בנסיעתא
דשמיא

ותוליכנו לשלום

תיירות ולייף סטייל לציבור הדתי

וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם [אבן] נֶגֶף בִּפְקוֹד אֹתָם

פרויקט ההנצחה הגדול ביותר לקורבנות השואה הוא "אבני נגף", בגרמנית: Stolperstein – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין. ברוב טיולי קבוצות לאירופה לוקח אותנו המדריך לראות גם אבני הנגף מוטבעות במדרכה מול דלתות הכניסה לבתי יהודים, שמהם נלקחו בכוח ונרצחו בשואה.

אני נתקלתי לראשונה בפרויקט אבני הנגף במקרה לפני כ15 שנים, בעת שהותי בברלין. הרב של קהילת 'לב טוב' ביקש ממני להצטרף להשלים מנין לקדיש בטקס שיתקיים ברחוב. לא הצלחתי להבין על איזה טקס הוא מדבר. כשהגענו למקום, ראינו אדם מבוגר כורע ברכיים ליד חור במדרכה, וסותם אותו באבן צהובה שכתוב עליה משהו בגרמנית, ומבטן אותה. אני זוכר שהתפעלתי כיצד הבריש בעדינות את שאריות המלט והעפר, וניגב את האבן בעדינות ואהבה כמו אם שמנגבת לכלוך מלחיי בנה הפעוט. כאשר סיים "הפועל", הרב חיים רוזבסקי אמר 'קדיש' (למרות שלא היה אפילו חצי מנין).

כך התוועדתי לאבני הנגף. האיש שראינו מטמיע את האבן במדרכה היה יוזם פרויקט ההנצחה של אבני הנגף. הוא אומן לא יהודי, גוּנְטֶר דֶמְִינג (Gunter Deming), שאביו היה חייל בוורמאכט הגרמני. סימן ההיכר של גונטר בן ה76 הוא מגבעת בצבע חום, שהוא חובש כששוליה מקופלים בסגנון חסידי חב"ד. לפני 4 שנים פגשתי שוב את גונטר בביתו בעיר קלן. הוא קיבל אותי בסדנה הקטנה שלו, לבוש באפודה מוכתמת מהעבודה על אבני הנחושת, ולמדתי מפיו איך בא לעולם פרויקט אבני הנגף.

גונטר מספר שהוא שמע מפי הוריו, שלפני שהוא נולד היו להם זוג שכנים ידידי נפש יהודים, רוזה וסאלי רוזנטל. הבילויים המשותפים של הזוגות דמינג ורוזנטל היו חלק מהמורשת המשפחתית שלו. הוריו הירבו לבלות במחיצתם, לצאת יחדיו לטיולים ופיקניקים, ולהעזר בעצותיהם. עד שיום אחד הגיעו הנאצים לבית משפחת רוזנטל והוציאום בכוח, ומאז הם לא חזרו לביתם. כעבור זמן התברר שהם נרצחו על ידי הנאצים.

רוזה וסאלי לא היו היחידים שנעלמו. כל השנים הפריעה לגונטר המחשבה למה גרמנים נורמטיביים לא התעניינו לאן נעלמו שכניהם היהודים, שעימם חיו בשכנות טובה. ב1933 הבתים והדירות שלהם התרוקנו, אבל לאף אחד מהשכנים זה לא היה איכפת. חוץ מלהוריו של גונטר.

גונטר דמינג הושפע מאוד מהסיפורים של הוריו על ידידיהם רוזה וסאלי. "רציתי להנציח את ידידי הוריי. לשים שלט על קיר ביתם לא בא בחשבון. ואז עלה במוחי רעיון לאנדרטה צנועה על הרצפה, שלא תתפוס מקום ושטח, אך תהיה נוכחת במרחב" מספר גונטר. "הלכתי לבית משפחת רוזנטל, ועקרתי מהמדרכה בחזיתו שתי אבני מדרכה קטנות בגודל 10 על 10 ס"מ. לקחתי אותן לסדנה שלי, וציפיתי אותן בפליז. על קוביה אחת חרטתי "כאן חי סאלי רוזנטל, שנולד בתאריך X, ומכאן נלקח ביום Y למחנה השמדה Z". על הקוביה השניה חרטתי את שמה של רוזה אשתו, תאריך לידתה ומה עלה בגורלה. אחרי יומיים החזרתי למקומן את שתי אבני המדרכה שכעת היו מצופות בפליז. שתי אבנים זהות הטמעתי גם במדרכה מול שער הכנסיה שבה נהגו הורי להתפלל כל יום ראשון".

זה היה לפני 32 שנה, ב1992. מחווה אישית פרטית. ככה סתם, בקטנה.

גונטר לא העלה על דעתו איזו מהומה ציבורית ופוליטית תתרחש בקלן בגלל מה שעשה. שמאלנים מקומיים בעלי נטיה נאצית מחו נגד האנדרטה, והעלו טיעונים מדיסציפלינות משפטיות, שבאמצעותם ניסו לכפות את דעתם על כלל הציבור. למשל, טענו שהיה על דמינג לקבל "היתר בניה" למעשה כזה ברשות הרבים. השמאלנים עלובי הנפש ערכו הפגנה גדולה מעל אבני הנגף בדרישה מראש העיר להחזיר את מצב המדרכה לקדמותו "מחשש לבטיחות העוברים ושבים שעלולים למעוד". למעשה, המתנגדים היו הראשונים להעניק לאנדרטאות הצנועות האלה את השם "אבני נגף". היועצים המשפטיים של האנטישמיים אף דרשו מהעיריה להעמיד את גונטר דמינג לדין פלילי באשמת "גרימת נזק לרכוש ציבורי" ובאשמת "בניה בלתי חוקית".

כדרך השמאלנים בעולם ובישראל, גם הנאצים בקלן שיתפו במחאה את חבריהם מהתקשורת. ההפגנה זכתה לכיסוי במקומון זניח בקלן. כך התפרסמו אבני הנגף ברחבי העיר וגם בערים סמוכות. ואז החלה מהומה רבתי. ראשי קהילות יהודיות וגם נוצרים הגונים מחו בהפגנות נגד, בדרישה להשאיר במדרכה את אבני הנגף שהטמיע גונטר דמינג. האבנים הקטנות הפכו לוויכוח גדול. הסערה הציבורית הלכה והתרחבה גם מחוץ לקלן לכל רחבי מחוז וסטפאליה, עם מתנגדים ותומכים ליוזמת ההנצחה המיוחדת.

היה שם סקנדל ציבורי ממושך ומתוקשר. אבל בגרמניה אין דיקטטורה שיפוטית כמו בישראל, והסוגיה המוניציפלית-ערכית הובאה להכרעה במועצת העיר קלן, שכל חבריה נציגי ציבור שנבחרו בבחירות. לאחר דיונים וניסיונות שכנוע, החליטה העיריה לכבד את דעת הרוב, ולדחות את דרישת השמאלנים להסיר את ארבעת אבני הנגף. יתירה מזו, העיריה החליטה להזמין מגונטר דמינג עוד אבני נגף כאלה על חשבון הציבור. מחלקת החינוך בעיריית קלן התבקשה לארגן פרויקט מחקר ולמידה שבמסגרתו נדרשו תלמידי בתי ספר התיכון בעיר להכין עבודת מחקר על קורבנות השואה שחיו בקרבת בית ספרם או בשכנות למשפחותיהם. לשאול את הוריהם ואת הסבים והסבתות האם הכירו יהודים, היכן חיו, איך חיו, מתי נולדו ומתי מתו, מתי נלקחו למשלוחי המוות, היכן נרצחו, וכדומה. מוריהם והיסטוריונים בדקו את אמינות המידע בעבודות של התלמידים, ולאחר אישורם הזמינה עיריית קלן מגונטר 160 אבנים דומות, שהוטמעו בפתחי הבתים על ידי התלמידים והוריהם ועובדי התחזוקה של העיריה.

המבצע החינוכי הזה זכה לכיסוי תקשורתי גדול, ועוד לפני סיומו הזמינו גם ערים אחרות בגרמניה אבני נגף לזכר תושביהן קורבנות הנאצים. העיר הבאה היתה ברלין, שבה הטמיע דמינג 55 אבני נגף בשכונת קרויצברג. כך החל הפרויקט להתפשט לכל גרמניה, ובהמשך גם למדינות אחרות באירופה.

אבל לא בכל מקום זה עבר בקלות. בערים שונות היו התנגדויות של אנטישמים. היו מקרים שבעלי הבתים טענו שאנדרטה לקורבנות רצח בפתח הבנין שלהם תוריד את ערך הנכס. עיריות אחדות באירופה חוקקו חוק עזר עירוני שהנחת אבני נגף מותנית בהסכמת קרובי הנרצחים והסכמת בעל הבית. זאת בידיעה מראש שברוב המקרים לנרצחים לא נותרו קרובים חיים שיכולים לאשר. יש ערים שקבעו חוק שאבני הנגף יוצבו במרחק האפשרי הגדול ביותר מהכניסה לבית, על שפת המדרכה ולא ליד הדלת.

אפילו בין יהודי גרמניה התעוררה מחלוקת על הפרויקט הזה. היו רבנים שהביעו התנגדות בגלל "כבוד המת". הם לא הסכימו ששמות קורבנות השואה יהיו למרמס רגלי ההולכים ושבים על המדרכה. לעומתם, רבנים אחרים אמרו שזה טוב שאנשים נעצרים בדרכם, ונאלצים להרכין ראש בניסיון לקרוא מה כתוב על אבני הנגף שלרגליהם.

שש אבני נגף לזכר 6 קורבנות מבית אחד

בכל אופן, פרויקט אבני הנגף נמשך מאז עד ימינו. יש מקומות רבים עם אבן נגף אחת או שתיים על המדרכה, ויש בניינים שחזיתם רואים אפילו יותר מעשר אבני נגף לזכר כל דיירי הבנין. חניכי בני עקיבא העולמית ותנועות נוער מקומיות לא יהודים מתנדבים לנקות ולהבריק את האבנים מידי פעם.

עשרים אבני נגף בכניסה לבית הספר היהודי בהמבורג

לדעת דמינג, היתרון של הפרויקט שלו על פרויקטים אחרים להנצחת השואה הוא בנפחו הצנוע במרחב הציבורי. "כשבונים את האנדרטאות הגדולות, אפשר לבחור לא להגיע לשם או להניח זר פעם בשנה. אבל להנצחה באבני הנגף מגיעים רבים מידי יום". דבר נוסף שממחיש הפרויקט, זה שכל הגרמנים שיתפו פעולה באופן סביל עם הנאצים, והפרויקט מוכיח להם שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצם.

בינתיים היוזמה גדלה עד מאוד. "עד היום הנחנו יותר מ75,000 אבני נגף בכאלפיים ערים וכפרים בכל אירופה, ועוד היד נטויה" אומר גונטר. יש להניח שבשנים שחלפו מאז פגישתנו, נוספו עוד יותר מאלפיים אבני נגף. גונטר סיפר לי שעד היום הוא מקפיד לחרוט בעצמו כל אבן נגף, והוא עושה זאת בדמעות. "חשוב לי שזה לא יהפוך לביזנס תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד". גם כיום, בגילו המופלג, מבצע גונטר בעצמו את חלק גדול מהחלפות אבני המדרכה באבני נגף מנחושת או מפליז. ראיתי בסדנה שלו גם אבני נגף עשויות ביציקת בטון, שרק חלקה העליון מצופה נחושת.

על כל אבן נגף כזו מקבל גונטר 95 יורו. המימון מגיע בד"כ מהעיריות המזמינות, או מתורמים אמריקאים שמלווים את הפרויקט.

כאמור, פרויקט אבני הנגף לא הסתיים. אם גם אתם רוצים להנציח בדרך זו קרובים שלכם שנרצחו בשואה, אתם יכולים לפנות אל זוגתו של גונטר דמינג, אוטה פרנקה, באימייל inschriften@stolpersteine.eu. יש לצרף אסמכתאות על כתובת המגורים, שנת לידה ושנת המוות, ומקום המוות. אוטה וגונטר יפנו עבורכם לקבל ״אישור להנחת אבני נגף במרחב הציבורי״ (Genehmigung für das Verlegen von Stolpersteinen im öffentlichen Raum). חוקי העזר העירוניים שונים ממקום למקום, והטיפול בבקשתכם יימשך לפחות חצי שנה. אבל שווה לחכות…

 

 

מאמרים נוספים
שתפו מאמר זה:
דילוג לתוכן