בפרשת "וירא" מספרת התורה שלוט אמר למלאכים שבאו להצילו: "הנה עיר קרובה…היא-מלטה שמה. וחייתה נפשי" (בראשית י"ט כ'). לאחרונה בקרתי באי מלטה, וגם אני "חייתה נפשי". היה תענוג "אַ-מֵחֶָיֶה!". יש במלטה שפע אתרי תיירות שמושכים גם ישראלים, שמתוארים בכתבה נפרדת באתר זה. עם זאת, יש במלטה גם מקומות עם קשר הדוק להיסטוריה היהודית, אבל מדריכי התיירים לא יראו לנו אותם, כי הם לא מבינים את משמעות ההיבט היהודי של רובם. הנה המקומות היהודיים שיעוררו אצלנו ענין אישי רב:

1. 1. הקטקומבות ברָבָּאט

בעיר רבאט יש אזור שבו מערות קבורה רבות, כ300 מהן של יהודים. על חלק מהקברים חרוטים שמות וסמלים, ביניהם גם של מנורה. היפה במנורות נראית בצילום לעיל, והיא שונה מאחרות בכך שהיא תבליט, ולא חרותה בסלע. במתחם הקטקומבות יש כעשרים מערות שהכניסה לכל אחת מהן נראית כך:

במערות שממוספרות 3, 14, 12, 16, 20, יש גם קברים של יהודים. חלקן מלפני כ2,250 שנה, מתקופת בית המקדש, וחלקן מהמאה השלישית לספירה. מערות הקבורה מזכירות את מערות בית שערים וקבר רבי יהודה הנשיא, ונחצבו באותה תקופה. אלא שבמלטה המערות צפופות וקטנות יותר מאשר בבית שערים. באחת מהמערות במלטה יש אפילו דלת אבן על צירים, כמו שיש בבית שערים. מקומות הקבורה של היהודים ניכרים בכך שרגלי הנפטרים פונים לכיוון ירושלים, בעוד קברי הגויים חצובים לכל מיני כיוונים. בנוסף, בתחתית קברי היהודים יש הגבהה לראש מאבן, כמעין כרית.

על משקוף הכניסה למערה 14 יש סימן של מנורה, וגם בתוך מערות נוספות יש סימנים של מנורה מעל קברים אחדים. למה דוקא קברים אלה סומנו במנורה? היסטוריונים משערים שזה סימן המעיד שהנפטר המונח בקבר זה זכה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים.

יש באתר מדרגות לרדת לתוך המערות, וגם תאורה ושבילים. אבל כשאנו נכנסים פנימה, עלינו להיזהר בהליכה. יש במערות אזורים נמוכים עם בליטות אבן, ונחבטתי בראש יותר מפעם אחת. התאורה העמומה משרה תחושה של חרדת קודש. הלחות בפנים גבוהה, והזעתי שם יותר מאשר בחוץ. כנראה לא רק מהתרגשות. כשנוגעים בכתלים מרגישים קצת לחות בחלק מהם. בפנים יש ריח של טחב עדין, אך לא מסריח.

   

    

הקטע המענין במנורות החרוטות בקטקומבות במלטה הוא שרובן עם קנים מעוגלים, ומקצתן עם קנים אלכסונים. כידוע, יש מחלוקת על צורת המנורה. יש אומרים שצורת הקנים היתה מעוגלת, ומביאים כהוכחה את המנורה משער טיטוס. לעומתם, הרמב"ם כותב שהקנים היו ישרים, ואדמו"רי חב"ד גורסים כשיטתו. המטייל וחוקר היהדות יצחק כרמלי, חושב שפתרון המחלוקת הזו נמצא בתוך הקטקומבות במלטה. הרי היהודים שקבורים בקטקומבות היו בבית המקדש, וראו את המנורה במו עיניהם. הם חזרו למלטה, וסיפרו לקרוביהם מה ראו בירושלים, ואולי אף שירטטו להם את צורת המנורה שראו. לאחר מותם, צאצאיהם חרטו על קברם את המנורה לפי התיאורים שלהם. ידוע ששלמה המלך עשה 10 מנורות ושולחנות לבית המקדש. זה מביא את יצחק כרמלי למסקנה שבבית המקדש היו שני סוגים של מנורות, עם קנים ישרים ועם קנים מעוגלים.

במשך הדורות הגיעו למקום שודדי קברים שחיפשו בהם אוצרות, ולא העלו אפילו חרס בידם. בקברים שהם לא הצליחו לפתוח, הם שברו חור בגג האבן שכיסתה את הקבר, וחיטטו בפנים.

הכנסתי את ידי עם הסמארטפון בפלאש, וצילמתי את תחתית הקבר מבפנים. זו התמונה שנגלתה לעיני. בצילום זה רואים בבירור שברי עצמות. השחלתי את ידי פנימה, חיטטתי בעפר, והוצאתי חופן אדמה. בתוך העפר שבידי היו שברי עצמות, וגם שן. צמרמורת אחזה בי בגלל המחשבה שאני אוחז בשן שנגסה ואכלה מקורבן פסח בבית המקדש. הרגשתי את דופק ליבי מתגבר ואת לחץ הדם עולה. יצאתי מהמערה, צילמתי באור שבחוץ את השן הזו, וירדתי שוב פנימה להחזירה למקומה.

לאחר שחזרתי ארצה מהטיול למלטה, סיפרתי לחברים בבית הכנסת על החוויה המרגשת עם השן והעצמות. הרב אמר לנו שלדעתו היהודי שנקבר שם היה מעדיף שאביא איתי את עצמותיו ושיניו ארצה, לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

במלחמת העולם השניה השתמשו המקומיים בקטקומבות בתור מקלטים, להגנה מפני הפצצות הגרמנים והאיטלקים. בהזדמנות שכבר היו בפנים, הם פתחו את הקברים וחיפשו בהם דברים יקרי ערך, שחשבו שהיהודים נוהגים לקבור עם המתים. כמובן שלא מצאו כלום, אבל בינתיים פיזרו את תכולת הקברים שהצליחו לפתוח.

לפני שנים הגיע למקום יצחק כרמלי, והוא נחרד לגלות את חילול הקברים. לדבריו, התיאורים שלו נשמעים לאוזניי כמו התחלת "חזון העצמות היבשות" בספר יחזקאל. הוא ראה עצמות מפוזרות על הרצפה בביזיון למתים, והתיירים שביקרו במקום דרכו על העצמות.

לאחר שיצא מהקטקומבות הוא שיתף במראות את נשיא הקהילה היהודית, ר' ראובן אוחיון. הם הלכו יחד לראות שוב. הרב אוחיון ביקש ממשרד התיירות המלטזי אישור ללקט ולאסוף את העצמות הפזורות, ולטמון אותן בתוך הקברים שלידן. התגובה הראשונית של הממשלה היתה לנעול את הקטקומבות היהודיות ולא לתת לאיש להיכנס, גם לא לנשיא הקהילה היהודית. הארכיאולוגים וההיסטוריונים של מלטה סירבו להתיר כיסוי קרקעית הקברים בעפר. אפילו לא בגובה 10 ס"מ. ר' ראובן אוחיון פנה ל'אתרא קדישא' בירושלים להתיעצות. הם עירבו את משרד החוץ ואת השגרירות הישראלית, והנושא הסתבך והפך להיות סוגיה מדינית, שמשרדי החוץ של ישראל ומלטה היו מעורבים בה.

כך נסחב הענין ונמרח שנים אחדות, שבמהלכן היו הקטקומבות היהודיות סגורות לקהל, עד שנמצאה פשרה. נציגי "אתרא קדישא", בראשות הרב חזקיה קלמנוביץ מבית שמש, קיבלו היתר לאסוף את העצמות הפזורות בקטקומבות, ולקבור אותן בקבר אחים בבית הקברות היהודי במַלֶסָה. אח"כ עובדי הממשלה ניקו היטב את הקטקומבות של היהודים, ופתחו אותם מחדש לציבור המטיילים. על קבר האחים בבית הקברות שמו מצבה, ובהזדמנות זו הנציחו עליה גם את זכרו של רבי אברהם שמואל אבולעפיה, שנפטר במלטה ומקום קבורתו לא נודע. אבל זה כבר מביא אותנו אל הסיפור והאתר היהודי הבא.

 

2. האי קוֹמִינוֹ

האי הקטן במלטה נחשב אתר תיירות עולמי לחובבי צלילה. אבל עבורנו, היהודים, הוא ראוי להיות מוקד משיכה בגלל סיבה אחרת. על האי הזה חי באחרית ימיו אחד מגדולי ישראל, המקובל רבי אברהם שמואל אבולעפיה. באי הזה חיבר הרב אבולעפיה את שני ספריו האחרונים- "אמרי שפר" ו"גן נעול".

קומינו הוא אי קטן ושטחו כמחצית שטחה של בני-ברק. זה אי צחיח שומם. כיום יש עליו רק 3 בתי מגורים של חקלאים שמעבדים כמה שדות, ובית מלון אחד. כנראה היה שומם כך גם לפני כ750 שנה כשהגיע לשם הרב הרב אברהם שמואל אבולעפיה.

הרב אבולעפיה חיבר בחייו כ50 ספרים, רובם בנושאי קבלה. הוא פיתח ושיכלל את תורת הקבלה האקסטטית, ונתן לה את השם "הזרם הנבואי". אסכולה זו בתורת הקבלה שונה מהזרם של תורת האותיות והמספרים, שמקובל גם בימינו. הרשב"א, שהיה הרב החשוב בדורו, ומראשי "זרם הספירות", פתח מלחמת חורמה נגד הרב אבולעפיה וחסידיו, והטיל עליהם חרם. רוב חברי קהילתו נטשו אותו, וחזרו לקהילותיהם המקוריות.

הרב אבולעפיה עלה לארץ ישראל, וחי בעכו במשך כשנה. שם התרחש סיפור שנשמע כיום הזוי. הוא פירסם שהיה לו חיזיון נבואי שציוה עליו להחזיר בתשובה את האפיפיור ניקולס השלישי, ולגיירו. הרב אבולעפיה יצא לדרך לרומא להגשים את הנבואה, במסע ארוך עם תחנות בקהילות יהודיות באירופה, שבהן הצטרפו יהודים למסע המוזר. הנוצרים שמעו על מסע זה, וראו בזה התגרות. האפיפיור גזר להמית את הרב אבולעפיה כאשר יגיע לרומא, ולהעלותו באש על המוקד. לפי פסק הדין, אף הוכנה בוותיקן במה מיוחדת להעלותו באש. והנה, בערב ראש השנה ה'מ"א (1280 למנינם) נכנס הרב אבולעפיה בשערי רומא, ובמקביל נודע שהאפיפיור נפח את נשמתו. "בראש השנה ייכתבון, מי במים ומי באש, מי בקיצו ומי לא בקיצו".

בכירי הוותיקן היו המומים. הייתכן זה אות משמיים שהיהודי צודק? מצד אחד, הם חששו להמיתו. מצד שני, שחרורו היה נחשב פגיעה בכבודם. החלטת הפשרה היתה להגלותו לאי הנטוש קומינו, ששימש אז כלא פתוח שאליו היגלו פושעים קלים.

הרב אבולעפיה התמקם במקום כלשהו באי קומינו, ועסק בתורה. עימו גלה מרצון תלמידו המובהק ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה, הנודע גם כמהר"י ג'יקטיליה. רבי אברהם אבולעפיה כתב עליו בספרו "אוצר עדן הגנוז": "והוא בלא ספק הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפניי, והוסיף מכוחו ומדעתו, וה' היה עמו". גם המהר"י ג'יקטיליה חיבר ספרי קבלה. רבי יוסף עזב את רבו כעבור שבועות אחדים, אך דאג שמידי שבוע תגיע לאי ספינה עם ציוד ומזון כשר עבור הרב אבולעפיה, וכמעט תמיד היתה תורנות של שני בחורי ישיבה שעמדו עליו לשרתו ולדאוג לכל מחסורו. כאמור, באי קומינו כתב הרב אבולעפיה את שני ספריו האחרונים. כעבור כשלוש שנים השיב הרב אבולעפיה את נפשו לבורא, ומקום קבורתו לא נודע.

אחרי כ300 שנה בוטל החרם על ידי החיד"א, שהורה להדפיס חלק מכתבי היד של ספרי הרב אבולעפיה, ולהפיצם ללומדי תורה וקבלה. בצעירותי בישיבה גם אנחנו למדנו ב"ספר המפתחות" כחלק מלימודי פרשת השבוע. גם כאשר הלכתי כעבור שנים לשיעורים של הרב אשלג בבני ברק בתורת "הסולם", למדנו גם קטעים מכתבי הרב אבולעפיה.

לקראת נסיעתי למלטה קניתי את הספר "אמרי שפר" שנכתב בקומינו. רציתי ללמוד פרק מהספר בדיוק במקום שבו נכתב. באי יש גם מערות יפות, מקצתן על שפת הים, ומי הים מכסים את קרקעיתן כמו בראש הנקרה. יש שם גם מערה בשם "מערת הנסתר" "The mystery cave". שמה מעיד עליה שכנראה בתוכה חי הרב אבולעפיה. אף אחד ממדריכי התיירים ומנציגי משרד התיירות המלטזי לא ידעו על המערה הזו. היפנו אותי אל החקלאים היחידים שגרים במקום, אולי הם יודעים. כיתתי רגליי לבתיהם, אבל אף אחד מהם לא היה בבית. מאוד רציתי ללמוד בתוך המערה הזו או בפיתחה, אבל לא עלה בידי.

בסוף התישבתי על אחד הסלעים שמעל הלגונה הכחולה, ולמדתי את הפרק הראשון מהספר "אמרי שפר" במקום שבו חובר. בפרק הראשון בספר ניכרת מרירותו של הרב המחבר, והוא כותב בו משפטים כמו "אני בוחר לא להשגיח ברבים שלא נשלמה דעתם, עם היותם חושבים בעצמם שהם השלמים לבדם, וזולתם חסרים אצלם". אולי רומז בזה לבר הפלוגתא שלו, הרשב"א. למרות שזה ספר קבלה, להפתעתי הבנתי את כל מה שקראתי (או, לפחות, נדמה לי שהבנתי). אולי "אווירה דקומינו מחכימא" בזכות רוחו של הרב המחבר. זו היתה חוויה מרוממת ומרגשת מיוחדת במינה. ממליץ לכל בן תורה לעשות כמוני, ובמיוחד לקבוצות ומשפחות שיגיעו לקומינו. רק בשביל זה כדאי להגיע לאי.

(במאמר מוסגר: דברתי עם מדריכי תיירים מקומיים וישראלים, ולאף אחד מהם אין מושג על ההיבט היהודי של האי קומינו, שעליו קראתם כאן. אם כאשר אתם תגיעו לאי, תמצאו שם אתר תיירותי  מסודר עם שילוט למערה ופינת ישיבה ללימוד ספרי הרב אבולעפיה, תזכרו היכן אתם ומשרד התיירות שמעתם לראשונה על האטרקציה התיירותית הזו).

3. הגטו היהודי של בִּירְגוּ

העיר בירגו היתה הגדולה והחשובה במלטה בימי הביניים. בבירגו היתה קהילה יהודית של כ400 איש. בחומת העיר היו שלשה שערים, ואחד מהם נקרא עד היום Jewish Salli port" "ג'וּאִיש סָאלִי פּוֹרְט" (נמל המתפללים היהודים). היהודים שהיו מופלים לרעה על ידי הנוצרים, היו רשאים להיכנס לעיר ולצאת ממנה רק דרך השער הזה.

     

כאשר אנו נכנסים לעיר דרך הג'ואיש סאלי פורט אנו עולים במדרגות אל אזור שבו היה הגטו היהודי. על אחד הבתים שם יש שלט: "רחוב היהודים" "Triq tal-Lhud". לא קל למצוא אותו. מהכיכר המרכזית עולים במעלה הגבעה לרחוב מימין, והשלט נמצא בפינת הרחוב השלישי משמאל.

     

מהגטו המקורי לא נשאר זכר. במלחמה העולם השניה הצבא הבריטי בנה בסיס ימי בנמל בירגו. הגרמנים והאיטלקים הפציצו את בירגו, והרסו את כל בתיה, זולת שניים שעומדים על תילם בקצה הכיכר המרכזית. כל בתי העיר נבנו מחדש בשנות החמישים, בלי שיחזור של הבניה הקודמת. אבל הרחובות והסימטאות נשמרו כפי שהיו לפני המלחמה, וביניהם גם "רחוב היהודים".

אגב, גם בעיירה דִינְגְלִי יש רחוב ששמו "רחוב היהודי" ביחיד, "tal-Lhudi”. כנראה שבמקום זה גרה משפחה יהודית עשירה ובעלת השפעה, אבל משפחה יהודית יחידה בעיר.

4. וָולֶטָה- שער היהודים

עיר הבירה כיום היא וולטה שהוקמה לפני פחות מ500 שנה. חיו בה גם סוחרים יהודים רבים. עדות לכך היא שער מיוחד ליהודים בחומת העיר, שנקרא  "Jewish Salli port" ("ג'וּאִיש סָאלִי פּוֹרְט"). השער נמצא מול הנמל, סמוך לבנין בית החולים הישן. השער המקורי היה קטן יותר, אך הוא הורחב לאפשר כניסה של מכוניות ומשאיות.

רבים מהנוצרים תושבי וולטה הם זרע ישראל. בין שמות המשפחה הנפוצים במלטה אפשר למצוא נוצרים  ששם משפחתם "כהן". יש גם משפחות בשם "אלול", וגם שם המשפחה "הַצ'וֹפָּרְדִי" שזה שיבוש של "ספרדי". מקומיים רבים יודעים שיש להם שורשים יהודיים וגאים בזה אף בהיותם בכנסיות. לכן הם מחבבים יהודים וישראלים.

5. מדינה

במשך מאות שנים היתה העיר מדינה עיר הבירה של מלטה. יש הגורסים ששם העיר נתן לה בגלל הפסוק ממגילת אסתר "בכל מדינה ומדינה". כשליש מתושביה היו סוחרים יהודים. עד היום יש שם רחוב עם שילוט בעברית "שוק המשי היהודי העתיק" "The Old Jewish Silk Market". הדבר מלמד על חשיבות היהודים בכלכלת העיר. כשהולכים לאורך הרחוב הראשי כמעט עד סופו, מוצאים את רחוב המשי היהודי שלשה רחובות לפני החומה מצד שמאל.

העיר מדינה קטנה יותר מהרובע היהודי בירושלים העתיקה. כיום חיים בה רק 270 איש, והיא נחשבת אזור מגורים לעשירים בלבד. תנועת כלי רכב אסורה ברחובותיה ובסימטאותיה, חוץ מרחובות אחדים בשולי העיר.

בסוף הרחוב הראשי נמצאת כיכר בָּסְטְיוֹן Bastion Square, והבנין הגדול והיפה שבחזית הכיכר עומד על שטח שעליו עמד בית הכנסת של מדינה. בית הכנסת נהרס ברעידת אדמה בשנת 1630. במקומו נבנה מנזר לנשים, שמשמר את הצורה החיצונית של בית הכנסת, אך החלוקה הפנימית שונה לגמרי. לפני כמאה שנים רכשה משפחה עשירה את המנזר והפכה אותו לבית מגוריה. לפני כחמישים שנה הם עברו לגור בקומה השניה, ואת הקומה הראשונה הפכו לחנויות להשכרה. היום יש שם חנות מזכרות גדולה וחנות צעצועים קטנה.

נעים לשוטט בסמטאות הצרות והציוריות של מדינה. הסמטאות הללו מזכירות לנו את ירושלים העתיקה, אלא שהן נקיות יותר. כאשר אנחנו מטיילים שם, כדאי לשים לב למסגרות האבן של דלתות הכניסה. בחלק מהן אפשר לראות סימנים של מזוזות. כנראה לפני כ500 שנה היו מזוזות ברוב בתי העיר, אבל כיום נותרו רק במקומות בודדים. הנה כמה תמונות לדוגמה. אם אנחנו מגיעים לעיר מדינה עם ילדים, זה יכול להיות משחק חווייתי משעשע "מחפשים את המזוזות".

       

העיר מדינה מוקפת חומה, ויש בה שער יפהפה. כשאנו עוברים דרך השער, נפנה מיד ימינה למדרגות שיורדות כחצי קומה. זו הדלת למרתף העינויים של האינקוויזיציה. בחדרי המרתף רואים שיטות שונות לעינויים. לפי החוק הספרדי בימי הביניים גזר דין מוות מתבצע רק אם הנתבע מודה באשמה. נתבע שכופר באשמה, אינו מומת. הכמרים הנוצרים המציאו שיטות מזוויעות "לשכנע" את "העבריינים להודות.

אחת מהעבירות החמורות לאחר גירוש יהודי ספרד היתה התחזות לנוצרי, ובמקביל לקיים בסתר את מצוות היהדות. לא מעט מהאנשים שעברו עינויים במרתף זה היו אנוסים מבני עמנו. לא ברור כמה מהם הצליחו לעמוד בעינויים הקשים, וכמה מהם השיבו לבורא את נשמתם במרתף הזה.

במרתף רואים שיחזור של קטיעת כף יד, של מתיחת איברים, של תלייה באויר עם הראש למטה, של קשירת הידיים גבוה מאחורי הגב, ואף שריפה על מוקד. מראות מזעזעים. במסדרונות המרתף ובחדריו שוררת אפילה, עם תאורה עמומה בצבעים שונים בפינות שונות של כל חדר. ברקע נשמעים קולות של בכי וצעקות של אנשים מעונים, וגם קולות של גרזן כורת כף יד. פסקול של צריחות הכאב שנשמעות בחלק מהחדרים מקפיאות את הדם. אני מתלבט אם ראוי להביא ילדים למרתף העינויים, או לא.

יצאתי מהמרתף בתחושה קשה של צער על הסבל שסבלו אבותינו היהודים. אבל מצד שני חשתי הקלה ושמחה. חשבתי מה היו אומרים אותם יהודים אנוסים, אילו ניתנה להם שעה של חסד לעבור במנהרת הזמן, ולהגיע לארץ ישראל בדורנו? מה הם היו אומרים לנוכח איכות החיים שלנו, בהשוואה לחייהם בזמנם? מותר להניח שהיו אומרים "הגענו לגן עדן!". ואני מוסיף- חבל שרובנו רוטנים כה הרבה, ולא מעריכים כראוי את הטוב והשפע שבהם התברכנו מהשם.

6. קַלַקָארָה- בית העלמין של "המגורשים"

בעיירה קלאקרה יש בית קברות יהודי ישן, שכבר אינו בשימוש כי הוא מלא עד אפס מקום. יש בתוכו אזור שבו קבורים "המגורשים". הכוונה היא לשבויים יהודים.

במאות ה16-17 האבירים הצלבנים הפעילו גם שודדי ים. אבירי המסדר שנאו בזמנם את הטורקים יותר מאשר אנחנו שונאים אותם כיום. זאת מכיון שהטורקים והמוסלמים סילקו את אבירי מסדר סנט ג'ון מירושלים בקרבות עקובים מדם, והאבירים לא שכחו את העוינות. במסדר האבירים היתה גם יחידה של פיראטים שודדי ים. הם עצרו אוניות ששייטו בים התיכון. לאוניה של נוצרים היו נותנים להמשיך במסעה בשלום. אבל על אוניה של מוסלמים הם היו משתלטים, ומביאים אותה למלטה. את הסחורות שבבטן האוניה היו לוקחים לעצמם או סוחרים בהן, ואת הנוסעים והמלחים לקחו בשבי למוכרם לעבדות.

בין הנוסעים על סיפונן של האוניות הטורקיות ששייטו בים התיכון היו לפעמים גם סוחרים יהודים עם מטענם וסחורותיהם. היהודים נלקחו בשבי עם האחרים, אבל נכלאו באזור מיוחד. היהודים נחשבו "סחורה טובה" בגלל שמשפחותיהם העשירות היו מוכנים לשלם דמי כופר גבוהים תמורת שחרורם. התופעה היתה כה נפוצה, עד כדי כך שהקהילה היהודית בליבורנו שבאיטליה החזיקה נציג קבוע במלטה שעסק רק ב"פדיון שבויים". תפקידו היה לאתר את משפחות השבויים היהודים –שנקראו "מגורשים"- ולנהל משא ומתן עם שודדי הים על שחרורם. המו"מ נמשך לעתים חודשים ארוכים, וחלק מהיהודים חלו ונפטרו בשבי. הם הובאו לקבר ישראל בחלקה מיוחדת בבית הקברות היהודי שהיה פעיל אז. סיפורם מונצח על המצבות המיוחדות בבית העלמין בקאלאקרה. לכו לראות.

     

 

7. מסעדת "לחיים" ובתי כנסת כיום

שני האתרים האחרונים אינם מההיסטוריה אלא מימינו. שני בתי כנסת פועלים כיום במלטה. בקהילה היהודית במלטה רשומים כיום כ250 חברים, אבל נשיא הקהילה, ר' ראובן אוחיון, אומר שיש במלטה עוד פי שנים יהודים שמעדיפים להסתיר את יהדותם. רוב היהודים המבוגרים הם בעלי חנויות ועסקים קטנים, ורוב צעירי הקהילה עובדים בהייטק. משרדי הקהילה ובית הכנסת נמצאים בתוך דירה בבית מגורים רגיל, שקירותיו הפנימיים הוסרו כדי ליצור מרחב גדול. מבחוץ אין שום שלט או סימן שיש שם בית כנסת. דבר זה מעיד על חששותיהם של יהודי מלטה. בבית הכנסת מתקיימות תפילות במנין רק בשבתות ובחגי ישראל.

הכתובת: 1 Florida mansions, Enrico Mizzi Street, Ta'Xbiex

    

ר' ראובן אוחיון נולד במלטה. הוא חי בישראל כמתנדב בקיבוץ שדה אליהו, שם עסק בחקלאות ולמד באולפן לעברית. אח"כ למד בישיבת "מכון מאיר" בשכונת ימין משה בירושלים, וכעבור שנה וחצי חזר למלטה. ר' ראובן אוחיון משמש נשיא הקהילה. הרב הרשמי של הקהילה היהודית הוא שליח חב"ד הרב חיים סגל.

לפני 6 שנים נפתח בית חב"ד במלטה, ע"י השליח הרב חיים סגל. בחזית בית חב"ד פועלת מסעדה "לחיים". האוכל גורמה מעולה וטעים, ולא יקר. בדוּק! בבית חבד אפשר לקנות גם מוצרים מכולת כשרים, חלקם מיובאים מישראל.

   

בחלק האחורי של המסעדה יש חדרון עם ארון קודש וספר תורה שמשמש שטיבל. בד"כ מתפללים בו רק בקבלת שבת. במקרה, בימים שבהם טיילתי במלטה היה שם מנין לתפילת מנחה וערבית באמצע השבוע, דבר נדיר במלטה. רוב המתפללים היו יהודים בריטיים ומעט אמריקאים, ושני צעירים ישראלים. הרב סגל אומר שרוב המתפללים בערב שבת הם תיירים שעושים קידוש במסעדה, וגם קבוצה לא מאורגנת של ישראלים. במלטה מתגוררים כמאה ישראלים שעובדים במסחר אונליין בפורקס, במשחקי מחשב, ובהימורים באינטרנט, כי הרגולציה באי נוחה יותר מאשר בישראל וברוב מדינות אירופה.

נעים היה לגלות שהקהילה המקומית ובית חבד משתפים פעולה וחיים בהרמוניה הדדית. מי שמכיר קהילות יהודיות באירופה יודע שזה נדיר. תפילות קבלת שבת מתקיימות בבית חבד, ובשבת בבוקר מתפללים יחדיו בבית הכנסת של הקהילה היהודית. בנוסף, בבית חבד יש שיעור שבועי בתניא, שבו משתתפים גם ראובן אוחיון ואחדים מחברי קהילתו המקומיים.

הרב סגל אומר שמידי שנה מבקרים במלטה כ20,000 תיירים מישראל, ועוד כ10,000 תיירים יהודים מאירופה ואמריקה. שומרי הכשרות ושומרי השבת ביניהם מוצאים את דרכם לבית חבד. הכתובת: 83 Gorg Borg Olivier street, San Julian

 

Many thank to Mrs. Janet Grech of MTA for helping research for this aricle