חברת התעופה איתיחאד מציעה לנוסעיה חווית טיול באבו דאבי. תוכנית ה-Stopover של אתיחאד היא הזדמנות מצוינת להפוך את קונקשן הארוך לחוויה של ממש, עם לינה נוחה, גישה לאטרקציות מרכזיות בעיר והנחות משתלמות. גם ישראלים רבים מעדיפים לטוס למזרח הרחוק עם איתיחאד, אבל רק מעטים מנצלים את חניית הביניים והחלפת המטוס, כהזדמנות לטיול יומי באבו דאבי. החלטתי לנסות זאת פעם אחת.
הטיסות מישראל נוחתות באבו דאבי לקראת ערב. כשיצאתי מהטרמינל, שפעת החום של המדבר עטפה אותי כמו שמיכה חמימה שקיבלה יותר מדי שמש. היה באוויר ריח מתוק של שמן לבונה, מהול בארומה של קארי, כאילו העיר עצמה מבקשת לזרוק אותך ישירות ללב המזרח. השמש שכבר החליקה אל האופק הציתה את גורדי השחקים בלהבה אחרונה של זהב. הזכוכית שיקפה שמיים שהלכו ונמסו לתוך אור נוזלי.
מבחוץ, העיר נראית כמו מפגש בלתי אפשרי בין סיפור אלף לילה ולילה לבין סרט מדע בדיוני. אבל יש משהו בשקט שמתחת להמולה שמזמין אותך לנשום עמוק ולהרגיש את קצב החיים שמאחורי המעטפות המבריקות.
מסגד השייח' זאייד
אי אפשר להתחיל מסע בעיר הזו בלי לבקר במסגד השייח' זאייד. גם מי שראה מסגדים רבים בחייו עומד מול הבניין הזה ושואל את עצמו איך הצליחו בני אנוש לדמיין גודל כזה. הרחבה המרכזית מרוצפת בשיש מבריק, שיוצר תחושה כאילו היא שטופה במים. ניחוח של קטורת עדינה מתפשט באוויר, והמדריכים המקומיים מספרים על המשמעות העמוקה של כל קשת, כל עמוד, כל ציור.
על הקיר בכניסה למרכז המבקרים מקדמים בברכה את התיירים בשפות שונות, ויש שם ברכה גם בשפה העברית. הפתעה.
כשאני יושב רגע על אחד הספסלים הקרירים, קל לשכוח את העיר הסואנת שמסביב. כאן הזמן נעצר, והלב מתמלא בהוד.
הלובר אבו דאבי
הלובר אבו דאבי, שתכנן ז'אן נובל, הוא מוזיאון שמרגישים בו את הדרך עוד בטרם רואים את היצירות. הכיפה העצומה מטילה דוגמאות של אור, כמו סינר שמש שמסרק את האוויר. ההרגשה היא שאתה הולך בתוך סיפור שמסופר דרך צל.
בפנים מוצג אוסף אמנותי מגוון המאגד יצירות מהתרבויות השונות, ומאפשר למבקרים להרהר בקשר בין מזרח למערב, בין עבר להווה. יצירות מכל פינה בעולם. אמנות אירופית לצד אמנות מוסלמית, פסלים עתיקים ליד ציורים עכשוויים. ופתאום, בתוך כל המיזוג הזה של תרבויות, הבנתי משהו קטן: הלובר הזה אינו רק בית לתערוכות, הוא הצעה לדיאלוג. אמירה שתרבויות אינן צריכות להיאבק. הן יכולות פשוט לזהור יחד.
מוזיאון פרארי
לאחר חוויה תרבותית ורוחנית, הלכתי לראות את מוזיאון פרארי באי יאס. המעבר היה חד כמו שילוב להילוך חמישי. הרבה אדום, הרבה רעש מנועים (אפילו אם הם וירטואליים), הרבה התרגשות של ילדים.
יש קסם במכונות שמזהות את רצון האדם לרוץ מהר יותר מהגורל עצמו. אבל לי זה פחות התחבר. מקום מתאים מאוד לילדים ולחובבי מכוניות. אבל משעמם קצת למטיילים מבוגרים רגילים. הצטערת שבזבזתי זמן על האתר המפואר הזה.
בית המשפחה האברהמית
נסיים באתר התיירות שלדעתי הוא החשוב ביותר באבו דאבי, אך לא הצלחתי לבקר בו. לפני שנתיים בישרו בכל מקום על חנוכת "בית המשפחה האברהמית". לפי הפרסומים המסקרנים שהיו בישראל, במתחם מיוחד זה ישנם 3 בתי תפילה כאשר כל דת שומרת על זהותה הייחודית, אך יחד הן יוצרות סיפור משותף של פיוס והבנה הדדית. מסגד על שם השייח' אחמד אל-טייב, כנסיה נוצרית, ובית הכנסת על שם הרמב"ם- בית הכנסת הכולל ארון קודש, מקווה ובית מדרש. בית הכנסת משלב אלמנטים המסמלים את הסוכה היהודית. כל מבנה ממוקם בהתאם לכיוון התפילה של מאמיניו. המסגד לכיוון מכה, הכנסייה לכיוון מזרח, ובית הכנסת לכיוון ירושלים.
אחת הסיבות שבגללן החלטתי לטייל באבו דאבי היתה ההתרגשות להתפלל בבית הכנסת המשמעותי הזה. הפרסומים על מתחם המשפחה האברהמית יצרו ציפיות של אטרקציה תיירותית שמסקרנת ומושכת כל יהודי. היהודי שבי נדלק. להתפלל בבית כנסת שנושא את שם הרמב"ם, באדמת מדבר ערבית – זה לא סיפור למסע?
אבל המציאות נתנה לי תפנית משלה. חיפשתי ברחובות, במפות, אצל נהגי מוניות, בקונסיירז' של המלון, ושום דבר. כאילו המקום נשאב אל תוך חור שחור תיירותי.
שאלתי את עצמי: איך יכול להיות שמתחם פיוס עולמי, פרויקט דגל של הדתות, אינו מופיע על מדף פרסומים במלון? האם מדובר בחוסר מודעות? היעלה על הדעת שהאמירתים מסתירים את פרויקט הפיוס העולמי הזה?
מנהל יחסי הציבור של שגרירות האמירויות אומר שאין שום הסתרה, אלא המקום בולט באבו דאבי. אם לא הצלחתי לאתר אותו, זו פאשלה שלי בלבד. הם לא אשמים.
אולי זו פשוט אחת מאותן חוויות שמלמדות אותך משהו על פער שבין רעיון למציאות. בין חזון פוליטי לבין מטריצת השטח.
חוויה קולינרית כשרה
אבו דאבי אינה רק נוף ותרבות. העיר מציעה גם חוויות קולינריות מרתקות, כולל אוכל כשר. המסעדה 'סבבה' Sababa הינה כשרה למהדרין, ומציעה לנו חוויה של טעמים ים-תיכוניים ובינלאומיים. ניחוחות של חומוס, פלאפל, דגים על האש ותבלינים מזרחיים מתערבבים ברוח, ויוצרים חוויה חושית מלאה. כלי ההגשה צבעוניים, והאווירה חמה ומזמינה. כל מנה היא חוויה חושית: טעמים, ריחות ומרקמים שמספרים סיפור של מסורת וחדשנות. אפשר גם להזמין בשפה עברית משלוחים לכל מלון או בית ברחבי אבו דאבי, בווצאפ +971504383770 או בווצאפ ישראלי 0547690318.
מוזיאונים ואומנות
במרכזי האמנות, תערוכות המזרח והמערב מדברות בשפה של צבע וצורה, וכל חלל מספר סיפור אחר: על מסעות, על אמונה, על יצירה אנושית שמחברת בין תרבויות. בין פסלים, ציורים ותבליטים, אני מוצא את עצמי מהרהר בקשר העמוק בין ההיסטוריה הארוכה של האזור לבין החדשנות שמסביב.
רגעי שקט על חופי המפרץ
ובסופו של יום, אי מלאכותי מול חופי העיר מציע רגעי שקט. ציפורים מעופפות מעל המים, והשקיעה צובעת את המפרץ בגוונים של כתום, ורוד וסגול. כאן אפשר להבין את המסר האמיתי של אבו דאבי: עיר שבה חדשנות, מסורת ואמונה מתקיימים בהרמוניה, מקום שבו כל דת ותרבות זוכה לכבוד, וכל מבקר מוצא משהו שיעורר בו השראה.
סיכום מסע
טיול באבו דאבי הוא מסע חושי ורוחני כאחד. בין מסגד השייח' זאייד, בין השווקים, המוזיאונים והחופים, העיר מראה כיצד אפשר לשלב מודרניות עם מסורת, עושר עם רוחניות, והבדלים דתיים עם הרמוניה. זו אינה רק עיר לביקור, זו עיר לחוויה, להשראה ולזיכרון שנשאר. השקיעה נמסה אל הים, והאור צבע את המפרץ בגוונים שחף לא ראה מימיו. ישבתי על ספסל, וחשבתי על כמה כל העיר הזו, על המודרניות שמגששת במגע עם מסורת, מזכירה את סיפורו של אברהם: מסע לארץ חדשה בלי מפה, עם הרבה אמונה בדרך. כי אבו דאבי אינה רק מקום. היא פגישה. מפגש בין תרבויות, בין רעיונות, בין אמונות. היא מקום שבו מסגד לבן יכול לגור לצד מוזיאון גלובלי, ובית כנסת יכול להיות חלק מפרויקט בינלאומי של פיוס, גם אם קשה למצוא אותו. היא מלמדת שהעולם גדול יותר מהקווים שאנחנו מציירים על מפות. ושמסע קצר בין טיסות יכול להפוך להזמנה עמוקה יותר לראות את האנושות בעיניים אחרות.
בסופו של דבר, זו עיר שמותירה בך שקט מסוג חדש- שקט של מי שעבר במקום ולקח ממנו משהו קטן שנשאר זמן רב אחרי שהמטוס המריא.
