יש ספרים שמצחיקים, יש ספרים שמלמדים, ויש ספרים נדירים שמצליחים לעשות את שני הדברים גם יחד, ועוד בעברית רהוטה, מושחזת ומלאת חן. אפשר לחשוב, ספרו השלישי של אמיר מויאל, הוא בדיוק כזה. זהו אוסף מהודק של הברקות לשוניות, משחקי מילים, ורגעים קטנים של הומור חכם. או כפי שהמחבר עצמו מגדיר: "חטיפי הומור לאנשים חושבים".
כבר מהעמוד הראשון ברור שמויאל אינו עוד חובב משחקי מילים. הוא אמן לשון של ממש, אחד שמקשיב לצלילים הסמויים שבין האותיות, ומצליח להפוך כל מילה בעברית למגרש משחקים מבריק. המוח שלו מתנועע בין המשמעות הגלויה לנסתרת, בין הפסוק התנ"כי לבדיחה עכשווית, בין ישיבת עתניאל לבין פיד הפייסבוק.
קחו לדוגמה את אחד ממשחקי המילים המזוהים איתו:" כשאני כותב סטטוס אני מקווה שאברהם יצחק ויעקב". משפט שנשמע תחילה כמעט תנ"כי, אך במחשבה שנייה מתפצח למובן חדש ומשעשע: שאברהם יצחק מהסטטוס, ויעקוב אחריו. זה בדיוק הקסם של מויאל- הצירוף המדויק של הומור אינטליגנטי, רמיזות תרבותיות, ואהבה עמוקה לשפה העברית.
אמיר מויאל, תושב קרני שומרון ובוגר ישיבת עתניאל, הוא קומיקאי, תסריטאי ויוצר רשת, אך מעל לכל – שגריר של הומור נקי, מחבר ומקרב. הוא כותב בסוף הספר: "אני מנסה ליצור חיבורים. להיות גשר. באמצעות הומור שלא בא על חשבון אף אחד, שלא גורם לאף אחד להתכווץ, שמכוון למכנה משותף רחב. שמבוסס ברובו על אהבה לשפה היפה והמיוחדת שלנו."
וזה בדיוק מה שהספר הזה עושה- מגשר. בין קוראים חילונים לדתיים, בין אוהבי מילים לאנשי הייטק, בין מי שצוחקים מהר לבין מי שצריכים לקרוא את המשפט פעמיים, עד שמגיע הקנאק הקטן הזה במוח.
אני עצמי הכרתי את מויאל מעלון פרשת השבוע 'גילוי דעת', המחולק בבתי הכנסת מדי שבת. בעמוד האחורי, בין דברי תורה ופרשנויות, תמיד חיכתה פינה קטנה שלו. פנינת הומור שמצליחה להעלות חיוך גם בשבתות החורפיות ביותר. לא במקרה, רבים מבאי בית הכנסת מספרים שהדבר הראשון שהם עושים כשמקבלים את העלון, הוא לחפש את הטור של מויאל. אחד מידידיי, רב ודרשן, הודה בפניי שהוא אוסף את החוכמות הקטנות של מויאל, כדי לשלב אותן בדרשותיו בעתיד ובדברי התורה המקוריים שלו.
ולא רק על הדף. מויאל כבש את הרשת: סרטוניו בפייסבוק צברו מיליוני צפיות, והאינבוקס שלו הפך לסוג של "כותל דיגיטלי". מקום שבו אנשים שולחים בדיחות, הברקות ותודות. "טוב שזה דיגיטלי" הוא אומר, "כי אילו היו אלה פתקים אמיתיים, הוא היה טובע ב"הר פתקאות".
'אפשר לחשוב' הוא המשך טבעי לשני ספריו הקודמים 'חושב בקול' ו'במחשבה שניה'. אך כאן נראה שמויאל הגיע לבשלות סגנונית. הוא שולט בקצב, יודע מתי להפתיע, מתי לעצור, ומתי פשוט לתת למילה לעבוד. הספר מסודר לפי נושאים, וכל קטע קצרצר הוא מעין ביס קטן של חוכמה מתובלת בהומור. אבל חשוב לומר שזה לא ספר לקריאה רצופה. זה ספר שצריך לטעם לאט. כמו פלפל חריף במרק. קמצוץ ממנו מעורר את החושים ומשפר את טעם המרק, אבל אם בוזקים הרבה מידי, אי אפשר לאכול את המרק וזה שורף את הלשון.
לעיתים תמצאו את עצמכם קוראים את אותו משפט פעמיים. לא בגלל שהוא מסובך, אלא כי אתם רוצים לוודא שבאמת קראתם נכון. ואז בא אותו קנאק קטן בראש, שממנו צומח חיוך. זו התחושה שהספר הזה מותיר: תענוג אינטלקטואלי עטוף בחיוך.
האיורים של נדב נחמני מוסיפים ממד נוסף של חן וחיוך. הקו הנקי, ההומור הוויזואלי, והיכולת לתפוס את הרגע שבו מילה הופכת לתמונה, משלימים באופן מושלם את הברק הלשוני של מויאל.
העובדה שהספר יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים אינה מובנת מאליה. מדובר בחותמת איכות שמלמדת שגם ההוצאה מזהה את ייחודו. לא עוד ספר בדיחות, אלא יצירה תרבותית של ממש, המחברת בין מסורת לשפה חיה ונושמת.
'אפשר לחשוב' הוא מתנה נהדרת לכל מי שאוהב את העברית, לכל מי שנהנה מהומור מתוחכם ולא ציני, ולכל מי שמאמין שכוחן של מילים, גם כשהן באות בצורת בדיחה, יכול לחבר בין אנשים. זהו ספר שאפשר להניח על שולחן השבת, לפתוח באקראי, ולמצוא בו חיוך, מחשבה, או שניהם גם יחד.
בקיצור, אם אתם אוהבים לחשוב וגם לצחוק, הספר הזה נכתב בדיוק בשבילכם.
