בנסיעתא
דשמיא

ותוליכנו לשלום

תיירות ולייף סטייל לציבור הדתי

שַחְרִיסְאָבְּז כיום ואז

הגיבור הלאומי של אוזבקיסטן, האמיר טימור לנג, נולד ב1336 בכפר חוג'ה אילגר ליד העיר שַחְרִיסְאָבְּז Shahrisabz. בעבר הרחוק היא נקראה קש או קיש (בלי קשר לכסף מזומן או לשר החינוך שלנו). טימור נחשב מייסד האימפריה האוזבקית בעקבות מסע כיבוש עולמי שבמהלכו הצליח לכבוש מדינות רבות מהודו ועד המזרח התיכון. עד היום יש באוזבקיסטן פולחן אישיות סביבו, וחלק מזה גם בעיר הולדתו.

האמיר טימור בנה לעצמו בחייו בשחריסאבז מוזוליאום שבו רצה להיקבר, אך בסוף הוא נקבר בסמרקנד בגלל שלא ניתן היה להעביר את גופתו בדרכים מכוסות שלג עבה.

הוא בנה לעצמו גם ארמון קיץ שנקרא אק סאראי ("הארמון הלבן"). רוב הארמון נהרס במרוצת השנים, ושרדו ממנו רק שני מגדלים שהיוו חלק מהשער לארמון. המגדלים מתנשאים לגובה 40 מטר, ונותרו חלקים מציפוי פסיפס מוזאיקה בצבעים כחול, לבן, וזהב. מעל השער רואים כותרת שבה כתוב "אם תרצו לבחון את עוצמתנו, הסתכלו על הבניה שלנו".

אורך הארמון המפואר היה כ250 מטר רוחבו 122 מטרים. זה כמו שטח של 4 מגרשי כדורגל צמודים. גובה השער היה 70 מטר, שזה יותר מ20 קומות. אדריכלים שרטטו ציור תדמית כיצד היה נראה שער הארמון מעל המגדלים. מרשים מאוד.

כשעוברים מבעד השערים, ממשיכים בשביל באורך כ300 מטר עד לכיכר המרכזית. שם ניצב פסל גדול של האמיר טימור, בדיוק במרכז מה שהיה הארמון הלבן. זה נותן לנו עוד מושג על גודלו הענק של הארמון המקורי.

יש גלויות וצילומים שבהן רואים את פסל טימור בין השערים וגבוה מהם, אבל זו טעות אופטית בגלל זוית הצילום.

בהמשך השביל רואים עוד אתרי תיירות בעיר. מסגד קוק גומבז (הכיפה הכחולה) שהוקם על ידי האמיר אולוג בג לכבוד אביו. בצמוד אליו שוכן גומבז-י-סיידאן, מאוזוליאום שבנה אולוג בג עבור עצמו ומשפחתו, אך כנראה שלא שימש מעולם לקבורה.

 

אם יש לכם עוד זמן פנוי, לכו לראות גם את מתחם חזראט-י-אימאם שנקרא "מושב העוצמה", ובו קבור ג'האנגיר, בנו הצעיר של טימור. לידו יש פתח למערכת מנהרות שבאחד מאולמותיה תכננו לקבור את האמיר טימור. הבנין בצורת מתומן עם כיפה גדולה הוא הבאזאר שבו תמצאו גם מזכרות יפות. לידו אזור המרחצאות.

הארגון לשיתוף פעולה כלכלי (ECO) בחר בשחריסאבז כבירת התיירות שלו לשנת 2024.

שחריסאבז שוכנת כ80 ק"מ מדרום לסמרקנד. הדרך אורכת בין שעה לשעתיים, כי הכביש הבינעירוני משובש מאוד, מלא בורות ומהמורות. בין מדריכי הטיולים הישראלים יש מחלוקת אם זה שווה את המאמץ. אני בעד לבקר גם בשחריסאבז. אם אתם מטיילים עצמאית, אני מציע להשאיר את המכונית השכורה בסמרקנד, ולנסוע במונית עם נהג שמכיר את הדרך ויודע לעקוף את הבורות ולהאיט. או לחילופין לנסוע ברכבת, ובתחנה בשחריסאבז לקחת מונית.

יהדות

בכל מקום בעולם אנחנו מחפשים גם היבטים יהודיים. בשחריסאבז היתה קהילה יהודית לא קטנה, אבל כיום לא חי בה אפילו יהודי אחד לרפואה. אבל יהודים מתים יש שם למכביר. יש שם בית קברות יהודי מטופח מאוד, שחייבים לבקר בו.

מול שער הכניסה נמצא מתחם בית העלמין העתיק ששטחו כ100 על 500 מטרים. לאחרונה הוא רוצף מחדש, הונחו עליו 1,200 מצבות בטון שמסודרות כמו האנדרטה לשואה בברלין ליד שער ברנדנבורג. אין שמות על המצבות, מלבד מצבות אחדות שעליהן הונחו שרידים של מצבות מקוריות. הן כל כך ישנות שקשה לקרוא מה כתבו עליהן.

בקצה הקרוב לשער נקברו יהודים לפני כאלף שנים. בקצה המרוחק של בית הקברות ישנן מצבות "חדשות", שעל אחת מהן ראיתי את תאריך הפטירה שנת תרנ"ו (1896).

מימין לשטח העתיק נמצא האזור החדש. הוא מטופח מאוד עם שבילים מדשאות ועצים. הקברן ושומר בית העלמין הוא ג'אולי, אוזבקי לא יהודי שירש את התפקיד מסבו שהחל לעסוק בזה לפני 75 שנה. הוא נשוי ליהודיה, ובנותיו ונכדיו חיים היום בישראל בעיר רמלה. ג'אולי עובד כל היום בניקוי המצבות והשבילים, ובהשקיית הדשאים והעצים.

על הקיר מימין לכניסה ישנן מצבות שיש שחור שעליהם מוטבעים שמות של נשיאי הקהילה משנת 1917 ושל אח"מים מהקהילה, מנהלי בתי הספר היהודיים, ואנשי רוח.

אחריו מבנה יפה ששימש פעם חדר הטהרה. כיום יש בו בית כנסת למען המשפחות שבאות לפקוד קברי יקיריהן, לצורך אמירת קדיש. בית כנסת קטן ויפה. שורות כסאות חדשים מול ארון קודש עם פרוכת יפה, אבל אין מאחוריה ספר תורה. אין שם עזרת נשים.

בחלק האחר של המבנה יש אולם לקידושים. יהודי בוכרה נוהגים לקיים סעודות מצווה לאחר הלוויות והאזכרות, שבהן אוכלים דגים מטוגנים הטבולים במי שום, כוסברה ומלח.

בהמשך השביל מצד ימין יש אנדרטה משייש אדום שהובא מהודו, שמנציחה חיילים בני הקהילה היהודית בשחריסאבז שנפלו בשתי מלחמות העולם.

בהמשך השביל נטמנו נפטרי הקהילה במאה הקודמת וכיום. אפילו בבוקרו של היום שביקרתי בבית העלמין נערכה שם הלוויה של ישראלית שעלתה משחריסאזב, ובצוואתה ציותה לקבור אותה לצד הוריה. באזור החדש יש כאלף קברים.

משמאל לשביל יש מצבה וקבר אחים של 21 יהודים שנרצחו בשנת 1919 כאשר ניסו למנוע סלילת כביש על שטח בית הקברות.

על חלק מחלקות הקבר המשפחתיות בנו גגון לשמירה מפגעי השמש והשלג.

אנו משוטטים בין המצבות החדשות, וסביבנו דממת מוות תרתי משמע. מהרהרים בגורלה של הקהילה המופלאה שהתקיימה כאן, וזה כל מה שנשאר ממנה. כיום כבר אין מי שיפקוד את קבריהם, זולת השומר המסור. בדרכי החוצה עצרתי שוב ליד המצבה לזכר 21 הנרצחים, ואמרתי קדיש לזכרם.

אם זה מה שאפשר לראות בשַחְרִיסְ-אָבְּז, אנחנו מצפים לראות מה אפשר יהיה לראות במִנְחֶה-אבז או במָיְירִיב-אבז.

הכותב היה אורח של משרד התיירות האוזבקי ושל חברת התעופה Qanot Shak

מאמרים נוספים
שתפו מאמר זה:
דילוג לתוכן