השבוע מציינים בישראל את יום הזכרון לשואה ולגבורה. לכבוד יום הזכרון לשואה מידי שנה אנו מפרסמים מחנות השמדה פחות מוכרים מאשוויץ, שכולנו ביקרנו בו. הפעם אנו מתמקדים בלטביה.
בתקופה זו של מלחמה באוקראינה, רבים מזכירים את הטבח המפורסם בבאבי יאר הסמוכה לקייב. טבח מזוויע דומה בוצע בשואה גם ביער רוּמְבּוּלָה Rumbula בקרבת ריגה, בירת לטביה. שם נמצאים קברי האחים מהגדולים בעולם.
מחודש יוני עד אוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי ריגה וסביבותיה לתוך גטו בפרוורי העיר, והביאו לשם גם יהודים מגרמניה. בנובמבר פינו הגרמנים את צפון מזרח הגטו מיושביו, גידרו אותו, וקראו לו "הגטו הקטן". לשם העבירו גברים שמסוגלים לעבוד, ואת רבים מהזקנים והחולים והילדים שנשארו בתוך הגטו הגדול הרגו ביריה בראש.
במרחק כעשרה ק"מ מהגטו נמצא יער רומבולה. הנאצים הטילו על עוזריהם המקומיים ועל שבויים רוסיים לחפור ביער 4 בורות ענקיים בצורה של פירמידה הפוכה, שכל צלע שלה באורך כ50 מטר ובעומק של כ5 מטר.
ב30 בנובמבר (י' בכסלו תש"ב) בשעה 4 לפנות בוקר, פשטו הגרמנים ועוזריהם הלטבים לגטו. אחד מהניצולים, מקס קאופמן, כתב יומן שבו תיאר: "אלפי גרמנים שיכורים לחלוטין ולטבים פרצו לדירות כשהם צועקים בפראות, וזורקים ילדים מחלונות הקומות הגבוהות". באותו יום הוליכו הנאצים ועוזריהם הלטבים כמחצית מהיהודים שנשארו בגטו ריגה ליער רומבולה. בחוץ שרר קור מקפיא, ויהודים רבים מתו בדרך מאפיסת כוחות. כשהגיעו לבורות שהוכנו מראש, העמידו על שפת הבור שורות של 11 איש, וירו בהם למוות. הנרצחים נפלו לתוך הבור. עד רדת החשיכה התמלאו הבורות ב12,000 גופות. ב-8 בדצמבר חזרו הגרמנים ועוזריהם המקומיים להוביל את שאר תושבי הגטו ליער, ורצחו אותם באותה שיטה. כ25,000 יהודים נרצחו ביער רומבולה, ביניהם הסופר וההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, שנשלח מגרמניה לריגה. רק 3 יהודים הצליחו להינצל, וגילו לעולם את הזוועות שהתרחשו ביער רומבולה.
כעבור כשנתיים וחצי, כשהיה נראה שהגרמנים מפסידים במלחמה, הם ניסו לטשטש את הרצח ההמוני גם ביער רומבולה. הביאו לשם אסירים יהודים וקומוניסטים, הורו להם להוציא מהבורות הפתוחים את הגופות הנרקבות, ולשרוף אותן כדי להשמיד ראיות. גרמנים מהאיינזצגרופן, שנשפטו ב1946 על פשעי מלחמה, טענו שהלטבים עשו את מרבית ההרג.
בשנות ה60 איתרו יהודים את קברי האחים ברומבולה. גידרו אותם באבן נמוכה, ושמו אבן מצבה גדולה על כל בור. כך נראה כיום אחד הבורות:
השלטונות הסובייטים הציבו במקום מצבת אבן שחורה, שעליה חקוקות המלים "קורבנות הפאשיזם" בלטבית ויידיש ורוסית. בלי שום איזכור לקורבנות היהודים ולרוצחיהם.
אחרי נפילת הגוש הסובייטי בשנות ה90, זכה האתר להתיחסות מכובדת יותר. בצידי השביל המוליך אל הבורות הציבו אבני בטון קטנות בצבע אפור, שמוטבע בהן מגן דוד ומתחתיו חרוט "1941-1944". במרכז היער נבנתה אנדרטה מרשימה. במרכזה ניצבת בגאון מנורת שבעת הקנים, בגובה כ4 מטרים, והיא מוקפת במאות סלעים קטנים, מסודרים בצורה של מגן דוד, ועליהם חקוקים שמות חלק מהקורבנות.
שרשרת דגלי ישראל אינה חלק מהאנדרטה, אלא נתלתה שם ע"י מבקרים שהיו שם לפניי.
מידי שנה בחודש נובמבר נערך במקום הזה טקס בהשתתפות יהודים מריגה ומישראל, וגם אנשי ממשל לטביים ונבחרי הסגל הדיפלומטי. לטקס בשנת 2005 הוזמן גם נשיא ישראל, משה קצב. לכבוד בואו הציבו בכניסה אבן מצבה שחורה שעליה כתוב בעברית, באנגלית, ובלטבית: "לזכר הקורבנות היהודיים אשר נרצחו ביער רומבולה. משה קצב, נשיא מדינת ישראל, וואירה וויקה-פרייברגה, נשיאת הרפובליקה של לטביה. ביקור ממלכתי ראשון של נשיא מדינת ישראל בלטביה. 21 בספטמבר 2005 י"ז באלול תשס"ה".
התקשורת הישראלית התעלמה מהביקור ההיסטורי והחשוב הזה. בארכיוני העיתונים לא מצאתי איזכור לטקס הזה (וגם לא במחשב של כותב הנאומים שלו). השבוע דיברתי עם הנשיא קצב, והוא סיפר לי שבנאומו בטקס דיבר על כך שכל דבר באירופה מעורר בנו חיל ורעדה- רכבות, גדרות, מחסנים ושלג ועוד. אנחנו עדיין לא יודעים כל מה שאירע ביער רומבולה, ובעתיד יתגלו פרטים נוספים על הזוועות במקום הזה ועל מאורעות השואה גם בריגה ובמקומות אחרים באירופה.
מעבר לתוכן הנאום, הנשיא משה קצב משתף אותנו לראשונה בתחושותיו האישיות: "לפני הנחיתה ליוו את המטוס שלי מטוסי קרב. אחרי הנחיתה היה עלי לסקור מסדר כבוד של חיילים מקומיים. בכל מדינה אירופית מראות אלה תמיד עוררו בי תחושות חרדה וסערת נפש. זה הפריע לי להיות מרוכז בממלכתיות בטקסים, וכך הרגשתי גם ביער רומבולה".
הנשיא השמיני, משה קצב, ונשיאת לטביה סוקרים מסדר כבוד בריגה לפני ביקורו ביער רומבולה
אורח הכבוד בטקס בשנת 2016 היה נשיא לטביה, ריימונדס ויוניס. בנאומו הוא גילה אומץ ויושרה כאשר הודה לראשונה באופן רישמי בהשתתפות הלטבים ברצח היהודים: "היום אנו מוקירים את זכרם של 25 אלף יהודים שנרצחו באכזריות ביער רומבולה בפעולה שאורגנה על ידי הנאצים. במימושה של פעולה זו השתתפו, לצערי, גם כוחות לטבים מקומיים. זה בלתי נתפס שבשני ימים בלבד באופן שיטתי וקר רוח הוצאו להורג אזרחינו, בכמות התושבים המתגוררים כיום בעיר לטבית ממוצעת. במשך שנים ארוכות האירועים הטראגיים האלו בהיסטוריה של לטביה הושתקו זמן רב".
ביער רומבולה שוררת כיום דממת מוות, תרתי משמע. אדמת המקום הזה ספוגה בדם יהודים. האויר מצמרר, ולא רק בגלל הקור. העצים הגבוהים מסתירים את אור שמש, ויוצרים אפילה מדכאת. אפילה סימלית. עמדתי כמשותק ליד האנדרטה שקוע במחשבות על אחינו היהודים שנרצחו כאן באכזריות, ולחשתי את תפילת "אל מלא רחמים". לא רציתי להחריד את הדממה.
רציתי לשחזר את המסע הרגלי מגטו ריגה לכאן, ולצעוד בעצמי את קטע הדרך האחרון. ריגה התרחבה, וכיום מגיעים בתיה למרחק של כקילומטר מהיער. אמרתי לנהג לנסוע העירה בלעדיי, ולהמתין לי במקום שמתחילים בתי המגורים. צעדתי בקור כשאני מהורהר ומלא צער וכאב על מה שעבר על אבותינו. היכן היינו, ולאן הגענו. המקום הזה והאנדרטה מזכירים לי באיזה מצב שפל היינו לפני שני דורות. אבל מצד שני, עצם זה שאני צועד כאן זקוף קומה וחובש כיפה, מזכיר גם לאן הגענו. כיום יודע כל גוי לטבי שאם יעז שוב להניף יד על יהודי כמו שעשו כאן אבותיו, אנחנו נקטע את ידו. כאשר אנו חיים את חיי היומיום בארץ, זה נראה מובן מאליו. אבל רק במקומות כמו יער רומבולה פתאום "המובן מאליו" מקבל משמעות מוחשית. כולנו שמענו דיבורים על המשמעות הערכית של העוצמה של מדינת ישראל ושל צה"ל, אבל פה גם מרגישים את זה פיזית.
תיירים ישראלים שזוכים לבקר בריגה היפה, חייבים להקדיש מזמנם להגיע גם ליער רומבולה. זה לא יהיה ביקור נעים, אבל זה הכרחי מבחינה ערכית. משרד התיירות הלטבי אינו מעודד הגעה לאתר ההשמדה, ולכן המקום אינו מופיע בפרוספקטים שבתחנות המידע לתיירים. חפשו בווייז הכתובת: Maskavas iela 471 – Rumbula).
