במוזיאון תל אביב לאומנות מוצגות שתי תערוכות חדשות, "שלום סֶבָּא: לגופם של דברים" ו"שמיני עצרת". אחת מהן מעניינת מאוד.
שלום סבא היה אמן יהודי גרמני שעלה לארץ ישראל בשנות ה30 של המאה הקודמת, והמשיך ליצור ולעבוד בתל אביב. התצוגה בחללי התערוכה, נפרסת על ציר הזמן ופורשׂת את נתיבי חייו ועבודתו הייחודית של סֶבא. כל יצירה מספרת סיפור, המבקרים מוזמנים לעקוב אחרי התפתחותו של האמן הָחֵל בגרמניה שבין מלחמות העולם, דרך השנים הראשונות בארץ-ישראל ועד לחזרתו המאוחרת לגרמניה.
בגרמניה עסק סבא גם בתחום התיאטרון ובעיצוב במות ותפאורה. בתערוכה מוצגות סקיצות שלו לתפאורה ולאיפור של השחקנים. גם כשהגיע לישראל הוא הכין סקיצות לתפאורות בתיאטרון 'הבימה'.
בכל אגף באולם הגדול מוצגות יצירות בסגנון אחר ועם נופים אחרים. חלק מעניין מוקדש לכבשים, במיוחד לגיזת הצמר. פעם נסע סבא לבקר חבר בקיבוץ אפיקים, ושהה שם ימים אחדים עם חברו והנוקדים בקיבוץ. זה היה בדיוק בתקופה הגז, וסבא העלה על הנייר רישומים של רשמיו, ואח"כ גם ציורים בסגנונו המיוחד.
באגף אחר רואים נסיונות שלו לציורים על גבי לוחות פרספקס שקופים. שלבי הציור הפוכים מהמקובל על בד. תחילה מציירים על הפרספקס את החלקים שבציורי בד מציירים אחרונים, בגלל שהציור נראה מהצד ההפוך של הפרספקס השקוף. באגף אחר רואים גם קולאז'ים מקסימים.
אוצרת התערוכה היא נעמה בר-אור, עם עוזרתה, עדנה קוקיה, שסיפרה לנו שכמעט כל הציורים בתערוכה זו היא אספה מבתי אספנים שמכירים בערכו ובחשיבותו של שלום סבא.
התערוכה השניה נקראת "שמיני עצרת", ובהודעה לעיתונות נכתב שהיא "מבקשת לגעת בשולי האסון שפרע את קיומנו הפיזי והמנטלי בבוקרו של יום שבת, השבעה באוקטובר". ההכרזה הבומבסטית הזו מעוררת ציפיות גדולות, אבל גודל האכזבה כגודל הציפיות. אין בתערוכה הזו שום יצירה שצוירה או הורכבה לאחר 7 באוקטובר ובהשפעתו. סתם שימוש ציני נלוז בשם המלחמה המטרידה אותנו לצורך יחסי ציבור של תערוכה.
התערוכה מבוססת על עבודה יפה של דגנית ברסט, שלקחה שיר שחיבר המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ', וכל מילה מ31 מילות השיר מופיעה על הדפס אחר בגודל A5. כל ההדפסים היפים תלויים על קו החובק את קירות התערוכה בערך בגובה החזה. ההדפסים מרוחקים כ2-4 מטר זה מזה, וביניהם תלויות יצירות של אומנים אחרים שמנסות לבטא את המילה הצמודה.
למשל, ה"יצירה" הראשונה היא צילום של מזרן זוגי משומש בגודל טבעי, שמוכתם בכתמים שנראים לי כתמי שתן או זרע. עמדתי מול הצילום וניסיתי להבין מה אומנותי פה? מה הוא רוצה להביע בזה?
היה לי קשה להתחבר ל"יצירה" הזו, במיוחד בגלל הניסיון האישי שלי. ב9 לאוקטובר, יומיים לאחר הטבח, הייתי בקיבוץ בארי לסמן בתים שבהם נותרו גופות, וחבריי ואני נאלצנו גם להזיז ולהרים מזרנים מוכתמים בדם רב שמתחת אחדים מהם מצאנו עוד גופות. לכן היצירה הבנאלית הזו בפתח תערוכת 'שמיני עצרת' עוררה בי סלידה ותחושות גועל וחילול הקודש. לעיתונאים אחרים שסיירו איתי בתערוכה זה לא אמר כלום.
גם ביצירות הרבות האחרות לא היה משהו מפעים. להיפך, ראיתי בתערוכה הזו גם יצירות שבעיניי הן אנטי פטריוטיות. על קיר אחר תלוי ציור של גרשוני של דגל לבן תלוי על מוט שנעוץ בדיונת חול. יצירה תבוסתנית שמשדרת מסר הפוך מ…"יחד ננצח!".
על קיר סמוך ציור גדול של כאפיה על חלון, שיוצרת מעין סורגים על החלון. יצירות אלה מתאימות יותר להפגנות התמיכה בחמאס ברחבי העולם, מאשר לתערוכה בעיר העברית הראשונה.
טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות, כתבה: "התערוכה שמיני עצרת נוצרה כמהלך אל נוכח המציאות העכשווית המטלטלת. אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, המכיל בתוכו את ההיסטוריה, הערכים והיסודות של התרבות המקומית, משמש לה כמעיין נובע, דרכו עולות היצירות מחדש אל פני השטח ומציפות את הצופים במשמעויות חדשות. התערוכה מזמנת למבקרים התבוננות אחרת במראות מוכרים, הנטענים בדופק העכשווי של המדינה. בה בעת היא מציעה נחמה ומעוררת השראה ורוח."
אבל מה קשורים המוצגים בתערוכה זו למלחמת חרבות ברזל ולטראומה הלאומית שהיא גרמה? כלום! אין שום קשר!
האוצרת, דלית מתיתיהו, לקחה את השם הרגיש לכולם, וחיללה אותו בשימוש הנלוז שהיא הכתירה את התערוכה הבינונית והמוזרה שלה. מלחמה חרבות ברזל מעוררת רגשות יותר מרוב יצירות האומנות. המלחמה פרצה בחג שמחת תורה, שנקרא גם "שמיני עצרת". שימוש בשם החג הקדוש לכותרת לתערוכה שולית, פוגעת בכבוד החג ובכבוד המוזיאון. אילו היינו מכוח קפלן, היינו צועקים על טניה כהן-עוזיאלי, "בושה! בושה! בושה!".
