טָאיְפֶּה, בירת טאייוואן, היא עיר שקשה להכניס לתבנית אחת. מגדלי זכוכית חדים ננעצים בעננים אפורים של מונסון, שווקי לילה מבעבעים באדים של כיסונים על האש, ומקדשים עתיקים מתמלאים בריח קטורת חריף המתערבב עם רעש קטנועים. עיר של ניגודים מתמידים—מסורת מול מודרנה, מזרח מול מערב. ובתוך כל זה, לא הרחק משדרותיה הסואנות, מתגלה פלא בלתי צפוי: בית כנסת מוזהב, שנראה כאילו נלקח מירושלים או מאירופה הישנה, והושתל כאן בלב טייוואן.
קשה לדמיין מקום פחות צפוי לבית כנסת מהודר. במשך שנים נחשבה טייוואן ליעד כמעט בלתי נגיש לתיירים יהודים שומרי מצוות. התרמילאים הישראלים אמנם עברו כאן בדרכם אל המזרח הרחוק, אך חברות תיירות שמארגנות קבוצות דתיות ליעדים בכל עולם לא כללו גם אותה. הסיבה הייתה פשוטה: "אין אוכל כשר". אבל המציאות הזו השתנתה. טאיפה, בשקט ובצניעות, בנתה לעצמה קהילה יהודית חיה, עם מטבח כשר, מקווה, ואפילו אולם חתונות מבריק.
במרכז הסיפור הזה עומד ג’פרי ד. שוורץ—יזם יהודי-אמריקאי שחי בטאיוואן מאז שנות השבעים. יחד עם רעייתו נטנג, הוא הקים את המרכז היהודי, מבנה מרשים של 2,000 מ"ר שזכה בפרסים אדריכליים, והפך במהרה לאחד הסיפורים היהודיים המפתיעים ביותר של המאה ה־21.
חזית של טלית מוזהבת
כבר מבחוץ ברור שזה לא עוד בניין בעיר. החזית הלבנה בוהקת כאילו נעטפה בטלית ענקית, ובמרכזה מגן דוד מוזהב, שבתוכו המילה "חי". מתחתיו מתנוססת הכתובת באנגלית: JEFFREY D. SCHWARTZ JEWISH COMMUNITY CENTER, ומתחתיה מנורה מוזהבת. הקיר האחורי בנוי מלבני אבן ירושלמית, כאילו ירושלים עצמה נושמת כאן, במרחק אלפי קילומטרים.
כבר בכניסה, פסיפס מגן דוד מנצנץ על הרצפה ומזמין את המבקר להיכנס פנימה—כמו צעידה אל תוך קבוצת כוכבים.
אירופה בלב אסיה
התחושה בפנים כמעט מהפנטת: לפתע אתה מוצא את עצמך לא בטייוואן, אלא כאילו בבית כנסת עתיק בפראג או בוינה. דלתות ארון הקודש עשויות עץ מגולף, הבימה מצופה זהב, והתקרה מקומרת, זוהרת בגלי אור שנראים כתפילות שכבר נלחשו שם.
עזרת הנשים מופרדת בעץ מלוטש, ובקורות התקרה שמעליה תלויים אותיות מוזהבות מהסביבון: נ', ג', ה', ש'. בכל שבת נאספים כאן 50 עד 70 מתפללים—מחציתם מקומיים, מחציתם מבקרים מחו"ל. בחגי תשרי ובפסח המספר קופץ ל־300, ותפילותיהם עולות מעלה, מתערבבות עם הלחות והחום של שמי טאיפיי.
מעבר לבית כנסת
אבל המתחם רחוק מלהיות רק מקום תפילה. זהו עולם שלם. מטבח גורמה כשר פועל כאן, לצד אולם נשפים עם נברשות בצורת מגני דוד, שמארח חתונות, בר מצוות וחגיגות קהילתיות. השטיחים כחולים ומעוטרים בכוכבי מגן דוד, החלונות מקושתים בסגנון עות'מאני, ובכל שבת מתקיימת סעודת קידוש חינם.
אפילו גופים לא יהודיים שוכרים את האולם, סועדים סעודות כשרות, ולומדים מפי ג’פרי עצמו כי “האוכל הכשר הוא ברכה שניתנה מאלוהים”.
גם התרמילאים הישראלים לא נשארים אדישים. רעבים ועייפים אחרי נדודים באסיה, הם מוצאים כאן בית חם ומזנון פשוט במחירים נוחים.
במתחם המרכז היהודי פועל גם בית חב"ד, בניהול הרב שלומי טביב.
מוזיאון עם נשמה
המרכז היהודי מהווה גם מוזיאון יהודי מרתק. ג’פרי ורעייתו נטנג הם אספני יודאיקה נלהבים, והקירות מלאים ביצירות נדירות: ספרי תורה ספרדיים, אחד מהם בן 600 שנה מתוניסיה, כתבי יד עתיקים, פמוטים וחנוכיות, ודיוקנאות של חתני פרס נובל יהודים.
גולת הכותרת היא 'כסא אליהו' מהודר מאיראן, משובץ אבנים יקרות, הממתין לבריתות.
ילדים טאיוואנים מגיעים לכאן במסגרת סיורי בתי ספר, מביטים באותיות העבריות בפליאה, כאילו היו כוכבים לא מוכרים.
סיפון על הגג, זהב במקווה
על גג הבניין רחבה גדולה, עם מוזיקה וצחוק הנשפכים אל הלילה. כאן נערכות חופות מול שמי העיר.
המקווה, לעומת זאת, נראה כמעט כארמון: מעקות ותקרות מצופות זהב. 
האיש מאחורי הזהב
קשה להבין את הסיפור הזה בלי להבין את האדם שבנה אותו. ג'פרי (יצחק) שוורץ, יליד קליבלנד בן 74, למד סינית באוניברסיטת אוהיו ועבר לטייוואן ב־1972, כשסין עדיין הייתה סגורה. הוא בנה אימפריה עסקית בייצוא, נדל"ן ופיננסים, אך דווקא בשנות השבעים לחייו פנה לבנייה מסוג אחר.
“טייוואן נתנה לנו כל כך הרבה,” הוא אומר. “רציתי לתת משהו בחזרה. אשתי אמרה לי: גידלת משפחה, עשית עסקים. עכשיו הגיע הזמן לעשות משהו למען טייוואן. חשבתי—מה אוכל לעשות שאין אף סיני שיעשה? ואז החלטתי להקים מרכז יהודי.” הפרויקט עלה לו 20 מיליון דולר, מכיסו הפרטי בלבד.
חזרה ליהדות
אבל עם הבנייה באה גם התקרבות מחודשת לדת. פעם היה שוורץ יהודי קונסרבטיבי מרוחק. “אמא שלי הייתה מתקשרת להזכיר לי על יום כיפור,” הוא נזכר. היום הוא מניח תפילין מדי יום, חובש כיפה שחורה, ואפילו רכש בית בירושלים.
“אין דבר חשוב יותר מלהישאר קרוב לה’,” הוא אומר. “כשאתה צעיר יש לך זמן לעשות טעויות. כשאתה מבוגר, כבר אין לך זמן לזה.”
בית הכנסת הוקם כאורתודוקסי—מהלך שעורר ביקורת מחבריו הרפורמים. תשובתו לשאלותיהם הייתה פשוטה: “גם כשאנחנו יוצאים לשתות בירה, הנשים לא יושבות איתנו. למה שבבית הכנסת יהיה אחרת”?. עם הזמן, כל הזרמים הדתיים מצאו כאן מקום, וכולם לומדים לחיות יחד תחת גג אחד.
שאלתי את ג'פרי למה קהילה קטנה של אלפיים יהודים זקוקה למרכז קהילתי כה גדול. "זה לא ענין של גודל אלא של חוזק" הוא מסביר. את המתחם הזה בניתי גם עבור יהודים בדורות הבאים, וגם עבור יהדות בכל העולם".
מעבר לזרמים
המרכז היהודי הפך במהרה לא רק לבית ליהודים, אלא גם למוקד מפגש עם החברה הטאיוואנית. שוורץ ייסד את "קרן ירושלים–טאיפיי" עם ראש עיריית ירושלים משה ליאון, מארח פוליטיקאים ישראלים, ותומך ב"ארוחת הבוקר לתפילה בירושלים". גם תורמי AIPAC צפויים להגיע בקרוב אל הגג המוזהב הזה.
שוורץ גאה במיוחד ביחס החם של טאיוואן ליהודים: “זו המדינה הכי פחות אנטישמית בעולם,” הוא אומר. חמש דקות מהמרכז פועל מסגד ענק המשרת 700 אלף מוסלמים, רובם עובדים זרים אינדונזים. “אין כאן קיצוניות.”
ירושלים בטאיפה
כך, בתוך עיר של ניגודים, נשתל בית כנסת מוזהב המשדר הבטחה לעתיד. מבפנים הוא מואר בזהב, מבחוץ הוא עוטה טלית לבנה, ובלב הוא נושא ירושלמיות אמיתית. לפעמים, בפינות הכי לא צפויות של העולם, מסתתר לא רק זיכרון של העבר—אלא גם ניצוץ של העתיד.
