היום אנחנו מציינים את "יום השואה". אחד האירועים ההיסטוריים בשואה היה "ועידת וָאנְזֶה". מדרום לברלין נמצא אגם מקסים, אגם ואנזה, שבו משייטות סירות קטנות, ולחופיו אתרי רחצה ומסעדות. על אחת מגדותיו עומדת וילה שהיתה שייכת לתעשיין גרמני, שתרם אותה לשימוש כבית נופש לקצינים נאצים.
כיום, וילה ואנזה היא אתר חובה לכל מטייל יהודי וישראלי. היא שוכנת במרחק של כחצי שעה ממרכז ברלין בנסיעה ברכבת S7 או בקו S1. אפשר להגיע לשם גם ברכב שכור, אבל אין חניה בקרבת הוילה. לפיכך, יש לחנות במגרש החניה הצמוד לתחנת הרכבת של ואנזה, ושם עולים על אוטובוס בקו 114, שבמסלול שלו יש תחנה ליד הכניסה לוילה ואנזה. הנהג יגיד לנו באיזו תחנה לרדת.
ובכן, בוילה זו התכנסו 15 בכירי האס.אס. לקבוע נהלים לשיתוף פעולה למשלוחים והשמדה של יהודי אירופה. את הפרוטוקול של הועידה רשם אדולף אייכמן, והוא מתעד בו בצורה מצמררת את התוכנית להשמיד את יהדות אירופה, ואת חלוקת התפקידים והמשימות של הבירוקרטיה המקומית בפרוייקט זה.
המקום נראה פסטורלי. בשביל הכניסה מהשער אל הוילה אנחנו פוסעים במשעול יפהפה שחוצה את הגינה בחזית, עם מדשאות ועצים, ועם כיכר קטנה בחזית הבית. בחצר האחורית יש מדשאות ופינות ישיבה הצופות אל אגם ואנזה. אבל, בניגוד לסברס הדוקרני בחוץ והטעים בפנים, וילה ואנזה יפה מבחוץ ומגעילה מבפנים.
ועידת ואנזה התקיימה כאן ביום 20 בינואר 1942. נושא הכינוס היה "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". בגרמנית: Endlösung. עד הועידה הארורה הזו, הגרמנים גרשו יהודים מכל המקומות שבשליטתם לתוך גטאות או למדינות אחרות, ונהגו באלימות וברצח.
הועידה נועדה להחליף את שיטות ההגירה הכפויה והרצח הבלתי מוסדר, ובמקומם להתחיל ברצח המוני מאורגן של היהודים, באמצעות מחנות השמדה. לשיטת זו של רצח-עם הם קראו בשם המכובס "הפתרון הסופי". למעשה, ההחלטה כבר התקבלה לפני כן ע"י היטלר, והמפגש בוילה ואנזה נועד לתרגם למעשים טקטיים את הרעיון האסטרטגי שלו. שם הטילו סמכויות ותחומי אחריות למשתתפים, וחילקו ביניהם תפקידים ויעדים בדרך אל "הפתרון הסופי". את התוצאות לא צריך לתאר בכתבה זו.
בדיוק ביום השנה ה50 לועידת ואנזה, נפתח שם בשנת 1992 אתר הנצחה, וב2006 נפתח שם מוזיאון ותערוכה קבועה על הדברים המחרידים שנקבעו באותו בנין ארור.
"ועידת ואנזה" נערכה בחדר האוכל של הוילה, שהוסב לאולם דיונים. כך זה נראה כיום:
בקומת הקרקע מוצגים מסמכים על שלילת הזכויות של היהודים, על החרמת רכוש יהודי ושליחת בעליו להשמדה, על הגטאות והרצח של היהודים במחנות. על הקיר המרכזי מוצגים צילומים של המשתתפים ופרטים אודותם:
על אחד הקירות בחדר האוכל תלוי צילום מוגדל של המסמך המזעזע ביותר, ובו רשימה מסודרת של מספר היהודים בכל מדינה ועיר שהנאצים כבשו או עומדים לכבוש. את הרשימה הכין מראש אדולף אייכמן, והוא חילק אותה לשני סוגי מדינות: סוג A- מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B- מדינות שותפות או יריבות לרייך.
הנה הרשימה:
והנה הרשימה בתרגום לעברית:
סך הכל 11,000,000 11 מיליון יהודים!!! מצמרר לקרוא ולהיווכח כמה הנאצים הנבלות האלה היו מסודרים. |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גם אני קשור אישית למספרים הסטטיסטיים האלה. לפני השואה, ב1940, היו במשפחה שלי יותר ממאה נפשות בשלשה דורות של הורים דודים וסבים. 5 שנים אחר כך, בשנת 1945, נותרו רק 3 נפשות, ביניהן נערה אחת שהיא האמא שלי. את כל השאר רצחו הגרמנים הארורים, שמחקו המשפחה המפוארת שלי. זה חלק מזערי מהשורה "הונגריה- 742,800" בטבלה לעיל.
בילדותי, בכיתה שלי בבית הספר היסודי לא היה אפילו ילד אחד שהיו לו סבא וסבתא בחיים משני הוריו. לכל תלמיד בכיתה שלי חסרו סבים ודודים שנרצחו ע"י חיות האדם הגרמנים. כיום, בדור של הילדים והנכדים שלי זו מציאות בלתי נתפשת.
בחדרים סמוכים יש תיעוד של הפושעים, עדויות של הקורבנות, וגם שפע של סרטונים ותמונות. יש שם גם ספריה עם תיעוד ניצולים, ספרים, וירחונים שעוסקים באנטישמיות. יש שם גם ארכיון מסמכים של הנאצים על גבי מיקרופילם.
הספרנית עזרה לי לאתר מיקרופיש שעסק בגטו מונקאץ' בהונגריה. שם נכלאו גם אמא שלי, הסבא והסבתא שלי שלא זכיתי להכיר, ושאר קרובי המשפחה שלי, לפני שנשלחו אל מותם במחנות המוות באושוויץ ובירקנאו. ניסיתי לפתוח את הקובץ, אך לא היה לי כוח נפשי לקרוא בשלמותו. תקפו אותי צמרמורת וחולשה. היתה לי תחושה של צורך להקיא ולהטיל מימיי. חיפשתי את השירותים באותה קומה, ולא מצאתי.
יצאתי החוצה להקיא בחצר. האויר הצח הקל עלי, והבחילה הפיזית חלפה. הבחילה הנפשית נותרה. עדיין הייתי זקוק גם להתפנות לשירותים. בגינה בחוץ לא היה איש מלבדי. עמדתי סמוך לקיר החיצוני בפינת וילה ואנזה, ו… רוקנתי את שלפוחית השתן על קיר הוילה הנתעֶבת.
מבחינתי זה היה סוג של סגירת מעגל. בבית הזה החלה השמדת היהודים ממשפחתי, ואקורד הסיום הוא מה שעשיתי שם. במבט לאחור, השתן שלי היה הדבר הכי טהור והכי פחות מסריח במקום המצחין הזה.
בכל שנה שאנחנו מציינים את יום השואה, אנחנו סופגים את מורשת השואה ושומעים שוב על השואה וקורבנותיה. סגנון הדיבור הוא בדרך כלל בטון מלנכולי של נהי ובכיינות. של התכופפות כנועה. אני חושב שלצידו יש מקום גם לסגנון של גוו זקוף. של עמידה איתנה. צברית. בטוחה בעצמה. נקמה !!!
אני עשיתי זאת בוילה ואנזה. בגאווה. עבורי זו היתה "המקפצה".
באותו ערב הייתי מוזמן לארוחה בביתו של הרב חיים רוזבסקי, הרב של קהילת "לב טוב" בברלין. סיפרתי לו ולאורחים האחרים מה עשיתי באותו היום בצהריים בוילה ואנזה. הרב הגיב בגישה גלותית מתרפסת, והגדיר זאת כמעשה וולגרי לא יהודי. לעומתו, אשתו הרבנית ואורח חשוב אחר דווקא התייחסו בחיוב, וחיזקו את ידיי.
כשהשתנתי על וילה ואנזה, הרגשתי כאילו אני משתין על כל הגרמנים שחיו בדור השואה. הרגשתי מעין נצחון סימלי. אומנם עמדתי שם לבד, אבל הרגשתי כאילו מאחוריי עומדת אמי ז"ל, שהיתה ניצולת שואה. ומאחוריה עומדים בחצי מעגל הוריה שנרצחו ע"י הגרמנים, 6 מאחיה ואחיותיה הי"ד, וגם סבתי מצד אבי וכל ילדיה. היה נדמה לי שכל הקורבנות ממשפחתי משתינים יחד איתי על הגרמנים, ואומרים זה לזה "איך זכה דווקא השמנדריק הזה לעשות את מה שאנחנו רצינו לעשות ולא היינו מסוגלים"….
