כאשר מגיעים לקוֹסָמוּי בתאילנד, שני דברים תופסים אותך עוד לפני שמריחים את הגריל הראשון. האחד- עברית. הרבה עברית. בקניונים, ברחוב, על חוף הים. השני- כיפות. סרוגות, או קטיפה שחורה, או בד סגול של בית חב"ד. לא אחת או שתיים, אלא כמות שמרגישה כמו ערב קיץ בקניון 'עופר הגבעה' בגבעת שמואל, רק עם כפכפים. ברחובות רואים גם צעירים גלויי ראש עם זרועות מקועקעות, ועם ציציות בחוץ.

ואז מגיעה ההפתעה האמתית. לא החופים ולא הקוקטיילים, אלא מספר המסעדות הכשרות. באזור צָ’אוֶונְג בקוסמוי ספרתי כעשרים מסעדות כשרות. עשרים! יותר מסעדות כשרות מאשר אנו מוצאים בעיר בינונית בישראל, בגודל אוכלוסיה דומה של כ70,000 תושבים (לא כולל תיירים). מספר מרשים, כמעט חשוד, לאי טרופי שמגדל קוקוסים הרבה יותר משהוא מגדל משגיחים. נתון מפתיע לכל הדעות, גם למי שכבר ראה עולם.

נדהמתי מהביקוש לכשרות בקוסמוי. בערב שבת אחת באתי לקנות אוכל לשבת במסעדה שבבית חב"ד, וראיתי אנשים מתחננים להירשם לארוחת קבלת שבת באותו ערב. השליח, הרב מנדי גולדשמיד, התנצל ואמר להם שלא נשארו מקומות בגלל שאלפיים איש כבר נרשמו. אלפיים שומרי כשרות!!! לכן בית חב"ד מתארגנים לארוחות שבת בשני מקומות, כשבכל אחד הארוחות בשתי משמרות.

אוכל בתאילנד הוא עניין של תשוקה. שמן חם, צ׳ילי טרי, עשן שעולה מווק פתוח ברחוב צדדי. זו ארץ שלא שואלת אותך מאיפה באת, אלא רק כמה חריף אתה מסוגל לסבול. עבור התייר הישראלי, הארוחה היא גם משא ומתן שקט בין הרצוי למותר.

כאן מתחיל הסיפור האמיתי של שומרי כשרות בתאילנד. בקוסמוי פועלות מסעדות תחת כמה סוגי פיקוח, וההבדלים ביניהם אינם רק הלכתיים, אלא גם תרבותיים, קהילתיים, ולעיתים רגשיים. את המסעדות הכשרות בקוסמוי אני מחלק לשלשה סוגים: רמה גבוהה, רמת "רבנות" (בינונית), ו"יעני".

כשרות מלכתחילה

עבור מי שמחפש ודאות, הכשרות של חב״ד הן הבחירה הברורה. הקפדה מוחלטת על כל כללי הכשרות מלכתחילה, ברמה גבוהה לפי שיטת הרמ"א לאשכנזים. הכשרות של חב״ד מציעה את הדבר הברור והצפוי: אוכל פשוט, פיקוח רציף, היררכיה ברורה. נחשבת המקבילה התאילנדית של בד"ץ בישראל, אם כי הבשר אינו "חלק" לפי שיטת מרן, המקובלת על הציבור הספרדי. זו לא תאילנד של דוכני הרחוב. זו תאילנד של ביטחון הלכתי, והמחיר הוא לעיתים קולינרי.

"ועד הכשרות תאילנד", בפיקוחו של הרב יוסף קנטור, שליח חב"ד הראשון בתאילנד, מעניק תעודות כשרות גם למסעדות אלה בקוסמוי: המסעדה בבית חב״ד עצמו, פיצריה בקומת הקרקע, הבייקרי של חב"ד, “ג’אפאניקו” הבשרית, “פומודורו” החלבית, “בראקה” (ברכה) הבשרית, “זוהרה”, שיפודי באבי, מאמא מזל, “מחנה יהודה קוסמוי”, “ארנצ’יני” האיטלקית, “בורקס רמלה”, “תום ים” האסייתית, ו”סיטרה” מסעדה בשרית למהדרין.

האוכל אולי פחות הרפתקני, אבל הראש שקט, והצלחת ברורה.

כשרות רגילה

לצידן פועלות בקוסמוי גם מסעדות המציגות תעודת כשרות מטעם גוף פרטי ששמו “איגוד הרבנים תאילנד”. זה נחשב המקבילה של כשרות הרבנות בישראל.

אבל הגוף המפקח אינו מוכר כארגון רבני ממוסד ושקוף במובן המקובל. לאיגוד הרבנים אין יחסי ציבור מוצלחים כמו חב"ד, ולכן בציבור הדתי והחרדי בקוסמוי קיימת זהירות מסוימת כלפי הכשרויות הפרטיות. התוצאה: יש מאנ״ש שבוחרים להתרחק. לא מתוך זלזול, אלא מתוך ספק. ספק שקט, אך מתמשך. אין כאן דרמה, אין האשמות. רק העדפה שקטה של חלק מהציבור להיצמד למסגרות מוכרות, גם במחיר של פחות גיוון קולינרי.

עם שובי ארצה, חקרתי ומצאתי ש“איגוד הרבנים תאילנד” הינו דוקא גוף כשרות רציני, למרות שאינו מוכר. האיגוד הוקם על ידי הרב אברהם ויצמן, לשעבר יו"ר המועצה הדתית של חיפה. איגוד הרבנים פועל מישראל. את מחלקת הכשרות בחו"ל מנהל הרב מאיר ביטון מנהריה, שמעסיק משגיחי כשרות בעיקר בקפריסין ויוון, וגם במקומות מרוחקים יותר כמו תאילנד. תחת ההשגחה הזו פועלות ברחבי העולם מסעדות רבות ומגוונות, מאוכל איטלקי ואסייתי ועד מאפיות וגלידריות. הכשרות הזו מאפשרת התרחבות מהירה, זמינות גבוהה, ובעיקר שוּק. הרבה שוק.

יש הבדלים בין הכשרות של ועד הרבנים ובין הכשרות של חב"ד. אחד ההבדלים, למשל, הוא שאיגוד הרבנים מאפשר שימוש בחלב נוכרי. עובדה זו מצויינת במפורש בתעודת הכשרות של המסעדות החלביות. הרב מאיר ביטון בא להרגיע, ומציין שבכל מסעדה תחת השגחתו נמצא משגיח ישראלי בכל יום, אבל לא כל היום. המשגיח הוא שמדליק את התנורים במטבח בכל בוקר, או בזמן פתיחת המטבח, והמשגיח מבקר את חומרי הגלם שנכנסים למחסני המסעדה. הרב ביטון מקבל מהמשגיחים שלו דיווח יומיומי על פעילותם.

תחת השגחת איגוד הרבנים פועלות המסעדות “אבא שמעון”, “4Spices”, “רוזה בר” החלבית, “בייקרי 26”, "חומוס שושנה" ליד בית חבד, “שיפודי באבי”, מסעדת דגים “על הנהר By The River”, ו”סנדוויץ’ סמוי”.

יש חרדים וחרד"לים שאינם סומכים על הכשרות של איגוד הרבנים. ידיד מקומי שהכרתי בבית הכנסת בקוסמוי גיחך על הרב שמשגיח מישראל על מטבחי המסעדות בתאילנד דרך מצלמות האינטרנט , ואמר עליו שהוא "עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּונוֹת". החלונות של מיקרוסופט. אבל הרב ביטון אומר שהוא מעסיק בקוסמוי שני משגיחים שליחים מטעמו. אף אחד מהם אינו מסתפק רק ב"מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", אלא נכנס בעצמו לכל מטבח שתחת השגחתו.

אוכל "ישראלי־כשר־בערך"

עבור הציבור החילוני, הסיפור נראה אחרת. קבוצה שלישית היא של מסעדות המגדירות עצמן כשרות. על חלון הראווה והשלט כתוב "כשר", אך אין להן תעודת כשרות. כאן המשמעות של המילה "כשר" היא: אין חזיר, אין פירות ים, ויש עברית בתפריט. זה מספיק. השאלה מי עומד מאחורי תעודת הכשרות פחות בוערת, כל עוד הצלחת חמה והחופשה ממשיכה. כאן הכשרות מתפקדת פחות כהצהרה הלכתית, ויותר כתעודת זהות רגשית של יהודים טובים שהתרחקו, אבל לא לגמרי.

בקבוצה זו אנו מוצאים את  מסעדת 'מופלטה כמו בבית' ברחוב הראשי, דוכני גלידה של מיסטר טִי, ועוד דוכני פירות ושייקים. כמובן שזו רמת הכשרות הנמוכה ביותר. אבל מתברר שיש ביקוש גם למסעדות כאלה. אני מכנה אותן "יעני כשר".

כאן בדיוק נכנסת המורכבות סביב איכות הפיקוח וההשגחה בקוסמוי. גם בציבור החילוני והמסורתי רוצים אוכל מוכר, ישראלי או אסייתי, בלי לוותר לגמרי על הזהות היהודית.

בתאילנד, ובמיוחד בקוסמוי, כשרות איננה חותמת, אלא שיחה. שיחה בין הסועד לצלחת, בין אמון להרגל, בין מה שכתוב על התעודה למה שמבעבע בווֹק. מי שמוכן לשאול, לברר ולהבין את ההקשר, יאכל טוב יותר, וגם בשקט נפשי גדול יותר. מי שמחפש תשובות חד משמעיות, יגלה שהמטבח התאילנדי, כמו החיים עצמם, עובד על גוונים של אפור, ירוק, ולפעמים אדום חריף מאוד. הפשרות האלה הן חלק מהיופי של החופש בתאילנד. "חופש" תרתי משמע.

היחס הפשרני לכשרות בקוסמוי מזכיר לי את הספר "אנה ומלך סיאם”. הספר מתאר את סיפורה של אנה, מורה בריטית שמגיעה במאה ה־19 לחצרו של מלך סיאם (שמה הקודם של תאילנד), כדי ללמד את ילדיו ואותו את השפה האנגלית ואת תרבות המערב. הספר עוסק במפגש בין מסורת נוקשה לפתיחות מערבית. כך מצאתי גם במסעדות הכשרות בקוסמוי. יש כשרות קפדנית שמעניקה ביטחון וזהות, ויש כשרות גמישה שמבקשת חוויה וחופש. היפה בתאילנד, שכאן שתיהן לגיטימיות. הן משקפות צרכים שונים של אותו ציבור, והאיזון ביניהן הוא שמאפשר ליהדות לשרוד גם בצל דקלי קוקוס. ואולי זו מהותה של קוסמוי: אי שמזמין אותך להאט, להקשיב לעצמך, וגם להבין שלא כל דבר חייב להיות מוחלט. לפעמים די בכך שהאוכל חם, הים קרוב, והמצפון רגוע במידה סבירה.

בורדיין נהג לומר ש"אוכל הוא מראָה". ובקוסמוי, המראה הזו משקפת לא רק את המטבח התאילנדי, אלא גם אותנו. את הפשרות שאנחנו עושים, את השאלות שאנחנו מעדיפים לא לשאול, ואת החותמות שאנחנו לומדים לסמוך עליהן. או לא…