טלויזיה ענק. כאשר הרב קוק ביקר באולם הזה הוא התאהב בקולות ובריחות שעלו מבית המדרש, וליבו נמשך אליהם. ישיבת טלז כונתה אז "מלכות של תורה". הרב קוק התלבט מאוד אם לעזוב את קהלו בבויסק למען הענין האישי שלו.

במכתביו הוא שיתף בהתלבטויות את חותנו האדרת, שבינתיים עלה ארצה וכיהן כרב של ירושלים. במכתב התשובה של האדרת הוא מפציר גם ברב קוק לעלות ארצה. הרב קוק המשיך להסס, ואז האדרת שלח את הרב יצחק ניסנבוים, שלמד בוולוז'ין עם הרב קוק ובהמשך היה ממקימי "המזרחי", כדי לשכנעו לעלות לא"י. כאשר הוא לא הצליח, שלח הרב האדרת את רבי יואל משה סלומון מפתח תקוה לשכנעו. בסוף אותה שנה הפליג הרב ארצה עם משפחתו.

הרב צבי נריה פרסם ספר על תולדות הרב קוק עד עליתו ארצה בגיל 39, וקרא לספר "טל ראיה". 'טל' זה 39 בגימטריה, ו'ראי"ה' זה ראשי תיבות של רבי אברהם יצחק הכהן. מהספר הזה שאבתי חלק מהמידע בכתבה זו.

הרב נריה מציג בספרו צילום של הרב קוק משנת עליתו ארצה.

בליטא נחקק לפני שנים אחדות אחדות חוק שמחייב רשויות מוניציפליות לשפץ אתרי מורשת מקומיים. הכוונה היתה בעיקר לכנסיות ובתי ספר, אבל חלה גם על אתרים יהודיים. הגברת ויליה מלינאוסקייט Vilija Malinauskaite מחברת JewishTravel Lv פיתחה בעזרת עקיבא סלע מסלול טיולים מיוחד באתרי מורשת יהודית שכבר שופצו בהתאם לחוק הזה. הטיולים האלה והסיור של 'טיולי גשר' מומלצים לכל מי שלומד ולמד מתורתו של הרב קוק בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר ולבוגריהן ומשפחותם.

הכותב היה אורח של החברות "טיולי גשר" ו- "JewishTravel Lv"