ארוע ענק של הצדעה לציבור הדתי ומפעליו מתקיים היום ואתמול בבנייני האומה בירושלים בהשתתפות אלפי סרוגים. הארוע נקרא "ג' אלול – יש לנו כנפי רוח". התזמון נקבע לפי יום פטירת הרב קוק, בדיוק לפני 90 שנה.
כשאנו נכנסים לבנייני האומה בירושלים, מרגישים כאילו הצעד הראשון הוא מעבר לסף של עולם אחר – עולם שבו ההיסטוריה, האמונה והתרבות של הציבור הדתי משתלבים יחד לכדי מיצג חי, רווי נשמה. האירוע הזה אינו סתם מופע. הוא כמו מסע רוחני ממוסד ומואר, שבו כל צעד, כל דלת וכל פסוק מחזקים את תחושת השייכות והגאווה שלנו, כמו נשיפה של רוח קדושה שממלאת את האולם כולו.
המופע המרכזי הוא "אורות" בהשתתפות ישי ריבו, ביני לנדאו, אברהם פריד, יונתן רזאל, שמואל, רחל גולדברג, יהודה סעדו, רועי ידיד, ואלירן שדה, ובהנחיית עודד הרוש ואורית מרק אטינגר. 3 פעמים מתקיים המופע הזה באולם אוסישקין בבנייני האומה. השתתפתי במופע הראשון, והאולם שמכיל 6,000 מקומות היה מלא מפה לפה. המארגנים אומרים שכך היה גם בהופעות הנוספות. אלפי הסרוגים יצרו תחושת גן עדן של חיבור ואחווה. כשהמופע "אורות" החל, הרגשתי איך הצלילים – שילוב של שירה, לחן ורעד של קול אנושי – חודרים אל תוך העצמות. זו הייתה לא רק מוזיקה, אלא תפילה קולית שמתחברת למקצב הלב שלנו, למורשת שלנו ולרוח הציונות הדתית.
אבל לפני שמגיעים למופע, הדרך למעלה הינה כבר מסע בפני עצמו. שערים מוארים שעליהם פסוקים של הרב קוק מציגים את עוצמת החזון של הדורות הקודמים. נושאים את עינינו, נושמים את האור הזה, מרגישים את המשמעות – כאילו הפסוקים לא נכתבו על השערים, אלא נדבקו לרקמת הלב.
במעלה המדרגות לקומה השניה הוקם מיצג נופלי 'חרבות ברזל' מרגש ונוגע ללב, ראשון מסוגו בארץ. עשרות (או מאות) מעין דלתות כחולות ניצבות כמו ספר חיים, כל אחת נושאת שמות ותמונות של 3 נופלים, והצעדים האיטיים שלנו בין הדלתות יצרו הד של תפילה שקטה. ברקע נשמעת מוזיקה חסידית מלנכולית – שילוב של געגוע וצער שמחבר אותנו לרגעים של הקרבה, לאלה שנטלו חלק במחיר הגבוה של הגנת המולדת. על הקיר הצפוני תלויים שלטים אחידים של מאות שמות נופלים, מחולקים לפי מוסדות לימוד וארגונים, כמו תנועת בני עקיבא, מרכז ישיבות בני עקיבא, אמי"ת, נועם צביה, תנועת עזרא, וכיו"ב. מראה מצמרר שממחיש את המחיר הגבוה ששילם המגזר הדתי על הגנת המולדת. המראה הזה גורם לנו להרגיש גאווה עמוקה ותחושת מחויבות אישית למורשת שממנה אני חלק.
בקומת הקרקע נמצאת מנהרת הזמן. מסע ויזואלי שעובר בין תחנות מרכזיות בעיצוב הציונות הדתית. המיצג "הנני" מציג דמויות מעוררות השראה, אנשים שהקימו יוזמות, בתי מדרש, מפגשים חינוכיים – סיפורים שמזכירים לנו שהשפעה היא תמיד אישית, גם אם היא גדולה מהחיים עצמם.
באולם טדי בבנייני האומה ישנו מתחם עם מיצגים שהוקמו במיוחד לכבוד האירוע. הפופולרי ביותר הוא שחזור של בית מדרשו של הרב קוק. התור הארוך בכניסה לא הפריע – להיפך, הוא חימם את הלב, כמו צעד ראשון למסע בזמן. הבאים לבית המדרש יושבים על הספסלים המשוחזרים, חובשים משקפי מציאות מדומה VR תלת מימדיים, ויוצאים לסיור בעקבות הרב קוק. החל מעיירת מולדתו גריבה, לישיבת וולוז'ין בליטה שם למד בצעירותו, ממשיכים בעיירות זיימל ובויסק שבהם כיהן ברבנות, עד שעלה ארצה לכהן כרב של יפו והמושבות. הסיור הוירטואלי ממשיך בירושלים בה הקים את מוסד הרבנות הראשית ואת ישיבת 'מרכז הרב' הקרויה על שמו. התחושה היא שאנו ממש חלק מהסיפור הזה, צועדים איתו, נושמים את אותה אווירה, חווים את אותה התלהבות רוחנית שהובילה את הציונות הדתית קדימה.
הדוכנים האחרים הוסיפו עוד מימד חווייתי: שחקנים מציגים ארועים ומעמדות שונים של הציבור הדתי לאומי, עם מיצגים על הקמת תנועת בני עקיבא, הקמת גוש אמונים, וכדומה. באחדים מהם יש עמדות צילום שבהם מוזמנים המבקרים לעמוד לפני קיר ירוק, להצטלם, לבחור רקע כבקשתם, ולקבל צילום עם מגנט הדבקה למקרר. אני בחרתי צילום שבו אני כאילו לומד בחברותא עם מרן הרב קוק זצ"ל. אחרים בחרו תמונות עם רקע ממסע המושבות, או מהוועידה הארצית של בני עקיבא, וכדומה.
באולמות האירועים התקיימו גם שיעורי תורה והרצאות בזה אחר זה. ההרצאה המרתקת ביותר ששמעתי היתה של הרב הדיין אברהם זרביב מבית אל, שסיפר חוויות מסמרות שיער על שירות המילואים שלו כמפעיל דחפור D9 בחאן יונס ועזה, ועל מטענים שעליהם עלה, ועל עשרות טילי RPG שפגעו בטרקטור שלו. כל מילה שלו הייתה מגע של גבורה, התמודדות ואמונה. תחושת הערכה עמוקה למי ששומר על המולדת התרחבה בי, יחד עם תחושת שליחות אישית להמשיך את המורשת הזו.
ובסביבה, ריחות ירושלים – של אבן חמה, של קפה חם ומאפה טרי, סייעו להעצים את התחושות. השמיים שהשתקפו דרך חלונות האולם, הניגונים, השיחות, הצחוק וההתרגשות – הכל יצר חוויה חושית של עיר, עם היסטוריה, רוח וחיים.
מעבר לכל, תחושת הגאווה והזקיפות קומה הייתה מוחשית: ההבנה שהציבור הדתי שלנו מוביל, משפיע ומתחבר לערכים היהודיים בצורה שממלאת את הלב. החיבור למורשת, לדמויות שהשפיעו, ולנוער שמוביל – גורם לנו להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מעשה רוחני שממשיך לגדול ולהתפתח.
את הארוע הגדול והמרשים הזה יזמה חגית משה, סגנית ראש עיריית ירושלים, לציון 90 שנה לפטירת הרב קוק ביום ג' אלול, החל השנה ביום רביעי הקרוב. את הארוע היא פתחה בנאום מרגש, וציטטה מדברי חלל צה"ל אריה אליהו הי"ד: "גם ברגעי כאב אני אומר תודה להשם, הודו להשם כי טוב". בהמשך נאומה היא הכריזה: "אנחנו יודעים מתוך תורתו של הרב קוק לדעת לשלב, להשפיע ולהחזיק בגאווה את תורת ישראל וארץ ישראל". לדבריה, אנחנו צריכים להמשיך להודות גם כאשר המציאות היא מורכבת. אנו רואים את הנוער המופלא שלנו מוביל ומשפיע בכל תחום. אנחנו נמצאים בכל מקום, לא רק בבית המדרש, ושם אנו משפיעים. גאוות היחידה שלנו באה לא רק מתוך הסתגרות ורצון לטפוח על השכם.
כאמור בתחילת הכתבה, היה זה ארוע ראשון ויחיד מסוגו. חגית משה קצרה תשואות רמות מהקהל כאשר הכריזה "הארוע הזה אינו אפיזודה חולפת. נעשה זאת מעתה בכל שנה כמסורת עבור עם ישראל ועבור הציונות הדתית".
המילים הללו, בצירוף הקהל המלא, יצרו תחושה של קהילה חיה, מחוברת, שהערכים שלה חזקים כמו אבן, והרוח שלה פורחת כנשמה משוחררת. ההכרזה שהאירוע יהפוך למסורת שנתית הייתה רגע של שיא – השפעה שמרגישה כמו תפילה קולקטיבית, כמו נשימה אחת שמחברת את כולם יחד.
בסופו של יום, כשיצאתי מהאולם, נשמתי עמוק והרגשתי – כל צעד ברחבי הבניין, כל מיצג וכל שיר, היה הזדמנות לראות את הנשמה של הציבור שלנו, מוארת, מחוברת לעבר ולעתיד, מתנשאת מעל היומיום – ואנחנו, באותו רגע, מרגישים שיש גם לנו כנפיים אמיתיות של רוח.
הארוע נמשך גם היום. מי שלא היה שם, מומלץ לקחת את הילדים, ולרוץ ולהשתתף.
