בסוריה ישנם אתרי מורשת יהודית שמשכו תיירים במשך דורות, ואולי יחזרו להיות כאלה בעקבות נפילת שלטון אסאד. שליח 'נופשים' ביקר לאחרונה בדמשק, וחזר עם סיפורים וצילומים מרתקים.
ישראלים רבים מקווים לטייל בסוריה, ואת המשאלה התיירותית הזו מבטאים בתיאור "לנגב חומוס בדמשק". לעומתם, משאת הנפש של תיירים מהציבור שלנו היא לבקר בבתי הכנסת העתיקים בדמשק, ולאכול כנאפה ומסחאן ב'קידוש' אחר התפילה.
עבורנו, המקום הקדוש והמעניין ביותר בדמשק הוא מערת אליהו הנביא. הוא הסתתר שם כאשר ברח מאחאב מלך ישראל ואיזבל אשתו, לאחר שהרג 450 נביאי הבעל. כתוב בתנ"ך: "וַיָּבֹא שָׁם אֵלִיָּהוּ אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם. וַיֵּצֵא וַיַּעֲמוֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה, וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל. וַיֹּאמֶר: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב. וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק" (מלכים יט/ט-יד).
המערה הזו נמצאת בג'וֹבָּר שהיה פעם כפר מחוץ לדמשק, וכיום הוא אחד מפרווריה. מעל המערה נבנה בית כנסת מהעתיקים בעולם, עוד מתקופת הנביאים. הוא שוכן ברובע היהודי 'חַרָאת אֶל-יַהוּדִי'. במשך דורות רבים נהגו יהודים לפקוד את המערה לתפילה.
שם משח אליהו את אלישע לנביא, ככתוב בהמשך הפסוק: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".
שמעתי לראשונה על המערה וביהכנ"ס שעליה מפי איש עסקים אוסטרי (בוגר אוניברסיטת בר אילן) שמזדמן לסוריה לעתים לצורך עסקיו. הוא הראה לי תמונות שצילם שם. לאחר נפילת אסאד בקשתי ממנו להביא תיאורים וצילומים מעודכנים מהאתר הקדוש.
שליחנו לדמשק מדווח שרוב הבניינים ברובע ג'ובר נפגעו. בעשור האחרון שלטו באזור זה לוחמי האופוזיציה, וכוחות הממשלה הפגיזו אותם. גם מתחם בית הכנסת ומבנה 'הכנסת אורחים' הצמוד הפכו לאיי חורבות, אבל לא נהרסו לחלוטין. שליחנו זוכר שעל קיר הכניסה היה פעם שלט שבית הכנסת נבנה לראשונה 720 שנים לפני הולדת ישו. כיום השלט איננו.
על רצפת בית הכנסת, לפני המדרגות שהובילו לבימת הקריאה בתורה, היתה מונחת מצבת שיש בקוטר של כמטר, שעליה היה כתוב בעברית ובערבית ובצרפתית: "בזה המקום נמשח לנביא אלישע בן שפט על ידי אליהו הנביא ז"ל ש' ג"א מ"ג ליצירה". לצד מצבת השיש הזו הדליקו נרות נשמה, והיא היתה מוקפת גדר ברזל.
על הקיר הפונה לירושלים היו שלשה ארונות קודש מאחורי פרוכות אדומות בלי טקסט עליהם.
בקיר הדרומי יש פתח למדרגות צרות שירדו אל המערה של אליהו הנביא. כתוב שכשהסתתר אליהו הנביא במערה "וְהָעוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב" (מלכים א, יז/ו). ברצפת המערה יש אבן שלפי המסורת עליה ישב אליהו הנביא, ועליה הניחו העורבים את האוכל עבורו. המערה צופתה בטיח, ונראתה כמו חדר קטן. ברצפתה היו שטיחים שעליהם כרעו המתפללים, והיו מניחים ראש כשמצחם נוגע באבן שעליה ישב אליהו. שם הניחו פתקי בקשות ותפילות, ועליהם שמו מטבעות לצדקה.
בקירות המערה היו גומחות עם מדפי אבן. עליהם עמדו קערות שמן, והמבקרים היו מניחים בהן פתילות ומדליקים אש. בחלל המערה עמד תמיד ריח של שמן ואש מהנרות.
על קירות בית הכנסת היו תלויים הרבה לוחות ממוסגרים של "שויתי" ותבליטים וריקועים מנחושת. בארונות הספרים עמדו גמרות וספרי קודש. מתחת לתקרה השתרבבו נברשות רבות שבתוכן דלקו נרות שמן ונורות חשמל.
כך זה היה עד לפני כעשור. כאמור, שליחנו לדמשק מצא לאחרונה את בית הכנסת הרוס. ארון הקודש וכל הריהוט והשילוט נבזזו. פתח המערה ומצבת השיש הגדולה מכוסים בשברים מהתקרה שקרסה. בעמודים אלה אפשר לראות צילומים של "לפני" ו"אחרי".
היסטוריה: בסוריה יש קהילה יהודית כבר יותר מ3,000 שנה, מאז תקופת אליהו הנביא. היא גדלה לפני כאלף שנים בעקבות מסעי הצלב שבהם טבחו הנוצרים בתושבי בירושלים. כ5,000 מהיהודים שברחו מירושלים, התישבו בדמשק והיוו כשליש מתושבי העיר. גל נוסף של יהודים הגיע לדמשק בגירוש יהודי ספרד לפני כ500 שנה. סוריה היתה פעם אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בעולם. בשלהי המאה ה19 מנתה הקהילה היהודית בדמשק כ100,000 יהודים, ופעלו בה 21 בתי כנסת.
בדמשק נשמרו במשך מאות שנים ספרי קודש עתיקים הידועים בכינוי "כתרי דמשק". החשוב ביניהם הוא 'חומש דמשק' שנכתב בארץ ישראל לפני יותר מאלף שנים, ועוד כתבי יד של התנ"ך והמגילות מלפני 700 שנה. רובם נמצאים היום בספריה הלאומית בירושלים.
רבים האמינו שהכתרים הצילו את הקהילה בתקופת 'עלילת דמשק'. בשנת 1840 נעלמו נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי, וראשי הקהילה היהודית הואשמו ברציחתם. חלק מהמואשמים והנרצחים בעלילת הדם היו מרבני בית כנסת זה ומתפלליו. 63 ילדים יהודים נחטפו ועונו כדי לסחוט מהוריהם הודאה. יהודי העולם התגייסו להציל את יהודי דמשק, ובסוף הצליח משה מונטפיורי לפדותם בממון רב. כעבור 20 שנה התגלה בחיים הנזיר שבגללו ארעה עלילת הדם. האירוע הונצח בשלטים על קירות ביהכנ"ס.
לאחר מלחמת שלום הגליל טען שר החוץ הסורי, מוסטפה טלאס, שהאשמות עלילת דמשק היו אמיתיות. לטענתו, היהודים משתמשים בדם של גויים לאפיית מצות לפסח, ולדעתו זו סיבה לבטל את הסכמי השלום של מצרים עם ישראל.
רבי משה פוריית מפראג ביקר שם בשנת 1610 והוא כותב: "מרחק תחום שבת מק"ק דמשק נמצא כפר ושמו ג'ובר, ושם בית כנסת גדול. עומדים לאורכו עמודי אבן עם קשתות, ובמזרח רואים שלשה שקעים זה ליד זה, ובכל שקע אצטבאות עץ ובהם עומדים ספרי תורה. לפני פתחו של כל שקע תלויה פרוכת, והשקע קרוי ארון הקוֹדש. ומהשקע שבצד דרום יורדים למערה קטנה, ואפילו אם רב מספר האנשים היורדים למערה, לא יהא צר בה המקום, כי היא המערה בה הסתתר אליהו הנביא ככתוב בספר מלכים. ועד היום הזה נמצא החור בו הביאו לו העורבים מאכל ומשתה ואפשר לתחוב את היד לתוכו. ובכל הימים שבהם קוראים בתורה, ובפרט בשבת ויום טוב, יוצאים לשם יהודים הרבה מדמשק להתפלל בבית הכנסת הזה. כמאתיים ספרי תורה נמצאים שם. כל רצפת בית הכנסת הזה מכוסה מחצלות קש, ולפני הכניסה לתוכו חולצים את הנעליים ויושבים על הקרקע. ושם המנהג שהשַמָּש מביא לאיש שנקרא לעלות לתורה, טס של כסף".
יצחק בן צבי ביקר בביהכ"נ לפני היותו נשיא מדינת ישראל, והוא כותב בספרו 'שאר ישוב': "משך מאות בשנים עד למלחמת העולם השנייה, היו יהודי דמשק עולים אליו מדי שבת לתפילה. בראש חודש אלול נהגו לעשות שם "משמרת רחמים". בני משפחות נהגו להביא לשם את חוליהם, היו שמים את כתונת החולה על כסא אליהו, ושוהים שם ימים תוך אמונה ותקווה שקדושת המקום תביא מרפא לחוליהם".
בפרעות תרפ"ט נפגעו גם יהודים בדמשק, וגם הם נזכרים ברמז מעל לארון הקודש. בעקבות מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל רוב היהודים עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות.
בצמוד לבית הכנסת נמצא קברו של רבי שמואל אלבז, אבי שושלת אבוחצירא. בבית העלמין היהודי נמצא גם אוהל קבורתו של רבי חיים ויטאל, מתלמידי האר"י הקדוש מצפת.
כיום חיים בדמשק רק 9 יהודים, כמעט כולם קשישים. ראש הקהילה הוא בכור שם-טוב (74). הוא קיבל מהמשטר החדש אישור מיוחד להתראיין לעיתון זר ולהדריך את שליחנו לדמשק. שם-טוב מבקש שנפרסם שהוא מאושר בסוריה ומוקף באנשים שמכבדים אותו. לדבריו, במשך כיובל שנים תחת שלטון משפחת אסאד נהנו יהודי סוריה מחופש דת, אך נאסר עליהם לצאת מהמדינה. שם-טוב הוא איש נדל"ן שמתפרנס מהשכרת נכסים. הוא הוסיף שהוא אחד היהודים הבודדים שדיברו בגלוי על אמונתם, וציין שמעולם לא נתקל באפליה. לדבריו, יהודים אחרים העדיפו לשמור על אמונתם בסוד מחשש לביטחונם, שמא יואשמו כמרגלים או משתפי פעולה עם ישראל.
עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, שם-טוב וחבריו נהגו להתפלל בשבתות בבית הכנסת בג'ובר. לאחרונה הוא שב לשם לאחר שהשלטון החדש בראשות אל ג'ולאני הצהירו על חופש דת. הוא הופתע למראה ממדי ההרס.
לאחר נצחון המורדים חזר שם-טוב לגור בבית הוריו הישן, סמוך לבית הספר היהודי 'מיימונידס', שנוסד ב-1944 ונסגר לפני עשרות שנים. לדבריו, כרזות בעברית עדיין תלויות על קירות ביה"ס. בתים רבים בשכונה ננעלו, ודלתות וחלונות מכוסים מתכת ושלט בערבית שעליו כתוב: "הנכס נסגר על ידי הוועדה העליונה לענייני יהודים".
בעת הביקור של שליחנו בחורבות בית הכנסת אליהו הנביא, ניגש אליהם שכן מוסלמי. התברר שהוא ואביו היו "גוי של שבת" בבית הכנסת.
בדמשק קשה מאוד להשיג אוכל כשר. בעבר היה בדמשק שוחט עופות, אבל כיום הוא מתקשה ללכת. שם-טוב מקבל חבילות של בשר כשר מאחיו בארצות הברית באמצעות אנשים הנוסעים לסוריה. גם שליחנו הביא לו משלוח של בשר קפוא. מידי יום הוא מבשל לעצמו ולאישה יהודייה בת 88 שאין לה קרובי משפחה בסוריה. בחג חנוכה האחרון הם הדליקו נרות עם שליחנו בחדר פנימי בביתה.
שם-טוב מייחל להחזיר עטרה ליושנה בעזרת תרומות מקהילות יוצאי סוריה במקסיקו, ארגנטינה, ברזיל, ופלורידה, ניו ג'רזי וניו יורק. גם אנחנו מתפללים ששחזור בית הכנסת יושלם במהרה בימינו, ושגם אנחנו נזכה לבקר שם עם בוא השלום. בכור שם-טוב משתוקק לימים טובים יותר שבהם יגיעו גם תיירים מישראל לבקר בבית הכנסת וברובע היהודי של דמשק. אינשאללה! בינתיים, בעלי דרכון זר שבינינו יכולים לבקר שם כבר כעת.
נדרשנו לציין שריאיון זה והתמונות שצולמו לצורך כתבה זו נעשו באישור רשויות הביטחון הסוריות. שם-טוב אומר שבעבר מנעו ממנו להתראיין. "אני יהודי, ואני גאה בכך" הוא מסכם.