אנו שזכינו לשבת בארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, ישובים לבטח ובונים את הסוכה בשאון וששון, משתפים את זאטוטי הבית ילדיו ונעריו בחוויית המצווה החביבה, שמחים וצוהלים לצאת מבית הקבע לסוכה הארעית. אך לא כך הם פני הדברים בעולם הגדול, ועד לא מזמן ברוב העולם קיום מצוות סוכה הייתה כרוכה במסירות נפש של ממש. ולעיתים, גם בימי עברה וזעם, נוי הסוכה הוא שעמד להם להצלתם
סיפור שסופר במשפחת אמי שתחי' שמקום מושבם היה בקראקוב – פולין, על כי הדוד בהיותו ילד כבן 12, עסק להנאתו בגילופי עץ לנוי סוכה, וסוכתם הייתה עשירה בעבודות משובחות לתפארת הסוכה, ובהתקרב סוכות, היה מוכר ממעשה ידיו לסייע בפרנסת המשפחה הגדולה.
כשנכבשה פולין על ידי הנאצים ימ"ש, הם הגיעו לביתם, ובראות מפקד החוליה את מעשה ידיו של הנער, ציווה לשמר את הסוכה ופקד שבל יהין איש לפגוע ביצירות האומנות שבה, וכך ניצלה סוכתם.
סיפור משעשע נוסף על הצלת סוכה שמעתי מדודי זקני ז"ל, כאשר התגלגלו בימי עברה וזעם לבודפסט, הקימו שם במסירות סוכה בחצר הפנימית. הגויים לא יכלו לסבול זאת, והלשינו לפקחי העיריה, שזימנו אותם לבית המשפט העירוני, שם הצטוו בחומרה להרוס את הסוכה תוך שבעה ימים.
התגלגלה לידי זכות גדולה, להכיר איש מיוחד במינו, מיודעי הרב אברהם קריגר שליט"א ראש מכון שם עולם – מכון שואה ואמונה לחינוך, תיעוד ומחקר, הרב אברהם הוא אוצר בלום של ידע ועשיה למען שמירת המורשת היהודית האותנטית שהייתה בימי המלחמה העולמית, עת צר ומצוק התגלגלו על יהודי אירופה, או אז התגלה העוצמה הרוחנית האישית שנושאי לפיד האמונה צעדו איתם בגטו, ממליכים מקדשים ומאהיבים את שמו יתברך, בגיא צלמוות.
מתוך: יומן גטו ורשה – הלל זיידמן ר' מנחם שתקראו עליו, הוא הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד.
אני קורא והדמעה נִקְוֵית והאות מיטשטשת איזה מסירות נפש, אחרי השורות הללו אני קולט את הענק שבענקים רבי מנחם זמבה הי"ד באור אחר, מבין את מסירות נפשו לקיום מצוות סוכה ונטילת ארבעת המינים בגיא צלמוות.
ומהעבר השני של הנהר, הנה תיאור של יהודי מניצולי הגטו שמספר בפרוטרוט: ליל סוכות ראשון בגטו אי-שם הרחק מעבר לחומת הגטו, מאחורי עצים, דעכו קרני השמש האחרונות ולילה ירד על הגטו. ירח גדול ובהיר שחה בסמטאות. היה זה ליל התקדש חג הסוכות תש"ב, בתי הגטו התקשטו לקבל פני החג. נרות קטנים דלקו בחדרים ושלחו את קרני אורם לחצרות, לבשר את זמן שמחתנו. אנשי הגטו, עתה ארשת חרות על פניהם, יצאו החוצה, התיישבו על ספי בתיהם ונשמו קצת לרווחה.
הלב נקרע בין עצב לתקווה. שכנים ספרו זה לזה על חגים שהיו, על שמחה אושר ששררו וחלפו בבתים יהודיים, וילדים הקשיבו להם מלאי געגועים. בינתיים השחירו השמיים הכחולים. מכל הצדדים הגיעו יהודים קשישים מן "המניינים". -חג שמח, חג שמח!
ומיד התחיל הגטו להתכונן ללכת לסוכות. בפינות החצרות חודשו סוכות ישנות, קבלו עטרות סכך על ראשיהן. נשים נכנסו פרשו מפות לבנות על השולחנות והדליקו נרות, שמו פיתות שחורות בראש השולחן וכיסון, כמו בעבר את החלות הלבנות, העמידו צלחות ועליהן "כדורים", זכר לדגים. נכנסו הגברים עם הילדים. יהודים קשישים, בעלי הדרת פנים, התיישבו בראש ובפתחם את המחזורים, עלה רגש של ביטחון. נזכרו שהנה הם ישראל סבא, עם הנצח היהודי. אלפיים שנה יושבים כך בסוכות רעועות ושום רוח לא יכלה להן. התלקחו העיניים אורו הפנים. מן המחזורים עלה והקרין ייחוסנו, שמות האושפיזין , האבות שהנה יבואו מיד , כאורחים, אל הסוכות, וכשהם אתנו – מה ערך לכל הצרות? וכאשר הוזמנו האושפיזין– "ליעיל אברהם, ועימיה יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד", שיבואו לגטו ויראו כיצד חיים יהודים בליל החג – – עבר רטט קדושה. הורגש כי הנה הם באים הנה הם פה עוברים ברחף את החלל הכהה של חצרות הגטו וניצבים כאן, בפתחי הסוכות, וכתריהם על ראשיהם. הסוכות העלובות נראו עתה כארמונות קטנים . אור בהיר התפשט בני מלכים בפנים קורנות אמרו "קידוש" בניגון של חג: "אשר בחר בנו מכל עם" – –
פתאום מהומה. "אורחים! בגטו" גרמנים פרצו לתוך הסמטאות ומתפשטים על פני החצרות. מרחוק נשמעו קולות וקהל היהודים כבר התכונן לזנק אל הפתחים ולרוץ אל המחבואים. אך עד מהרה נרגעו. היו אלה גרמנים, אבל לא ז'אנדרמים. חיילים סתם, שבאו בליל החג לגטו להסתכל איך יהודים יושבים בסוכות.
האנשים נרגעו קצת, חזרו והתיישבו סביב השולחנות, אולם ללא התרוממות הרוח עוד. האושפיזין נעלמו בינתיים. הומשך ב "קידוש" ומן העיניים כבר הציף הפחד. התאמצו להשרות ארשת חג על הפנים ובשקט המשיכו בניגון: – מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון!
רוח סתיו החלה נושבת בחוץ, נשמעו צעדים כבדים של מגפיים גרמנים, צחוק של לעג הדהד בחלל. החיילים פשטו בחצרות ובעיניים תמהות הציצו אל הסוכות המסתוריות והפתוחות למחצה אל המפות הלבנות והנרות הדולקים, יהודים אחרים, חגיגיים-עצובים, עם עיניים מבריקות, ישבו פה עם נשותיהם וילדיהם, ארוחתם דלה והם שרים ניגונים עליזים,
החיילים השתאו למחזה. הרגישו כי עם עתיק ומיוחס הסתגר פה בגאון במסורתו. פניהם הרצינו וכמפוחדים החלו להשתרך מן החצרות ונעלמו בשקט מן הגטו. עתה גאתה שמחה אמיתית. שכחו עד מהרה כי הגטו סוגר עליהם והחיים מלאי מרורים. כבר אחרי ה "סעודה", הנרות הבהבו עוד קצת, עקרות הבית הגישו תה ויהודים זקנים סיפרו מעשיות מימים עברו, על מלחמות שהיו וצרות שחלפו , על שונאי ישראל בעבר שעמדו לכלותינו ויהודים הצליחו לבלותם. המעשיות כבשו והשומעים הרגישו עצמם קשורים אל הנצח . לבבות מלאו ביטחון ורגש של אושר פנימי.
הנה קם אחד ומשך אחריו את הקהל. בחוץ, מעבר לשער הגטו, עוד היו הגרמנים, וכאן, בתוך הסוכה, יצאו יהודים במחול של ביטחון, מלווה זמר חרישי "אוי, עם ישראל. ישראל חי…"
אחרי ששאבתי כוחות, הבנתי את חוזקה של השרשרת, את מחויבותי לחוזקה והמשכה החלטתי לצעוד אל שווקי הגולה לתור אחר נוי סוכה. חשבתי לתומי, שהיות והיהודים בגולה נאלצו להתמודד עם שכניהם הגויים שמעולם לא סימפטו ייתר על המידה את שכניהם, אז סביר להניח שהמסחר הססגוני המוכר לנו משוק ארבעת המינים ונוי סוכה, לא היה קיים אצלם, והחגיגות המרכזיות היו שמחת בית השואבה.
אז אספר לכם קוראים יקרים, שטעיתי ובגדול.
ואשאר בפולין מכורת אמי, כיכר גַזִ'יבּוֹבְסְקָה (plac Grzybowski i) אשר שימשה מרכז מסחרי יהודי תוסס וכפי שמעידים ניצולי פולין הכיכר שימשה למרכז סחר בארבעת המינים, כשמכל העיר והעיירות הסמוכים נהרו אליה. זקני משפחתי מתארים את המקום השוקק חיים, שמחה על קיום מצוות חביבות החל מעוף לשבת וגם למנהג הכפרות, וכלה בארבעת המינים ונוי סוכה. כך בכל עיר ואם בגולת ישראל, היה מקום מרכזי, בדרך כלל אזור היריד, שבו היו מתרכזים סוחריה הזמניים של סחורת ארבעת המינים, לצד נוי סוכה שפיארו את סוכות התושבים.
אז כשנסוב על השווקים ברחוב גאולה בירושלים או ברבי עקיבא בבני ברק, בשדרה ה 13 או בכיכר לפני השטיבלעאך באנטוורפן, נזכור את חוזקה של השרשרת שתלויה בנו, במורשת שננחיל לצאצאינו.
כשנסב לסוכתנו, כשנעמוד להגיד בפתח הסוכה את הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּים מִצְוַת סֻכָּה כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי הַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו בַּסֻּכּות תֵּשְׁבוּ … לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם".
ניזכר את בארות העוצמה הרוחנית מהם אנו שואבים, ואת החיוב העצום המוטל עלינו להנחיל לדורות הבאים: לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם…".
