היום מתחיל פסטיבל הכלייזמרים בצפת, והיום גם מסתיים פסטיבל כלייזמרים בעיר קלן בגרמניה, ששמו "מוזיקת שלום" SHALOM-MUSIK.KOELN. ב17 במות ואתרים ברחבי קלן נערכו השבוע כחמישים קונצרטים של מוזיקה יהודית והרצאות על יהדות.

המנהל האומנותי של פסטיבל מוזיקת שלום הוא ד"ר תומאס הולף Thomas Höft. בשנה שעברה הוא השתתף בארגון ארועים במסגרת פרויקט "1,700 שנות יהדות בגרמניה". לאור ההצלחה ביקש ממנו ראש העיר לארגן פסטיבל ייחודי למוזיקה יהודית. בפסטיבל בקלן מופיעים גם לא-יהודים, וכן היה גם רוב הקהל.

מישראל הוא הביא את רביעיית כלי נשיפה בראשות אבישי כהן, שהציגה מוזיקת ג'ז. תזמורת 'נופים' בראשות החלילן אבישי יער, והמלחין גלעד הוכמן, וצוות די ג'יי מתל אביב.

גולת הכותרת בפסטיבל היתה היתה הופעה של הפסנתרנית הלנה בשקירובה, מלווה במוזיקאים מרוסיה ואוקראינה. בפסטיבל הופיעה גם להקת הכלייזמרים שטיריאן Styrian בראשות נגן הקלרינט מוריץ וייס. הופעה של שירים ביידיש השמיעו מרדכי גבריטיג וזמרת האופרה דליה שכטר מקרקוב. משווייץ הגיעה להקת 'תודה' שליוותה את החזנית ג'לדה רבינג. שוויצרית אחרת שהופיעה בפסטיבל היתה קורינה מרלין, שנחשבת מומחית במוזיקה של בתי כנסת מהמאה ה13 עד ימינו. היו שם עוד הרכבים מגרמניה, ביניהם בלטה השחקנית שרון בראונר מברלין, ששרה והציגה בליווי להקה עם שם מיוחד "הנערים הגויים" (The Goy Boys), ועוד הופעות רבות של אומנים שונים.

פסטיבל שלום מוזיקה זוכה לפרסום חוצות בולט על שלטי רחוב בקלן, ובשבוע שעבר ראיתי אפילו קרונות של הרכבת הקלה צבועות בפרסום של הפסטיבל..

זו הפעם הראשונה שמתקיים פסטיבל מוזיקה-שלום. תומאס הולף אומר שהביאנלה תהפוך למסורת דו-שנתית בקלן, והוא כבר עובד על הפסטיבל הבא ב2024. על הפסטיבל הזה בקלן אפשר לומר: "שוקי אוחנה, מאחוריך!"

בין אם אנו מגיעים לקלן לפסטיבל המוזיקה שלום או בהזדמנות אחרת, כדאי להכיר אתרי תיירות בעיר, במיוחד בהקשר של יהדות:

הקתדרלה

אתר התיירות הראשי והסמל של קלן הוא הקתדרלה הגדולה, הנקראת "דום". היא נבנתה בשנת 1248 בתקופה של אנטישמיות, שעדויות עליה אפשר לראות גם על הקתדרלה. על הקיר האחורי פסלים של חיות שונות, ביניהם פסל של חזיר שמסמל בעיניהם את "היהודי". מתחתיו יש תבליט של יהודי יונק חלב מעטיני החזיר.

אפילו הנוצרים מבינים שזו הסתה מוגזמת. לפני שנים עתרו לבית המשפט בדרישה להסיר את פסל החרפה הזה. אבל השופטים הגרמנים החליטו שזו "אומנות" ואין להסירה. יחד עם זאת פסק בית המשפט שהכנסיה נדרשת להסביר שכיום לא מאמינים עוד שהיהודים חזירים-נצלנים, אבל עד היום הכנסיה אינה מבצעת את החלק הזה של פסק הדין.

בד"כ אנחנו לא נכנסים לכנסיות ולקתדרלות, אך יש היתר הלכתי להיכנס לכנסיות שמשמשות אתרי אומנות בזמנים שלא נערכות בהן מיסות לעבודה זרה. הקתדרלה של קלן היא כזו, ובין יצירות האומנות בתוכה ישנם גם אלמנטים יהודיים. חלונותיה עשויים מויטרז'ים צבעוניים. את הויטראז' הגדול בחלונות הקיר שמימין לכניסה תרמה משפחת אופנהיים היהודית. על הזכוכית התחתונה מופיע ציור של בית הכנסת "הפעמון" שנהרס בליל הבדולח, ומעליו ציור של ה"דום". מתחתיהם שמה של משפחת אופנהיים.

על הקיר השמאלי בהמשך הקתדלרה תלוי שלט אבן גדול שנחקק בשנת 1266. השלט הזה הוא שטר הרשאה שנתן הבישוף ליהודים לקבור את מתיהם בשטח שהוא העניק ליהודים בחינם לצורך בית קברות.

על קיר אחר תלוי תחריט עץ של שתי נשים, כשלמרגלותיהן כורע ויקטור פון קרבן Victor von Carben. כאשר הוא הגיע לקלן הוא הציג עצמו כאילו היה הרב של פרנקפורט, לפני שהתנצר ונהיה מראשי המומרים שהשמיצו את היהדות. הוא הפך לאחד מראשי הכמרים בכנסיה זו. אחרי מותו התברר שהוא היה נוכל ושקרן שאימץ זהות יהודית מדומה.

על שער כנסיית אנדריאס מופיע תבליט מהמאה ה15 שבו רואים את ויקטור פון קרבן מחזיק כלב ביד אחת וחתול בידו השניה. אגדה נוצרית מספרת שלפני מותו הוא ציווה להביא לפניו כלב וארנבת, וחתול ועכבר. הכלב טרף מיד את הארנבת, והחתול טרף את העכבר. מוסר ההשכל של האגדה הנוצרית הוא שכמו שהחיות אינן מסוגלות לשנות את טבען, כך היהודים המומרים אינם יכולים להשתנות והם חשודים תמיד.

שיר המעלות

מאחורי הקתדרלה ישנם מוזיאונים אחדים וביניהם רחבה גדולה ששמה Heinrich Boll Platz. ברחבה זו ריכזו הנאצים את היהודים לקראת גירושם למחנות השמדה. במרכז הרחבה ניצב פסל של האמן הישראלי דני קרוון לזכר קורבנות השואה שגורשו דרך כאן. הפסל נקרא "מעלות". רואים בו מדרגות שמסמלות את עלייתם השמיימה, ובקטע הגבוה יש פתח שמייצג תקווה.

 

המוזיאון היהודי "מִקְוֶה"

במרכז העיר, מול הכניסה לבית העיריה הישן, הולך ונבנה בנין למוזיאון היהודי "מקווה" (LVR MiQua). הוא צפוי להיפתח בשנת 2026. המוזיאון נבנה סביב ומעל המקווה העתיק מהמאה ה12.

הירידה למקווה העתיק (צילום S. Takato באדיבות עיריית קלן)

לקלן יש היסטוריה יהודית עשירה מאז תקופת הרומאים, אז היא נקראה "קולוניה". בחפירות ארכיאלוגיות שנערכות שם מצאו חלק מבתי הרובע היהודי, בית כנסת, והמקווה שעל שמו ייקרא המוזיאון החדש.

חפירות שגילו את בתי הרובע היהודי.(צילום Ch. Kohnen עיריית קלן)

את ענייני הקהילה היהודית ניהלה מועצה אדמינסטרטיבית שמי שעמד בראשה נקרא "בישוף היהודים", ובמקביל אליו שירתו גם המנהיגים הרוחניים, רבני העיר לדורותיהם. רבני קולוניה הידועים ביותר היו הרא"ש (ר' אשר בן יחיאל), שכתב בקלן את פירושו למשניות בסדר זרעים. (את שאר ספריו כתב לאחר שברח מקלן לטולדו בספרד, בגלל שהיה ערב לפדיון המהר"ם מרוטנברג, ולא הצליח לגייס את הכסף). רבנים חשובים נוספים היו: הרבי"א (ר' אליעזר בן יואל הלוי), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. רב העיר, ש"ב רפופורט, היה אחד הצירים ב"סנהדרין" שהקים נפוליאון בפריז במאה ה19.

ההיסטוריה היהודית העשירה של קולוניה תוצג במוזיאון החדש. בינתיים המקום סגור בגלל שזה אתר בניה.

האוצרת של המוזיאון היהודי היא ד"ר כריסטין טוויהאוס Christiane Twiehaus. היא אוצרת גם של המוצגים היהודיים במוזיאון הקתולי Kolumba בקלן. תערוכה זו מוקדשת לדיאלוג בין הנצרות ליהדות. במוזיאון אנו רואים גם את כתבי היד המקורי של 'מחזור אמסטרדם' שנכתב בקלן במאה ה13, שבו מוזכר בעברית גם "מנהג קולוניא".

 מוצג שם גם כתב יד יפהפה של "ספר מצוות קטן" שהעתיקה יהודיה מקלן בשנת 1384, לפני המצאת הדפוס. בהקדמה היא כותבת שבעלה נהרג על קידוש השם בגלל שסירב להתנצר. המוצג העתיק ביותר הוא לוח נחושת קטנטן מהמאה השלישית שבו כתוב "שמע ישראל" באותיות יווניות. הלוח הזה התגלה בתוך קבר של ילדה קטנה.

התערוכה כוללת גם שופרות, פרוכות לארונות קודש מהמאה ה18, גביעים לקידוש, הגדה של פסח משנת 1838, כסא של אליהו ולצידו סדר הברכות לברית מילה, ועוד מבחר מוצגי יהדות. באולם אחר מוצגים פרטים מהגניזה שהתגלתה בכפר ניידרסן (Niederssen) ליד מיינץ.

האוצרת כריסטיאן טווינהאוס ליד ארון קודש שיוצג במוזיאון היהודי

באולם אחר מוצגת סוכה לנצח מתקפלת, שניתן להרכיבה ולפרקה בקלות בתוך דקות אחדות.

כריסטין אומרת לנו שמוצגים אלה ואחרים יועברו למוזיאון היהודי לכשייפתח.

בתי הכנסת

בשנת 1889 נחנך בקלן בית הכנסת "עדת ישורון". שבעה בתי כנסת פעלו בקלן עד השואה, וכולם נשרפו בליל הבדולח ב1938. רק "עדת ישורון" שופץ. על חורבותיו נבנה בית כנסת גדול מאוד ומרשים ביופיו, שנקרא כיום Gemeinde Schule. מבחוץ הוא נראה כמו כנסיה גדולה.

מבפנים הוא גדול מאוד, ומזכיר את בית הכנסת הגדול בתל אביב. יש בו כ500 מקומות ישיבה.

העיצוב דומה לבתי כנסת שאנו מכירים, מלבד שני הבדלים. הבימה לקריאה בתורה אינה נמצאת במרכז בית הכנסת, אלא לפני ארון הקודש, כמו המזבח בכנסיות.

הבדל נוסף הוא בלובי לפני הכניסה לאולם התפילה. לובי גדול ואפלולי שרצפתו וקירותיו מצופים שייש שחור, ועליהם חרוטים פסוקים הקשורים לשואה. הארכיטקט ביקש בדרך זו לחייב את הבאים להתפלל להתייחד לרגע עם קורבנות השואה, ולא לשכוח אותם.

לפני השואה חיו בקלן 18,000 יהודים, ורק 70 מהם שרדו וחזרו לעיר. עד 1990 חיו בקלן מעט מאוד יהודים, אך עם נפילת מסך הברזל מספרם עלה בצורה דרמטית. כיום רשומים בקהילה היהודים כ4,000 חברים, 80% מהם מהגרים מבריה"מ לשעבר. בכל יום מתקיימות שלש תפילות במנין בנוסח אשכנז, כאשר בימי חול מגיעים כ20 מתפללים ובשבתות כ150 איש. בגלל דרישות קפדניות של אנשי הבטחון אנחנו לא יכולים להופיע לתפילה בלי תיאום מראש, וחייבים לבוא עם דרכון. בחגי תשרי ובחנוכה בית הכנסת מלא עד אפס מקום, ומגיעים כ500 מתפללים. בתפילות קבלת שבת הרב יחיאל ברוקנר נושא דרשות בגרמנית, ועוזרו מתרגם לרוסית.

בקומה הראשונה יש מעין מוזיאון יהודי קטן, עם וטרינות שבהם תשמישי קדושה יהודים ודגמים של בתי כנסת שפעלו בעיר.

בצד השני של המסדרון יש שטיבל קטן שמשמש גם 'כוילל' של חב"ד. במתחם בית הכנסת נמצאת גם המסעדה הכשרה היחידה בעיר. גם כדי להיכנס אליה אנו חייבים לתאם מראש את הגעתנו, וגם להביא את הדרכון. זאת בגלל הוראות הבטחון המוגזמות.

בקלן שני בתי עלמין יהודים. הישן מימי הביניים, היה במערב העיר. בו קברו עד המאה ה17, וכשגורשו היהודים חרשו אותו המקומיים. בשנת 1918 נפתח בית קברות יהודי חדש  Bocklemund שנמצא בשימוש גם כיום.

אבני נגף

כולנו מכירים את פרויקט ההנצחה 'אבני נגף' (Stolperstein) של אבני נחושת בגודל 10X10 ס"מ, השקועות במדרכות ברחבי אירופה. הן מונחות מול בתי יהודים שנרצחו בשואה, ועל כל אבן חרוט שם של יהודי שהיה גר בבית.

הפרויקט העולמי הזה נולד כאן בקלן. אמן מקומי בשם גונטר דמינג הניח בשנת 1992 שתי אבנים כאלה בקלן, אחת מול הכנסיה שבה נהג להתפלל ליד בית העיריה, והשניה מול בית של משפחה יהודית שהוריו חיבבו. עיתונאים שמאלנים עשו סקנדל ציבורי על שהוא העז לעשות זאת בלי לבקש אישור מהעיריה. הביקורת יצרה אפקט הפוך. אנשים רבים בגרמניה נחשפו בתקשורת למיצג האומנותי, שדווקא מצא חן בעיניהם. כתוצאה מדעת הקהל האוהדת קיבל דמינג אישור רטרואקטיבי, והוזמן להניח עוד אבני נגף כאלה כהבנתו. בשנתיים הבאות הוא הטמיע 600 אבני נגף במדרכות קלן, ואח"כ גם בברלין. משם נפוץ הפרויקט לכל אירופה. עד היום הונחו באירופה כ75,000 אבני נגף כאלה, והפרויקט נמשך.

הכותב היה אורח של לשכת התיירות הגרמנית בישראל