בימים אלה אנו לומדים בדף היומי את מסכת יבמות. אני זוכר שבצעירותי נהג ראש הישיבה שלי לומר שאי אפשר ללמוד מסכת יבמות לעומק בלי לעיין בספר "הערוך לנר". כיום אני לומד יבמות רק בדרך הפשט, אבל זכיתי לאחרונה ללמוד גם דף אחד בדרש ליד מצבת קברו של בעל הערוך לנר, רבי יעקב עטלינגר, בבית העלמין היהודי בהמבורג.
כיום המבורג הפכה להיות זמינה בזכות טיסות ישירות וזולות מישראל שהחלה להפעיל חברת התעופה הגרמנית TLV Air (תל אביב אייר). כנראה שהמבורג תהפוך למוקד תיירות חדש גם לציבור הדתי. למי מאיתנו שיגיעו לטייל בהמבורג, אני ממליץ בחום לסייר גם בבית הקברות היהודי קניגשטראסה באלטונה. זה סיור מרגש ומרתק לא פחות מהסיורים המוכרים בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, או בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
כשנכנסים לבית הקברות הזה בשלהי החורף, אנו רואים מצבות ירוקות, כי הקרקע והמצבות מכוסים ירוקת ועובש. האויר קר וקפוא גם ברובד של חרדת הקודש. סנאים מפזזים בשובבות בין המצבות ועל גזעי העצים הקרחים, ומעניקים קצת חדוות חיים לדממת המוות כאן.
את בית העלמין יסדו והקדישו בני הקהילה היהודית הפורטוגזית, שהגיעו להמבורג מאמסטרדם לאחר גירוש ספרד ופורטוגל. כמאה שנים לאחר חנוכת בית הקברות החלו לקבור בו גם יהודים מהקהילות האשכנזיות.
הפורטוגלים בנו מצבות גדולות וכבדות שמונחות על הקרקע במצב שכיבה. על רובן אנו רואים עיטורים של גולגלת ועצמות, סמל של שודדי ים. מפתיע לראות את סמל שודדי הים על מצבות חקוקות בעברית. היתכן שרוב היהודים שהגיעו מפורטוגל במאה ה16 עסקו בשוד?
מתברר שלא. סמל הגולגולת והעצמות המוצלבות היו סמל יהודי מאות בשנים. זה היה זכר למנהג היהודי העתיק "ליקוט עצמות". בארץ ישראל נהגו בימי אבותינו להניח את גופת המת בתוך ארון קבורה מאבן או בתוך כוך במערת קבורה. הבשר היה נרקב, ורק שלד העצמות היה נשאר. אחרי כשנה היו אוספים את העצמות ומניחים אותן בארון קבורה משפחתי מאבן. מכאן המונח "נאסף אל אבותיו". בבתי העלמין היהודיים בפורטוגל נהגו בימי הביניים להנציח מנהג זה בחקיקת גולגולת ושני עצמות מוצלבות. רק במאה ה18 ראו זאת שודדי ים, ואימצו לעצמם את הסמל היהודי.
היהודים הפורטוגזים השקיעו מאוד בסיתות מצבות, ועל רבות מהן אנו רואים גם פסלונים של דמויות תנכיות. למשל על מצבה של יהודי בשם דוד אנו רואים תבליט פסלון של דוד המלך מנגן בנבל. על מצבה של יהודי בשם דניאל אנו רואים פיסול של דניאל בגוב האריות. על קברו של מישהו בשם יעקב אנו רואים תבליט שיש של יעקב אבנו שוכב על האדמה ומלאכי אלוקים עולים יורדים בסולם, וכן הלאה. זה נותן לנו הרגשה כאילו אנו משוטטים במוזיאון ולא בבית עלמין.
אני זוכר שבהלווית הטבחית הוותיקה של ישיבת פוניבז' שמענו את ראש הישיבה, הרב ש"ך, זועק בהספד על קברה הפתוח: "מהאוכל שלה יצאו… גדוילים". צחקנו אז על דו-המשמעות של הביטוי הזה. אבל בבית הקברות קניגשטראסה זו לא בדיחה, כי כאן קבורים הכי הרבה גדולי ישראל מחוץ לא"י.
בימי הביניים היו קהילות יהודיות בשלש עיירות סמוכות- המבורג, אלטונה ונדסבק. לפני כ300 שנה איחד ר' הלל ב"ר נפתלי הרץ את שלושת הקהילות, ומאז הן נקראו 'קהילות אה"ו' ראשי התיבות של אלטונה המבורג ונדסבק. גם הוא טמון כאן. הרב הרץ למד בישיבת בריסק ואח"כ בוילנה אצל בעל "חלקת מחוקק". בשנת 1671 הגיע להמבורג לכהן כרב העיר. בהמבורג הוא כתב את ספרו "בית הלל" על יורה דעה, וכתב פירוש על התורה ועל או"ח וחו"מ. אחד מצאצאיו הוא חתן פרס נובל לפיזיקה, היינריך הרץ, שגילה את "גלי הרץ" למדידת אורך של תדרים קרינה אלקטרומגנטית גם בשידורי רדיו, והם נקראים על שמו.
היתה לי הזכות לסייר בבית הקברות בלווי והדרכה של הרב של המבורג, שלמה ביסטריצקי, שנתן לי הסברים מאלפים על מה שנמצא במקום. אחדים מהשמות על הכריכות החומות והשחורות באוצר הספרים בישיבה, חקוקים כאן על מצבות ואפורות. במקום הדפים שהצהיבו מרוב שימוש באוצר הספרים, אנו רואים פה טחב ירקרק על המצבות. כמו שהאצבעות שלנו נעו בין השורות המודפסות בספרים הקדושים, כעת אנו נעים ומשוטטים בין שורות של קברי קדושים. הסיור פה מרתק כמו קריאת ספר הרפתקאות.
המצבה האשכנזית הראשונה כאן היא בת 400 שנה, על קברו של "הישיש שמואל בר יהודה, שעל ידו נתישבה ק"ק אלטונה". על מצבה זו מופיע תאריך הפטירה: שפ"א.
המצבה החשובה והפופולרית ביותר היא על קבר רבי יונתן אייבשיץ, שהיה רב העיר ונפטר בכ"ד אלול תקכ"ד (1764). בכל שנה מגיעים להתפלל על קברו ביום הפטירה שלו יהודים רבים מגרמניה מבלגיה ומאנגליה, וכנראה שבשנים הקרובות יגיעו גם רבים מישראל, בזכות הטיסות הישירות של TLV Air. כולנו מכירים את ספרו "לוחות העדות", שממנו לומדים כבר יותר מ250 שנה בכל הישיבות מחשבת ישראל. בבית העלמין הזה התוועדתי לסיפור שמאחורי הספר "לוחות העדות":
הכותב ליד מצבת רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל
אחד הקברים הראשונים כאן הוא של רב העיר, משולם זלמן מירלס ב"ר דוד ניימרק. אחרי מותו התמנה חתנו, הרב צבי הירש אשכנזי ב"ר יעקב, מחבר השו"ת "חכם צבי" ועוד ספר הערות לטורי זהב. ילדיו כיהנו ברבנות בעיירות אחרות באירופה.
לאחר פטירתו וקבורתו כאן, מינו לכהונת רב העיר את יחזקאל קצנלבוגן ב"ר אברהם, תלמידו של המהר"ם מרוטנברג. הוא חיבר ספרים רבים, ביניהם שו"ת כנסת ישראל, "לחם יחזקאל" על הש"ס והרמב"ם, "מעורר זכרון", ו"מאסף מחנות" על מקורות של רש"י ותוספות.
בשנת 1733 חוזר להמבורג הגאון רבי יעקב עמדין (הריעב"ץ), בנו הבכור של החכם צבי. הוא הגיע מהעיר עמדין, ששמה נוסף לשמו. כאן הוא פותח את "דפוס אלטונה" הידוע. תחילה הדפיס רק את ספריו, אבל בהמשך מגיעים לאלטונה רבנים מכל רחבי אשכנז כדי להדפיס אצלו את ספריהם, והוא יוצר איתם קשרי ידידות.
מכונת הדפסה מדפוס אלטונה
הריעב"ץ רצה להתמנות לדיין בבית הדין, ובבוא היום לרשת את אביו בתפקיד אב"ד. אבל ראשי הקהל לא רצו למנות אותו למרות גדולתו בתורה, בגלל שהיה ידוע כמחמיר מאוד בהלכה. המינוי נשלל גם בגלל האופי שלו. הוא היה ידוע כאיש מדון וחם מזג, שמחפש לריב עם כולם.
הריעב"ץ המאוכזב החל למרר את חייו של הרב קצנלבוגן, וחלק עליו בפומבי בסוגיות רבות. הוא אף פרסם ספר "אגרת ביקורת" נגד פס"ד של רבי יחזקאל קצנלבוגן בסוגית פצוע דכה.
אחרי פטירת הרב קצנלבוגן בשיבה טובה, הביאו את רבי יונתן אייבשיץ, נין של המהר"ם שיף, לכהן כרב העיר. הריעב"ץ פתח חזית גם נגד ר' יונתן אייבשיץ מהיום הראשון לכהונתו. הוא חקר ומצא שר' יונתן אייבשיץ למד בצעירותו אצל נחמיה חיון, אשר הצטרף לכת שבתאי צבי שנים רבות אחרי שנפרד מתלמידו רבי יונתן. הריעב"ץ טען שתורת שבתאי צבי טבועה בנפשו של הרב החדש של המבורג. הוא שיתף במחלוקת רבים מגדולי הדור ההוא. זה הביך את רבי יונתן ופגע במעמדו.
שיא המחלוקת היה כעבור שנים אחדות. רבי יונתן עסק גם בקבלה, וכתב קמעות לחולים וליולדות. אחת מהנשים שקבלו ממנו קמע מתה בלידה, ובעלה ואביה הביאו את הקמע לבדיקה אצל הריעב"ץ. הריעב"ץ מצא בתוכו רמז לשבתאות, ותבע את הרב אייבשיץ בבית הדין של ה"פני יהושע", בדרישה להחרים אותו. דין התורה הזה זכה לפרסום רב בעולם היהודי. בסוף הצליח ר' יונתן לשכנע את הדיינים שהריעב"ץ פירש לא נכון את נוסח הקמע, ויצא זכאי בדין.
המריבה בין הרבנים ומחנותיהם הסלימה עד שראשי הקהילה דרשו מהריעב"ץ לעזוב את המבורג. הוא יצא לנדוד ברחבי גרמניה, והשמיץ את הרב אייבשיץ בכל מקום. אחד מהרבנים שנחשף למחלוקת היה רבי יחזקאל לנדוי בעל "הנודע ביהודה".
אשתו של הריעב"ץ פנתה למלך דניה ולסנאט של המבורג, וביקשה שיתירו לבעלה לשוב להמבורג. בקשתה התקבלה. המלך הורה להחזיר את הריעב"ץ לביתו, ולהשעות את ר' יונתן אייבשיץ מתפקיד הרב הראשי עד לבירור הענין.
המלך מינה ועדת חקירה להכריע במחלוקת הגדולה. כיון שרבי יונתן היה ידוע בנצחונות בויכוחים ובדיבייטים עם כמרים, מונו לועדה "האובייקטיבית" הזו היו נוצרים מלומדים שונאי ישראל, וביניהם גם יהודים מומרים. בדיונים שנמשכו ימים רבים הם התישו את ר' יונתן בחקירות וקושיות תיאולוגיות פרובוקטיביות נגד היהדות. ר' יונתן, שהיה מלומד ובקיא גם בפילוסופיה ובמדעים, הקהה את שיניהם והשיב על כל השאלות בצורה חכמה ושנונה. לבסוף, למלומדים הנוצרים לא היתה ברירה אלא להכריז שהוא חף מפשע. ואז המלך הורה להחזירו למעמדו כרב העיר. מאז כינו את ר' יונתן "חכימא דיהודאי".
אחרי הזיכוי שיחזר ר' יונתן אייבשיץ מזכרונו את הדיונים במשפטו, וכתב מעין פרוטוקול. זהו הספר "לוחות העדות" המפורסם והחביב על רבנים ותלמידי ישיבות גם בימינו.
ר' יונתן חיבר 98 ספרים, ביניהם "בני אהובה" על הלכות אישות וגירושין, "אורים ותומים" על חו"מ, "כרתי ופלטי" ו"ספר מטה יהונתן" על יורה דעה, "חידושי הלכות" על הלכות נידה, "ספר המדע" על הלכות רבית, "הלכות יום טוב" על הרמב"ם, "תרי"ג מצוות" ספר בחרוזים לפי הרמב"ם, בינה לעתים, "שר האלף" על הלכות פסח. בנוסף, חיבר גם ספרי חידושים ודרשות, ביניהם "יערות הדבש", "תפארת יהונתן" על התורה, "אהבת יהונתן" על ההפטרות, "אלון בכות" על מגילת איכה, "חצי יהונתן", "קשת יהונתן", ועוד. הוא חיבר גם ספרי קבלה: זוהר הרקיע, חובת הנפש, אוצר החוכמה, פינת הדת, ועוד. בספריית אוקספורד שמורים עוד כתבי יד של רבי יונתן אייבשיץ שטרם הודפסו.
גם הבר פלוגתא הגדול שלו, הריעב"ץ, חיבר ספרים רבים, והדפיסם בבית הדפוס שבבעלותו. בספר "שבירת לוחות האוון" הוא מנסה לסתור את הרעיונות בספר "לוחות העדות" של ר' יונתן אייבשיץ.
הספר "בית יונתן הכופר" מציג את גישתו נגד הרב אייבשיץ, והספר "עדות ביעקב" מתאר את תולדות המחלוקת מהצד שלו. על המחלוקת הגדולה הוא חיבר גם את הספרים "עקיצת עקרב", "למען דעת", "מאירת עיניים", ו"פתח עיניים". כנראה לא היה משעמם בהמבורג בימים ההם.
בנוסף, הוא כתב גם ספרי חידושים רגילים. "לחם שמים" על המשניות, "עץ אבות" על מסכת אבות, "מור וקציעה" על שולחן ערוך, שו"ת "שאילת יעב"ץ". את דעותיו הקנאיות ופסיקותיו ריכז בספר "דברי אמת ומשפט שלום". חיבר בסה"כ כשישים ספרים. בערוב ימיו הוא התארגן לעלות לארץ ישראל, אבל חלה ונפטר בהמבורג בל' ניסן תקל"ו..
צחוק הגורל הוא שני ברי הפלוגתא האלה ששנאו זה את זה, שוכבים היום באותה שורה. המרחק בין קבריהם הוא 6 צעדים קטנים. מדדתי. אני חושב שאף פעם בחייהם הם לא היו כה קרובים זה לזה.
קברי ר'יונתן אייבשיץ והריעב"ץ, כשלפניהם עששיות לנרות
אחרי מות ר' יונתן אייבשיץ העלו לכס הרבנות בהמבורג את רבי יצחק הלוי הורוביץ הידוע בכינוי "איציק'ל המבורגר". בצעירותו למד בישיבת ברודי, והיה חברותא של רבי יחזקאל סגל לנדא, לימים בעל "הנודע ביהודה". כאשר הוא התוודע למחלוקת בין חסידי רבי יונתן אייבשיץ ובין מתנגדיו, הוא פעל להשכין שלום בין המחנות בקהילה. הוא הספיק לכהן רק כשלוש שנים, ונפטר בגיל 52. המגיד מקוז'ניץ היה אחד מתלמידיו.
יש עליו הרבה סיפורי מופת. דוגמה: יום אחד הוא ציווה על השמש לנעול את בית הכנסת ולמסור לו את המפתח. בערב הגיעו אנשים להתפלל מנחה ומעריב, אך בית הכנסת היה נעול. במשך 3 ימים סירב ר' איציק'ל לתת להם את המפתח. לבסוף, כשהחזיר את המפתח ופתחו את בית הכנסת, ראו שהתקרה וכיפת הבטון קרסו ארצה, ואם היו בפנים מתפללים היה עלול לקרות אסון גדול.
ראוי להזכיר גם את רב ואב"ד אלטונה, הרב יעקב (יוקב) עטלינגר, בעל ה"ערוך לנר". הוא חיבר פירושים למסכתות אחדות בש"ס שמאירים את עיני הלומדים עד ימינו. בהקדמה לספר "ערוך לנר" הוא מסביר את השם שבחר: "לא נר המאיר הדלקתי, כי אם מקום לנר ערכתי, למען ימצא הלומד תורה מקום להעלות עליו נר שכלו".
בצוואתו הוא ציווה שלא לכתוב שבחים על מצבתו. לכן על קברו אנו רואים רק שמות של ספריו, ובגב המצבה כתוב: "לא הוספנו עליו דברי שבח ותהילה, ודבריו הן חן זכרונו".
בין רבני המבורג זכור לטוב גם רבי רפאל הכהן. בצעירותו היה מבאי ביתו של הגאון מוילנה, ואח"כ אצל המגיד ממזריץ', תלמיד הבעש"ט וממלא מקומו. אין זה דבר של מה בכך בעיר של מתנגדים כמו שהיתה המבורג. כשפרש כעבור כעשרים שנה ביקש לעלות לארץ ישראל. באותם ימים פרצה מלחמת צרפת-גרמניה. הדרכים נחסמו, והוא נתקע בהמבורג. הוא חשב שזו מלחמת גוג ומגוג שאחריה יבוא המשיח וייבנה המקדש. בהיותו כהן, ידע שיהיה עליו לעבוד בבית המקדש בירושלים. לכן הקדיש בהמבורג 4 שנים ללמוד ביסודיות את דיני הקורבנות ובנין הבית והכלים. אפילו החפץ חיים מזכיר את ר' רפאל בספרו "שמירת הלשון". הספרים שחיבר ר' רפאל הכהן: "תורת יקותיאל" על יו"ד, "מרפא לשון" על לשון הרע, "ושב הכהן", מרפא לנפש, תוכחת מוסר, דעת קדושים, ושאלת כהנים תורה.
עוד אחד מהגדולים בין רבני המבורג שקבור כאן היה ר' עזריאל הילדסהיימר (רעז"ה), שלמד בישיבה של הערוך לנר. הוא הקים בברלין את בית המדרש לרבנים.החפץ חיים כתב עליו: "עלז לבי בראותי כי ארץ אשכנז התחילה להצמיח שושנים כמלבנים כשהיתה אכסניה של תורה".
אילו היה הרעז"ה חי בימינו, היו משייכים אותו לציבור הדתי-לאומי. הוא עסק גם בפעילות ציבורית, ויזם ומימן את בנית שכונת "בתי מחסה" בירושלים. זאת בגלל ששמע שהמיסיון הנוצרי תכנן לבנות בתים עבור עניי ירושלים, והרעז"ה העדיף שיהודי ירושלים לא יזדקקו לחסדי המיסיון. הוא היה פעיל גם למען הישוב היהודי בא"י, וארגן מגביות לתמיכה. ראשי הכוללים בירושלים מינו אותו ל"נשיא ארץ ישראל". בין ידידיו האישיים היה הרב צבי קלישר, מהוגי הדעות של הציונות הדתית, והם היו בקשרי מכתבים לאורך שנים. הוא היה מהראשונים שעסק במעמד יהודי אתיופיה. בשנת 1864 שלח משלחת לעמוד על מצב היהודים באתיופיה, ופרסם מאמרים על מסקנותיו.
בבית העלמין טמונים עוד רבנים גדולים שמצבותיהם מספרות סיפורי היסטוריה יהודית מפוארת. זאת בתנאי שאנחנו יודעים לקרוא בין השורות. בין השורות של הטקסט על המצבות, והן בין שורות המצבות.
בכניסה לבית הקברות יש ביתן ובו פינת נטילת ידיים, שירותים, וחדר הרצאות. לרב ביסטריצקי יש חלום להביא לשם ספריה שתכלול את כל ספרי הקודש שחוברו בהמבורג, וגם ספרים שרבניה חיברו במקומות אחרים. הוא מעוניין שבאוצר הספרים הזה יתאפשר כל יהודי לשבת וללמוד מכתביהם של הגאונים הטמונים במרחק צעדים ספורים.
שער בית הקברות קניגשטראסה אינו נעול בימות החול מהצהריים עד שעה 3 אחה"צ. אם אנחנו רוצים להיכנס בשעות אחרות, נוכל לקבל בהשאלה את המפתח בבית חבד בהמבורג.
הסיור בבית הקברות הוא גם חוויה רוחנית, ולא רק גשמית. אנו שואפים עמוק את האויר הצח והצונן, ואל קרבנו בא אותו האויר שנשמו פה ה"חכם צבי" וה"חלקת יחזקאל" בזמנם. מריחים את אותו הריח שהריחו רבותינו. שומעים את ציוצי הציפורים ומשב הרוח, ויודעים שאלה קולות הרקע שהיו גם חלק מפסקול חייהם של רבותינו. וואו! אוצר הספרים בישיבה מעולם לא הורגש כה מוחשי. אותי זה מרגש!
הכותב היה אורח של חברת התעופה TLV Air
