6 תערוכות חדשות נפתחו במוזיאון הרצליה לאומנות עכשוית.
התערוכות מציעות היכרות מחודשת עם אמניות ואמנים מרתקים ונשכחים, שנדחקו אל שולי הסיפור ההיסטורי של האמנות בארץ, לצד תצוגות של קרמיקה וטקסטיל – עבודות יד בטכניקות מסורתיות ועכשוויות מאת יוצרות ויוצרים בני דורות שונים.
האוצרת הראשית היא איה לוריא, והנה סקירה קצרצרה על התערוכות החדשות:
אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה
אהרון אבני (1906–1951) היה צייר פורה, מחנך רב־השפעה ומייסדם של שני בתי ספר מובילים לאמנות. בשנת 1936 הקים יחד עם יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס את "הסטודיה" – בית ספר לאמנות. עד מהרה הפכה הסטודיה למוקד מרכזי בשדה האמנות התל־אביבי, ורבים מחשובי האמנים הישראלים החלו בו את דרכם כתלמידים, ביניהם: אסתר פרץ ארד, בוקי שוורץ, דני קרוון, רות צרפתי ועוד. לאחר מותו של אבני, שונה שם הסטודיה ל"מכון אבני", הנושא את שמו עד היום.
אהרון אבני, מעשן המקטרת
אבני גיבש את זהותו האמנותית כ"תפנימאי" – צייר קאמרי של פְּנים, של פָּנים ושל נופים מופנמים. לצד אמנים נוספים בני דורו, הוא ניסח ציור מקומי חדש אשר נוצר בזיקה עמוקה למסורת האמנות הצרפתית ובהשפעת אסכולת פריז בת־זמנו. סגנון זה, שאומץ והותאם למקום, נתפס לא רק כשפה מודרנית ואוניברסלית, אלא גם כבעל מאפיינים "יהודיים".
אוצר: רון ברטוֹש
רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי
רות דורית יעקבי (1952 – 2015) מערד הותירה מאחוריה גוף עבודה מהחידתיים ביותר בתולדות האמנות הישראלית. התערוכה במוזיאון הרצליה בוחנת את עבודתה של יעקבי משתי נקודות מבט מרכזיות: פריזמה פמיניסטית (כמי שעסקה בנושאים כגון אימהות, נשיות ודאגה) ותנאי חייה ועבודתה בפריפריה.
התערוכה מציעה התבוננות מחודשת ביצירתה של יעקבי. היא שואבת מקולה הפנימי של האמנית ומבקשת להאזין לעדינות הצלילים של עבודותיה. בנוסף לתצוגה המרכזית באולם הגדול, התערוכה כוללת חדר הקרנה, שבו מוצג הסרט "האישה של אלף הקולות" (מאת עמרם יעקבי, 2007, 66 דקות), החושף עולם נסתר של נשמות וקולות, מקומות ומסעות מטאפיזיים, דרך שיריה ויצירתה של האמנית.
רות דורית יעקבי, ללא כותרת צילום יגאל פרדו
יעקבי הציגה במוזיאונים המרכזיים בארץ ובעולם – באירופה, דרום אמריקה, אסיה, ארה"ב וקנדה. על אף זאת, בעולם האמנות המקומי התייחסו אליה כאאוטסיידרית. סביר להניח שהדבר נבע מכך שעבודתה חרגה מן הזרמים המקובלים בשיח האמנות הישראלי, כמי שהתגוררה ועבדה בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה והתמקדה בנושאים נשיים.
האוצרת: הדס קידר .
אילנה אפרתי: בעקבות "גן העדן של הציפורים" של דיאנה שור
מעצבת האופנה והיוצרת אילנה אפרתי, הביעה עניין בעבודות הטקסטיל שבאוסף של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בביקור במחסן האוסף של המוזיאון, לכד את מבטה, שטיח מרשים וגדול ממדים של אמנית נשכחת למדי, דיאנה שור (נ' 1926, רומניה). השטיח, ששמו "גן העדן של הציפורים", נכלל תקופה ארוכה בתצוגת הקבע של המוזיאון תחת ניהולו של אויגן דה וילה, מנהלו הראשון של המוזיאון. בהמשך אוחסן למשך למעלה מעשרים שנה, עד שעורר את סקרנותה.
התערוכה היא תולדה של תהליך מתמשך, שבו יצרה אפרתי רשת של קשרים והקשרים הנוגעים בפענוח ובשחזור מקורותיו של חומר הטקסטיל, דרך התחקות אחר טכניקות מסורתיות של טווייה, אריגה, צביעה טבעית וציורי נוף. אפרתי זיהתה בשטיח של שור מיזוג של מוטיבים מהפולקלור הרומני, המושפעים מתרבות חומרית עתיקה וממסורות של מלאכות יד עממיות, מוטיבים מהטבע והגיאוגרפיה הייחודיים של רומניה ושפה אוניברסלית מודרנית. רשת ענפה זו קושרת בין עבודתה של שור לזו של אפרתי, שלאחר שנים ארוכות ואינטנסיביות של ניהול סטודיו ובית מלאכה לעיצוב אופנה בארץ, מחלקת את חייה בין תל-אביב לבין כפר באומבריה שבאיטליה, שם היא מפעילה עם משפחתה חווה אקולוגית.
אוצרות: איה לוריא, נטלי טיזננקו
בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי בישראל
תערוכה קבוצתית של האמנים: יואב אדמוני, נטלי אילון, הדוויג גרוסמן, טליה טוקטלי, נורה כוכבי ונעמי ביטר, ליגל סופר, גדולה עוגן, אברהם קריצמן.
התערוכה מציגה את עבודותיהם של יוצרות ויוצרים בני דורות שונים. המורשת של מגע בלתי אמצעי בחומר עברה ממורה לתלמיד, מדור לדור – החל בקדרית הוותיקה הדוויג גרוסמן ועד לאמנים ולאמניות בני זמננו, שמשתפים ידע ותובנות מקצועיות בקהילת רשת. התערוכה כוללת עבודות החולקות מכנה משותף חזותי וחומרי שנובע מתהליכי היצירה. את בחירת המוצגים – כלים שימושיים, פסלי חיות ויצירות כלאיים הנעות בין הפונקציונלי לאמנותי – הדריכה תפיסה המזמנת אפשרות לחשיבה מחודשת על מקומם של פריטים קרמיים שימושיים בקאנון האמנות.
אוצרת: טלי קיים
רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון
ביתן ישראל בגני הביאנלה בוונציה, שתכננו זאב רכטר ובנו יעקב רכטר ב-1952, נכנס לחלל התערוכות הראשי של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שתכננו יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר, ונחנך בשנת 2000; שניהם בדיוק באותו נפח.
בתערוכה מוצגים מסמכים המתעדים בניינים שתכליתם הצגת אמנות: מוזיאונים, ביתנים וגלריות לתערוכות קבועות או מתחלפות. סקיצה רעיונית של ביתן ארץ-ישראל עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז, 1931, שרשם זאב רכטר, מוצגת מול תצלום עכשווי של מוזיאון הרצליה, שצילם אלי סינגלובסקי. כך מומחש הקשר והפער בין המדומיין לממשי, ונפרשים שני הקצוות הכרונולוגיים והרעיוניים של עבודתם של אדריכלי משפחת רכטר, מהפנטזיה הבינלאומית בשנות השלושים ועד ההגשמה החומרית בבטון חשוף בשנות השבעים של המאה העשרים.
אוצרת: דנה גורדון
אלי סינגלובסקי: מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית
ראשיתו של מוזיאון הרצליה ב-1962, בהתארגנות של קבוצת תושבים אוהבי אמנות בהובלתו של אויגן דה וילה. ב-1965, בהזמנת מועצת העיר והיזם משה דה-שליט, נרתם האדריכל יעקב רכטר והציע פרוגרמה של שילוב אינטגרלי בין בית יד לבנים למוזיאון העירוני. על אף מיקומו הטופוגרפי, בראש גבעה, ועל אף סמיכותו למבני ציבור מרכזיים בעיר כמו בניין העירייה ובית המשפט, נדמה שעיצובו מסרב למודל המקדשי-מונומנטלי שהיה לאורך שנים רבות מקור השראה מרכזי לאדריכלות מוזיאלית.
אלי סינגלובסקי, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
מראשית דרכו מתמקד האמן אלי סינגלובסקי בצילום הסביבה העירונית, ובפרט באדריכלות הברוטליסטית. הוא נוטה להתרכז במבנה עצמו ומשתמש בטכניקה של צילום לילי בחשיפה ארוכה, המשאירה את התנועה האנושית מחוץ לפריים. סינגלובסקי תיעד את החזית הדרומית של מוזיאון הרצליה – אזור פחות מוכר שלו, שם ממוקמת הכניסה האחורית אליו – וחושף בה משמעות חדשה. התצלום מתמקד באיכותו החומרית, האפורה, של הבטון, ובשפתו הפורמלית של המבנה. לכאורה, בולטת בו סגירותו המכונסת והיבדלותו המבוצרת של המוזיאון מסביבתו הקרובה. אולם ככל שמעמיקים להביט, מתגלים בו סימנים של עירוניות פרוורית מוכרת – עדות לחיים הרוחשים סביב המוזיאון העירוני, שנבנה בלב שכונת מגורים.
המוזיאון לאומנות עכשווית שוכן ברחוב הבנים 4 בהרצליה, מול בנין העיריה. התערוכות פתוחות לקהל משעה 10 בבוקרעד 2אחר הצהריים, ובימי שלישי וחמיש גם משעה 4 אחה"צ עד 8 בערב. בימי ראשון המוזיאון סגור.התערוכות עד 23 לאפריל.
