במוזיאון ארצות המקרא ירושלים נפתחת בימים אלה תערוכה חדשה, ושמה- שש אחרי המלחמה. השם מהדהד את הזמן שלנו, את השפה שלנו, את הדופק הישראלי. ואז מגיע הטוויסט: זו אינה תערוכה על 7 באוקטובר. היא לוקחת אותנו הרחק לאחור. אל מלחמות כנען, מצרים, אשור ויוון. רחוק בזמן, קרוב באופן מצמרר בלב.
"אנחנו חיים במציאות של מלחמות, ורצינו להרחיק מבט אל ההיסטוריה העתיקה. לפתוח נושאי מלחמה, ולחלץ הבנות ותובנות" אומרת האוצרת אורי מאירי. ובסיור המקדים לעיתונאים היא מוסיפה שורה אחת שנשארת תלויה בחלל, כמו אבק באור: "מלחמה, היא אומרת, היא קבוע אנושי. לא תקלה. לא חריגה. מצב יסוד".
לאורך האולמות היא שוזרת רמזים עדינים, כמעט לא מורגשים: חיבורים, השתקפויות, שאלות שמבצבצות בין ארונות הזכוכית. התערוכה מדברת עתיקות, אבל לוחשת הווה.
הקרב שבו כולם ניצחו
התחנה הראשונה עוסקת בקרב קָדֵש שנערך בסוריה של תקופת הברונזה, בין האימפריה המצרית לאימפריה החיתית, על השליטה בכנען. במרכז האולם ניצב פסל של רעמסס השני, יושב על כס מלכותו, אבל ללא ראש. רק הכתובת על הכסא מספרת למי שייך הגוף הכבד הזה.
על הקיר, תבליט מארמון ב־אבו סימבל מתאר את השתלשלות הקרב. החיתים שולחים שני נוודים. הם נתפסים בידי המצרים ומספרים סיפור מפתה. לדבריהם, הצבא החיתי רחוק, מפוחד, נסוג. המידע מרדים את דריכות המצרים. ואז, כמו שאנחנו כבר מכירים היטב, מתברר שזו תרמית מתוכננת להרדים את העירנות. החיתים מסתערים על מחנה שאנן. קרב מרכבות אכזרי מתפתח.
רעמסס עצמו נמלט צפונה לצידון. הצבא המצרי מתאושש, חוזר להילחם, משיב לעצמו את השליטה בדרום סוריה. אבל קדש נשארת בידי החיתים. וכאן מגיע הרגע האירוני, כמעט צורב: גם המצרים וגם החיתים מכריזים על ניצחון.
התערוכה אינה אומרת מילה. היא רק שואלת בשקט: מהו בעצם ניצחון? מי קובע אותו? ומה פירושו של "ניצחון מוחלט"?. קשה שלא להרגיש שמישהו באולם הזה מכוון אלינו מראָה.
אשור, יהודה והסיפור שנחצב באבן
החלק הבא בתערוכה מוקדש למלכי אשור ולכיבוש ממלכות ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נופלת. תושביה מוגלים לצפון פרס, ובמקומם מובאים גולים מבבל. גרעין האוכלוסייה שממנה יצמחו לימים השומרונים. המורד האחרון מול אשור הוא חזקיהו, מלך יהודה. ירושלים לא נכבשת.
אחד המוצגים החזקים ביותר בתערוכה הוא "מנסרת ירושלים" של סנחריב, המתארת את מסע המלחמה שלו ביהודה.
בכתובת הוא מתפאר בהחרבת הערים ובהגליית תושביהן. בטור השלישי חרות: "אשר לחזקיהו היהודאי, על 46 עריו הבצורות, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותיהן שמתי מצור, ולכדתי אותן. 200 נפש קטן וגדול, איש ואישה, סוסים וחמורים, הוצאתי לי מתוכם ומניתי כשלל. אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו, כציפור בכלוב".
לצדה מוצג תבליט מארמונו בנינוה, ובו נראים שבויים מיהודה צועדים לגלות, כשמאחוריהם חייל אשורי. קשה להתחמק מהמחשבה העכשווית על מראות חוגגי פסטיבל הנובה מובלים לעזה, גם אם התערוכה אינה מבקשת מאיתנו לומר אותה בקול.
לעומת זאת, אנו מכירים סיפור אחר לגמרי מן התנ"ך. בספר ישעיהו פרק ל"ז, הנביא מתאר הצלה אלוהית, מפלה לאשור ונסיגה: "כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: לֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ, וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא, בָּהּ יָשׁוּב. וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא, נְאֻם ה'. וְגַנּוֹתִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ. וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה', וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. ואַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב".
שני סיפורים. שני נרטיבים. אותה מלחמה.
האולם הזה מדגיש בעוצמה שמלחמה איננה מתנהלת רק בשדות הקרב. היא מתנהלת גם בתקשורת. במילים, בזיכרון, בכתובות, בגרסאות רשמיות, ובעיצוב תודעה. דווקא משום כך צורם שחוויית התערוכה כאן נשענת כמעט רק על קולו של האויב. ואילו הקול היהודי המקראי מושתק. גם זה, באופן לא נעים, נשמע מוכר מאוד.
טרויה, אכילס והמחיר שאחרי הגבורה
מכאן ממשיכה התערוכה אל מלחמת טרויה, דרך האפוס של איליאדה. עשר שנים של מצור, גיבורים, תהילה. וסיפור אחד שמפרק את הזוהר.
הגיבור היווני אכילס עוזב את שדה הקרב בגלל עלבון אישי. כשישוב, יהרוג את הקטור, נסיך טרויה. ואז מגיע רגע שקט, כמעט בלתי נסבל ביופיו: מלך טרויה מתגנב בלילה אל מחנה היוונים, ומתחנן לאכילס להשיב לו את גופת בנו. מולנו ניצב ארון קבורה רומי, מעוטר בתבליט המתאר את פדיון גופתו של הקטור. אכילס יושב בצד. מולו חיילים טרויאנים נושאים את המתנות.
שיאו הרגשי של האולם הזה הוא שחזור מיוחד של "מגן אכילס". במרכזו- עיר שחוגגת חתונה. מתחתיה- עיר במלחמה. ומתחת לשתיהן- חקלאים, שדות, עדרים. שלוש שכבות של אותו עולם. כאילו המגן עצמו אומר לנו: כל זה מתרחש תמיד במקביל.
מעבר לסיפור המיתולוגי, כאן מעמתים אותנו עם המחיר האנושי של המלחמות. המחירים של המפסידים, ואף המחירים של המנצחים במלחמה. מוצגות סיסמאות של קיסרי רומי שמעוררות מחשבות על היחס בין מלחמה לשלום.
חרבות שבורות ושלום אפשרי
המוצג האחרון בתערוכה הוא חרבות מכופפות ושבורות, שהוטמנו בקברים לצד בעליהם הלוחמים. ניטרול כלי הנשק מזכיר את הפסוק מספר ישעיהו "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.”
ברגע סמלי ומרגש במיוחד בהיסטוריה המודרנית, העניק ראש הממשלה מנחם בגין חרב כזו לנשיא מצרים, אנואר סאדאת, בטקס חתימת הסכם השלום.
ד"ר ריסה לויט, מנכ"לית ואוצרת ראשית של המוזיאון, מסכמת: "מלחמות עתיקות מתגלות כמודרניות להפליא וסיפוריהן רלוונטיים גם היום. יש כאן נרטיבים מתחרים, הטעיה אסטרטגית, פער בין גרסאות רשמיות לאמת בשטח, אבל גם מקום לתקווה, כשאנחנו פוגשים אויבים שאחרי מאבק ממושך עושים לבסוף שלום".
ובדרך החוצה, רגע לפני דלת הזכוכית, אתה מבין שהשם "שש אחרי המלחמה" איננו שייך ללוח השנה, אלא למצב תודעה. שישה חודשים, ששת אלפים שנה, או שישה צעדים לאחור בתוך ההיסטוריה. הכול מתכווץ כאן לאותה שאלה אחת, עקשנית ובלתי מנומסת: מה אנחנו עושים עם הכוח, ואיך אנחנו מספרים לעצמנו את מה שעשינו איתו. בין חרבות שבורות, מגן מעוטר, וכתובות ניצחון חקוקות באבן, מתברר שדווקא המוזיאון -המקום שבו הכול אמור להיות מאחורינו- הוא המקום שבו ההווה שלנו עומד הכי זקוף.
ולכן זו אינה תערוכה על העבר. זו תערוכה על האחריות שלנו לעתיד. לצאת ממנה אפשר עם ידע, אפשר עם כאב, אבל קשה מאוד לצאת בלי ספק קטן אחד בלב. ספק בריא, חיוני, בשאלה מי באמת מנצח, ומי רק מצליח לכתוב את הסיפור האחרון.
לדעתי, זו תערוכה שחייבים לראות בגלל שהיא מעוררת מחשבות מסוג "סדנא דארעה- חד הוא". נדהמתי מהדימיון של ההיבטים האסטרטגיים של המלחמות העתיקות למלחמות דורנו, למרות ההבדלים הטקטיים הגדולים בכלי המלחמה. הטכנולוגיה השתנתה, המרכבות הוחלפו ברחפנים, אבל הדילמות האסטרטגיות נותרו כמעט זהות.
אני מתכוון לחזור לתערוכה שוב, הפעם עם ילדיי. לא כדי ללמד אותם היסטוריה, אלא כדי לתת להם להרגיש עד כמה העבר, גם כשהוא חצוב באבן, נושם ממש לתוך ההווה שלנו.
ממליץ גם לכם.
איפה : מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים, גבעת רם
מתי: פתיחה לקהל 19.2.26, נעילה: 2.27
כרטיסים: www.blmj.org, ובקופה ביום הביקור
