מיינץ הינה עיר הבירה של מדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, והעיר הגדולה במדינה זו, עם כ 200,000 תושבים.

העיר נוסדה על ידי מצביא רומאי בשם דרוסוס בשנת ג׳ תרמ״ח כבסיס צבאי על גדות נהר הריין. הרומאים חיו בשלום עד אז עם שכניהם היהודים. היהודים אפילו העניקו לאביו של דרוסוס, טיביריוס קיסר, מתנה בדמות עיר שנקראה על שמו בגליל, המוכרת לנו בשם…טבריה. דודו של דרוסוס מוכר לנו כאגריפה (אגריפס) שהיה אוהד יהודים ואף הקריב מאה שוורים בבית המקדש.
אך מה שהיה טוב בתקופת האבא טיביריוס החל ללבוש צורה שונה אצל בנו. התפנית החריפה, כשהיהודים התגרו בשכניהם הפאגניים, ושכנעו אותם להמיר דתם ליהדות. התגרות זו הציתה מתיחות בין כהני הדת לארמון, וגרם למתיחות וגירוש יהודי רומא על ידי דרוסוס.
חלפו להם מאות שנים, עם ישראל שרוי עמוק בגלות, הנצרות הקתולית השתלטה על רומא והפכה לדת השלטת באכזריות ברחבי האימפריה, ומי שהתנגד, אחת דתו להמית.
וכאן אנו מגיעים לסיפורה של קהילה יהודית מהמפוארות והגדולות והחשובות באירופה, קהילת מגנצא כפי שקראוה היהודיים. מיינץ עם הערים וורמס (ורמיזא) ושפייר הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם.
במשך אלף שנים היא חוותה פריחה רוחנית. כיהנו בה גדולי הדור והתקופה. על רבניה נמנים: רבנו גרשום מאור הגולה, רבי שמעון הגדול (רבי שמעון בן יצחק בן אבון ממגנצא- מוזכר באור זרוע כמי ששלח אליו שאלות בהלכה וסירב רבי שמעון מפאת ענוותנותו וצעירותו לענות- בעל הפיוט מלך עליון, מוכר לנו אולי גם משירו של מרדכי בן דוד "תורה הקדושה, התחנני בבקשה, פני הצור נערץ בקדושה" שהוא פיוט לסליחות לצום גדליה שחיבר רבי שמעון הגדול, רבי קלונימוס מלוקה ועוד.
לאחר שהישוב היהודי התחדש במיינץ, כיהנו בה פאר: ר' מאיר מרוטנבורג, ר' יעקב ב"ר משה הלוי (מהרי"ל ), ר' משה מינץ (עזב את מיינץ בשנת ה׳ ר״ה), ור' יהודה מינץ, ר' יהושע ב"ר שלמה לוריא, ר' יעקב מאוסטראה, ר' אריה ליב מלידא, ר' משה חריף, ר' נח חיים צבי ברלינר.
פרעות תתנ״ו, מהקשות בפראות הצלבנים במסעי הצלב הראשון, הביא להריגתם וטביחתם של רבים מיהודי שו״ם. כפי שמוזכר בספר מדרש לקח טוב שחיבר רבי טוביה ברבי אליעזר. שמתאר את הזוועות בפירושו (ויקרא פרק כב לג).
זה הרקע בקצרה לסיפור המעשה הנורא של רבי אמנון ממגנצה. וכך מביא האור זרוע את שאירע:
מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם". כפי הנראה, ההגמון של מגנצא באותו זמן אהב לשוחח עם חכמי היהודים. לחכמי ישראל לא היתה ברירה אלא להיענות, ולקיים יחסים תקינים עם ההגמון. וכך הם נפגשו ושוחחו מעת לעת. במשך הזמן ההגמון והשרים החלו לפנות לר' אמנון, עדיין לא באיומים, 'רק' ביקשו ממנו שימיר את דתו.
"ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".
הסוף מוכר לנו. רבי אמנון הובא לבית הכנסת אחרי שעונה. תפילתו של האיש השוכב גוסס על מיטתו ופטירתו בסיומה הותירה אותם מזועזעים, והם לא יכלו לזכור במדויק את כל מילותיו.
"אחר הדברים האלה, אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבי קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום'. ויצו עליו לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון. ויעש הגאון כן".
ונתנה תוקף קדושת היום…. שנזכה לשנה טובה ומתוקה.