הקורונה והסגרים גורמים לנו לבחון באור אחר כל מיני דברים שפעם הטרידו אותנו. שאלתי חברים מה הכי חסר להם בעידן הקורונה? מישהו ענה: אני מתגעגע לשאלה- "ארזת לבד?".

הרהרתי בתשובתו, ועשיתי חשבון נפש פרטי. רובנו מתייחסים לבידוק הבטחוני לפני המראה כמו אל מטרד, אבל כיום היינו שמחים לחוות אותו שוב. מצאתי עוד דברים וטיפוסים מיותרים שפעם היה קשה לי לסבול אותם, אבל כיום אני מתייחס אליהם בסלחנות. הנה סקירה של טיפוסים מחוצפים שמקלקלים את חווית הטיסה, וכיום אני מוכן לסלוח להם, ובלבד שנחזור לטוס כבעבר. אולי יתקיים כאשר "מידי דברי בו זכור אזכרנו", זה ירגיע קצת את הגעגועים ל"חדש ימינו כקדם" בטיסות לחו"ל.

"המתנחלים"

בכרטיס העליה למטוס (בורדינג פס) כולנו מקבלים גם מושב מסומן. אחדים מאיתנו משלמים תוספת עבור בחירת מושב מועדף. אני נוהג לשלם תוספת עבור מושב בשורת יציאת החירום, בגלל ששם יש מרחב גדול יותר לרגליים. אם הקדימו אותי אחרים ברכישת המושב המועדף, אני נוהג להזמין מושב בשורה הראשונה או השניה, כדי להיות בין היורדים ראשונים מהמטוס אחרי הנחיתה. לפעמים אני מגיע למושב שלי, ומגלה שמישהו התנחל במקום שלי. כשמעירים לו לעבור לשבת במקומו, לפעמים הוא מגיב באגרסיביות קולנית. במיוחד הרגיזו אותי נוסעים שמרשים לעצמם להתיישב במחלקת העסקים, למרות שקנו כרטיס למחלקת תיירים.

משתלטי הטרולים

כשהנוסעים נכנסים למטוס, התאים שמעל המושבים הולכים ומתמלאים במזוודות ותיקי יד. יש נוסעים שמתעכבים בדיוטי פרי, ועולים למטוס אחרונים. לפעמים מגיע באיחור נוסע עם מזוודה וכמה תיקי יד, ורואה שלא נשאר די מקום לכבודת היד שלו. אז החוצפן מוריד את הטרולי שלי, כדי לפנות מקום לתיקים שלו. שמתי לב שבדרך כלל אלה נשים מבוגרות שמגיעות עם כמה מעילים ותיקי קניות. החוצפנית מורידה את הטרולי שלי לרצפת המטוס, ומשאירה אותו שם. אם אני מעיר לה, אז היא עושה טובה ומעבירה את הטרולי שלי לתא פנוי שנמצא במרחק מהמושב שלי.

הבעיה היא גם האגרסיביות של האנשים האלה. כאשר אני קורא לדיילת לפתור את הבעיה, הנוסע החוצפן פותח את הפה שלו באלימות. פעם לא סבלתי אותם, והיום כבר פחות.

לישון עם אשה זרה

לפני שאני עולה לטיסת לילה, אני מתפלל שבמושב לצידי ישב גבר, ולא אישה. במיוחד לא צעירה מצודדת. אם ארדם במהלך הטיסה, אני עלול לשמוט את ראשי בשוגג על כתפה או צווארה. או שהיא תרדם על הכתף שלי. לא נעים. המתח והחשש הזה מפריעים לי להרדם.

בנוסף, נוסעים נוהגים לפטפט עם שכניהם לשורה. עם גבר השיחה מתנהלת בטבעיות, אבל עם אישה נאה תמיד יש איזה מתח מיני. נשים חושדות בכל גבר שפותח בשיחה איתן, כאילו הוא מנסה להתחיל איתן ולחזר אחריהן. מי צריך את זה. בדר"כ אני מעדיף לשבת בטיסות ליד גברים כמוני, אבל כיום אני מוכן להתפשר גם על אישה.

רגליים מסריחות

רבים נוהגים לחלוץ נעליים וגרביים בטיסה. לעתים הגרביים שלהם מדיפות ריח לא נעים כמו גרביים משומשות של טירונים לאחר מסע כומתה. למה הנוסעים האחרים צריכים לסבול את הניחוח הזה? אם הגרביים שלכם אינן נקיות מהכביסה, בבקשה אל תחלצו נעליים לידי.

הגרועים ביותר הם נוסעים יחפים בשורה לפניי או מאחוריי שמרימים את רגליהם, ונועצים רגל בין משענות המושבים. לא נעים לראות (ולהריח) את הרגליים האלה.

הנדחפים לחלון

בטיסות ליעדים חדשים שאמורות לנחות בשעות האור, אני מעדיף מושב ליד החלון. לפעמים נוסע שיושב לצידי במושב האמצעי או אף במעבר, דוחף את פרצופו לכיוון החלון שלי ומסתיר לי את הנוף. לא נעים שמישהו זר תוקע את ראשו מול הפנים שלי.

גבאי השטיבל

יש נוסעים שמנסים לארגן תפילה במנין על המטוס, ופונים לכל נוסע חובש כיפה להצטרף למנין שלהם במעברים האחוריים ליד השירותים והמטבחים. בטיסת הלילה 002 של אל על מניו יורק זה קורה פעמים רבות לקראת זמן קריאת שמע של שחרית. לכן אני מכנה את "הגבאים" האלה בשם "דיילת השחר". קרה לי אפילו ש"דיילת השחר" חצוף כזה העז להעיר אותי משינה כדי להצטרף למנין ותיקין שלו.

"הגבאים" המזדמנים האלה חושבים שהם מזכים את הרבים ועושים קידוש השם. אבל אילו היו תלמידי חכמים אמיתיים, היו מכירים פסקי הלכה של הרב עובדיה יוסף ופוסקים אחרים שאוסרים לעמוד לתפילה במנין במטוס. זאת בגלל פיקוח נפש במקרה שהמטוס ייטלטל בכיסי אויר, ובגלל טרחה דציבורא שחוסמת מנוסעים אחרים להגיע לשירותים, ומפריעה לדיילות לעשות את עבודתן. בכל השו"תים שעוסקים בנושא זה נפסק להלכה שיש להתפלל ביחידות בישיבה במקומו.

לא חשבתי שיבואו ימים שאתגעגע לגבאים האלה, והנה ימים באים שאני מתגעגע אליהם יותר מאשר לשאלה "ארזת לבד?".

המחזירים בתשובה

בטיסות רבות ראיתי נוסעים חבדניקים ואחרים עוברים עם תפילין מנוסע לנוסע ושואלים "אתה יהודי?". כאשר עונים להם בחיוב, הם ממשיכים "אז בוא תניח תפילין ותגיד שמע ישראל". נוסע שמוותר על המצווה, הם מנדנדים לו. בעיניי מדובר בטרדנים. אל תציקו לי עם התפילין שלכם. אני מניח תפילין רק פעם אחת ביום, וכבר עשיתי זאת בבית לפני הטיסה. או שאניח תפילין כשאגיע לביתי או למלון. סיפון המטוס לא נראה לי מקום מתאים לפעילות כזו, למרות שאני מצדד בה ברשות הרבים ברחבי הערים.

שנוררים מוטסים

בטיסות ארוכות אני מעדיף לטוס במחלקת העסקים הנוחה. כמעט בכל טיסה לארצות הברית או בחזרה ממנה, נוסעים במטוס גם שד"רים לגייס תרומות לישיבות. אני מכנה אותם "מגביה שקלים עדי מרום". אני לא אוהב שהם נכנסים למחלקת העסקים ולמחלקה הראשונה כדי לשנורר כסף.

ומה שאני שונא במיוחד זה שבכל פעם שנתתי להם תרומה, הם הגיבו "מה, זה הכל? אתה יכול לקנות כרטיס למחלקת עסקים ב2,000 דולר, ולא יכול לתת לי שטר של מאה דולר?". אז בבקשה מכם, עיזבו אותי ואל תנהלו לי את המעשר כספים שלי. לאחרונה נדרתי נדר שכאשר יחודשו הטיסות לא אקרא עוד לדיילת לגרש אותם ממחלקת העסקים, וגם לתרום להם בנדיבות רבה יותר.

התינוקות שבוכים

תינוקות סובלים יותר מאיתנו מלחץ באוזניים בהמראה ולקראת הנחיתה, והכאב גורם להם לבכות. בנוסף, הם בוכים גם מסיבות רגילות של פעוטות, כמו רעב או שעמום וכדומה. צריחות הבכי מטרידות לא רק את אמהותיהם, אלא גם את הנוסעים היושבים בקרבתם. הורים צריכים להרגיע את התינוקות, גם באמצעות תרופות הרגעה שונות. אני כועס על הורים שלא עושים זאת כראוי, והופכים לנטל על סביבתם במטוס.

בדרך כלל מושיבים את האמהות עם תינוקות רכים בשורה הראשונה, בגלל שעל המחיצה שמפרידה בין המחלקות יש מתקן מיוחד לתלות עליו עריסה. לפני שאני מזמין מושב מועדף בשורות הראשונות, אני מברר תחילה אם יהיו עוללים על המטוס. כשהתשובה חיובית אני מבקש מושב רחוק מהם.

כללית, גם אני אוהב תינוקות, אבל אינני אוהב את ריח החיתולים המלאים שלהם. בשירותים במטוס יש מדף להחלפת חיתולים. אבל אימהות רבות מחליפות חיתול לתינוק דוקא בתא הנוסעים, בלי התחשבות בנוסעים שיושבים בקרבתן. אימהות, נא חסכו מאיתנו את הריחות האלה.

"אבא פגום"

ילדים קטנים הם פעילים וקשה להם לשבת בשקט זמן רב בכסא. לכן בטיסות הם עלולים להשתעמם ולהציק לסביבתם הקרובה. בחלק מהטיסות, ילדים מטרידים אותי ואת שאר הנוסעים. אבל מטרידים אותי יותר הוריהם חסרי ההתחשבות, שמרימים ידיים מול ההצקות של הפעוטות. הלו, הייתם חייבים להיות מוכנים להעסיק אותם ברגעי השעמום בטיסה.

כאשר ילדינו הקטנים הצטרפו לטיסות שלנו, תמיד לקחנו בתיק היד צעצועים שלהם, ספרי קריאה, ואייפד עם סרטים כדי להעסיק אותם במשך הטיסה. ילדיי גדלו, ועדיין לכל טיסה ארוכה אני מביא גם בובה קטנה וחוברת צביעה. לא למען הילדים שלי, אלא כדי לתת אותם לפעוטות משועממים שהוריהם לא מתפקדים כראוי בטיסות.

הגיימרים

נוסעים רבים מביאים לטיסה בידור פרטי משלהם, כדי להעביר את הזמן בנעימים. זה יכול להיות סרטים באייפד, או מוזיקה בסמרטפון, או משחקי גיימינג. הבעיה שמקצתם מקשיבים לסרט ולמוזיקה בלי אוזניות, והסביבה שלהם נאלצת לסבול מרעשי הווליום הגבוהים. כאשר הערתי בעבר לנערים כאלה, נתקלתי בסירוב חצוף. לכן אני מבקש מהדיילת לגרום להם להנמיך את עוצמת הקולות מהמכשיר שלהם.

אוכל ביתי מסריח

ברוב חברות התעופה מגישים ארוחות או כריכים במהלך הטיסה. חברות הלואוקוסט אינן מגישות אוכל בחינם, ולכן לטיסות הלאוקוסט הראשונות מלונדון נהגנו לקרוא בשם "בלי-טיש איירוויז". רובנו מביאים מהבית לטיסה כריכים ופירות, בגלל שלפעמים אין אוכל כשר בטיסות החסך, ובגלל המחירים השערורייתיים של הכריכים במטוסים. יש מי שמביאים מהבית קופסאות פלסטיק שבתוכן שמו מאכלים שונים. הבעיה שלפעמים האוכל שלהם מעלה ניחוחות לא נעימים. קרה לי שהנוסע במושב לידי פתח את קופסת האוכל שלו, ובחלל תא הנוסעים התפזר ריח מסריח כמו תחמיץ ברפת.

המאחר והדוחף

בין הנוסעים שעולים אחרונים על מטוס, כמעט תמיד יש נוסע שאינו מוצא מקום למזוודתו בתא מעל השורה שבה עליו לשבת. הוא נאלץ להתרחק ממושבו כדי למצוא מקום בתאי איחסון אחרים. לאחר הנחיתה, כשהמטוס נעצר והטייס מכבה שלט "להדק חגורות", הנוסע הזה קם ממקומו ורץ אל המקום שבו שם את תיקיו. בדרכו לשם הוא דוחף את הנוסעים שעומדים במעבר ומורידים את הכבודה שלהם. אח"כ הוא מנסה לחזור למקומו, ושוב דוחף בברוטליות את הנוסעים האחרים. פעם נתקלתי בנוסעת כבדת גוף שדחפה כך נוסעים אחרים, וכמעט הפילה אחדים. הנוסעים הזועמים סירבו לזוז ולפנות לה מעבר, והיא כעסה מאוד ופצחה בצעקות כאילו הם אלה שלא בסדר.

בהשראת רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, השמיים הסגורים כיום גרמו לי לדון גם את הנוסעים האלה לכף זכות. כעת אני מוכן לסבול אותם, ובלבד שעולם התעופה יחדש ימינו כקדם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן