מחר מציינים בישראל את "יום הזיכרון לשואה", ואנחנו מבקשים לציין אותו בצורה הקשורה לתיירות דתית.

אחת מגיבורות השואה היתה הנערה מַאלָה צִימֵטְבָּאוּם, חניכת בני עקיבא בסניף אנטוורפן שנשלחה לאושוויץ. בתחילה היא הצליחה לשרוד שם בזכות היותה מתורגמנית לגרמנים. הדבר איפשר לה תנועה חופשית במחנה אושוויץ, והיא ניצלה את אפשרויות הניידות כדי לסייע ליהודים באושוויץ. היא הצליחה לברוח מהמחנה עם עציר פולני לא יהודי, אך הם נתפסו, ונלקחו להוצאה להורג. בדרך לגרדום הצליחה מאלה להחביא בין אצבעותיה סכין גילוח. כשקשרו אותה לעמוד הירי היא חתכה את ורידיה ואמרה לגרמני שכפת אותה "אני אמות כגיבורה ואתה תמות כמו כלב". ואז סטרה בחוזקה על לחיו כשבידה סכין הגילוח, וחתכה את פניו.

הגרמנים הורידוה מהגרדום, ושלחו אותה לכבשנים להישרף בחיים כשהיא מדממת. נשים יהודיות שהיו עובדות-כפיה במחנה לקחו אותה למשרפות, אבל כדי לחסוך ממנה את העינויים בכבשן, העניקו לה בדרך למשרפות מוות מתוך רחמים. על גבורתה נכתבו ספרים.

    

בימים אלה החל המפעל החינוכי של המסעות לפולין. לפני פסח יצאו  15 מורים ומדריכי טיולים לפולין, לסיור הכנה בבלגיה במטרה להעשיר את מורשת השואה לתלמידי ישראל. אחת התחנות בסיור היתה בפתח ביתה של מאלה צימטבאום באנטוורפן. את הסיור יזם רובי הרשקוביץ, מנהל חברת 'בריסל איירליינס' בישראל, גם הוא בוגר סניף בני עקיבא באנטוורפן (שבט כיסופים). אם משרד החינוך יקבלו את היוזמה לשלב את ארצות השפלה במפעל החינוכי של הנצחת השואה, גם תלמידי ישראל יתייצבו על מדרגות ביתה של מאלה, וילמדו עוד על השואה באמצעות סיפורה.

היזומה החדשה מקבלת מימד אקטואלי במיוחד בגלל החוק הפולני החדש שיוצר תחושה שהפולנים נשארו אנטישמיים כבעבר, ורבים מאיתנו חשים חוסר נוחות לבקר אצלם ולהכניס כסף לקופת המדינה האנשים הרעים האלה. רובי הרשקוביץ לא תיכנן זאת, ולא פעל בעקבות החוק הפולני האנטישמי החדש, אלא עבד על הרעיון שלו זמן רב לפני כן. לפני שנים.

במשך שנים חוקר רובי הרשקוביץ את תולדות משפחתו ותולדות יהדות בלגיה. לפי ממצאיו הרכיב מסלולי סיורים שעוברים בציוני דרך יהודיים שקשורים בשואה ובתקופה שלפניה. רובי: ”החזון שלי הוא להראות את היריעה הרחבה של המורשת היהודית באירופה לאורך דורות רבים, ולא רק בתקופת השואה. ההנחה שלי היא שכדי לשמר את זיכרון השואה עלינו להטמיע בדורות הבאים לא רק 'איך הושמדנו', כמו שעושים באושוויץ, אלא גם 'מה הושמד'. כלומר, איך חיו יהודים באירופה מימי הביניים עד ימינו".

כהכנה למסע החיים בבלגיה יתבקשו התלמידים לקרוא בביתם ספרים כמו "מוטל בן פייסי החזן" והספר "הנער משה מבריסל", ואחר כך במהלך הסיור יפקדו בעצמם את המקומות שבהם מתרחשות העלילות בספרים אלה.

הנה דוגמאות של תחנות אחדות במסלולי הטיול שהרכיב רובי, ושנבדקו על ידי מורי הדרך לפולין:

בית הנער משה מבריסל

סיפורו של הילד משה פלינקר, דומה מאוד לסיפור על אנה פרנק אך מפורסם פחות. שלמה פרנקל היה בן למשפחת חסידי גור מהולנד שברחו מאמסטרדם והתגוררו בבריסל בזהות בדויה. כמו ילדה אחרת מהולנד, אנה פרנק, גם משה פרנקל כתב יומן בעברית, שבו גם ניהל דיון עם בוראו על סבל היהודים. משה פלינקר ומשפחתו נפלו קורבן להלשנה של יהודי נתעב ונשלחו לאושוויץ. מכל המשפחה ניצלו רק שתי אחיותיו, שחזרו הביתה ומצאו את יומנו.

היומן העבר לישראל ונמסר לעריכה של ש"י עגנון, ויצא לאור בהוצאת 'יד ושם'. משה עוסק רבות בשאלות כגון גלות ישראל, גאולת ישראל, אנטישמיות, התנועה הציונית, ארץ ישראל וכן מחווה את דעתו על מאמרים פילוסופיים וספרותיים של אישים כמו ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר ועוד. מחשבות על עתידו מובילות אותו לחלום להיות מדינאי בארץ ישראל לכשתקום בה מדינה ולאור שאיפה זאת מחליט הוא להרחיב את ידיעותיו בתנ"ך שעל פיו הוא מאמין כי תקום מדינת היהודים וללמוד את תולדות עם ישראל.

"כמה אהוב אצלי עמי ישראל וכמה נחמדה היא ארצי ארץ ישראל. כבר כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה; אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה? הוי, כמה נפשי עורגת אליך מולדתי, כמה עיני כלות אליך ארצי, ארץ ישראל!"

ניכר מכתיבתו כי הוא מרגיש מחובר לגורל עם ישראל ועוסק רבות בעובר עליו. פעמים רבות כתיבתו היא כעין שיח עם מחשבות רווחות בקרב היהודים שלהם הוא עונה ביומנו: "מרוב צרות אחַי לא ידעתי מה לעשות. מרוב צרות אחי חפצתי גם אני להיות עתה ביניהם ולהצטער יחד עמם ואף למות חפצתי".

הסיור עובר גם באנטוורפן, שם גרו משפחת פרנקל בזהות בדויה, ובעוד מקומות המתוארים בספר. תחנת הרכבת של סקרבק היא תחנה חשובה וידועה שדרכה עברו יהודים שברחו ממזרח אירופה ומגרמניה, בדרכם לאוניות בנמל אנטוורפן שעליהן הפליגו לארצות הברית. חלק משיעורי הבית של התלמידים שיצאו למסע החיים בבלגיה יהיה לקרוא את הספר "הנער משה".

נמל אנטוורפן

תחנה נוספת היא בית הנתיבות של חברת הספנות Red Star Line. אוניות החברה שימשו להובלת חביות דלק מאמריקה לאירופה ונחתו בנמל אנטוורפן. בתחילה חזרו האוניות ריקות לניו יורק. באמצע המאה ה19 החליטו מנהליה לנצל את האוניות הריקות להובלת נוסעים. כך הפך הטרמינל של חברת 'קוי הכוכב האדום' לשער היציאה של יהודים רבים לאמריקה.

בין היהודים הרבים שעברו שם במשך השנים היו שלום עליכם, אלברט איינשטיין ואפילו גולדה מאיר. הקהילה היהודית באנטוורפן הקימה מוסדות צדקה למען פליטי הפוגרומים ממזרח אירופה, שדאגו לאכסניות ללינה, מזון כשר, ואפילו שמרטפיות וחיידרים ובית ספר יהודים במעבר. במשך הזמן אוחדו כל התארגנויות הצדקה האלה תחת גוף גג בשם "צֶנְטְרָלֶה", שקיים עד היום ומפעיל בית אבות ליהודי בלגיה.

     

בספר "מוטל בן פייסי החזן" מתאר הסופר שלום עליכם את הטרמינל וההווי היהודי בסביבתו, במסגרת תיאור מסע ההגירה של המשפחה לאמריקה בתחילת המאה הקודמת. אחד הפרקים הנוגעים ללב הוא תיאור הדילמה של ראש משפחה בת עשר נפשות, שעל אחת מבנותיו נאסר לעלות לאוניה לאמריקה בגלל מחלה כלשהי. הוריה מתייסרים בשאלה האם להשאירה בבלגיה, או להישאר איתה ואולי להחמיץ ההזדמנות להגיע לאמריקה. התלמידים יתבקשו לקרוא את הספר ובמיוחד את הפרק הזה במסגרת שיעורי הבית לקראת הסיור בבלגיה.

אתר מחנה 'ברינדונק'

במרחק כרבע שעה נסיעה מאנטוורפן נמצא מחנה "ברינדונק", אחת המצודות שהקימו הבלגים במאה ה19 להגנה מפני פלישה של ההולנדים. כשהגיעו הגרמנים במלחמת העולם הפכו את הבסיס למטה הSS.

לשם הביאו את היהודים (וגם קומוניסטים ואנשי מחתרת), שם חקרו אותם בעינויים, ואח"כ שילחו אותם למחנות השמדה. במחנה זה היה כלוא גם הסופר ג'ון אמרי, ששמו העברי היה הנס מאייר, שפרסם אחרי השואה את זיכרונותיו מהמקום. המחנה וחדרי החקירות והעינויים נשמרים עד היום כפי שהיו בתקופת השואה. זה אחד המקומות האותנטיים ביותר במערב אירופה לחוש את מוראות השלטון הגרמני.

    

מחנה דוסאן

מחנה דוסאן היה מחנה צבאי בלגי שהגרמנים השתלטו גם עליו, ולתוכו אספו את היהודים, ומשם יצאו הרכבות במשלוחים למשרפות באושוויץ. מול המחנה הקימו הבלגים בשנים האחרונות מוזיאון להנצחת השואה, שמתפרס על 5 קומות, כשבכל קומה מתמקדים בנושא אחר של השואה.

המשלוח ה20

אחד מסיפורי הגבורה של השואה הוא עצירת "המשלוח ה20". רכבות רבות הובילו יהודים למשרפות בקרונות בקר. אך רק משלוח אחד בכל אירופה הותקף ועוכב על ידי המחתרת. קבוצה של צעירים המתינו לרכבת כשהאטה בעיקול המסילה ליד העיירה הקטנה בורטמירביק, והניפו פנס אדום מול הקטר. נהג הקטר עצר כמקובל, ואז צעירים נוספים רצו לקרונות, פתחו אותם מבחוץ, ואיפשרו ליהודים לרדת מהרכבת ולהימלט מהמוות. זה היה המקרה היחיד בשואה שבו הותקף טרנספורט של יהודים. על כך  צולם סרט עלילתי בשם "המשלוח העשרים". בתחנת הרכבת בעיירה יש לוח זיכרון בעברית ופלמית ובצרפתית. גם תלמידי התיכון מישראל יבקרו באתר הגבורה של צעירים בני גילם, מהדור של הסבים שלהם.

השכונה היהודית בבריסל

הסיור התחיל בסמטאות שבהן היו בתי מדרש למהגרים ממזרח אירופה. השכונה נקראת כיום ה"מָארוֹל". במרכז העיר שכן מלון מטרופול מהמאה ה19 שבו נהגו להפגש האצולה הכלכלית והחברתית, ביניהם אלברט איינשטיין והמלכה אליזבט, וגם חיים וייצמן ואורחיו. במרכז העיר נמצא נמצא בנין בית המשפט שמזכיר בצורתו את גבעת הקפיטול בוושינגטון. צמוד אליו עמד בית הכנסת היהודי, שנבנה באותה תקופה באותו סגנון. מבחינה יהודית יש לו חשיבות ערכית בכך שהוא ממחיש שהיהודים היו חלק מהשגשוג הכלכלי בסוף המאה ה19, ובנו בניני פאר כאלה והקימו בנקים, שמקצתם קיימים ופועלים עד היום, כמו גאלרי הירש וכמו טיץ, שהוקם על ידי המשפחה שהקימה את רשת קָאוּפְהוֹף הפועלת באירופה עד היום.

עוצרים במקום בשם "גשר היהודים". שחיבר פעם היה שם גשר בין השכונה היהודית לבין ארמון המלך. כיום אין שם גשר וגם לארמון אין זכר. אבל בהמשך מגיעים לשכונת המארול (ה"פְּלֶעצֶעל" המקומי) שם התרכזו מגורי היהודים בין שתי מלחמות העולם. בכיכר המרכזית של השכונה נעשו האקציות של הנאצים.

במתנ"ס של המארול מעלים מחזה שמתאר את מה שהתרחש שם בשכונה, לרבות הסתרת יהודים, מעצרים, הלשנות ובריחה. אפשר שההצגה תועלה במקום לפי הזמנות של קבוצות תלמידים שיגיעו מישראל.

מרכז בריסל

במרכז העיר נמצא גם לוח זיכרון לכבוד חסידי אומות עולם. לידו נמצא פסל של המלך אלברט הראשון, ששלט בבלגיה בשנים 1904-1933. אותנו הוא מעניין בגלל הקשר שלו ל…ירושלים. לאחר קריסת השלטון העותומני בארץ ישראל, טענו חוגים בשלטונות בלגיה שיש להחזיר את ארץ הקודש לשלטון הצלבנים שקדמו לעותומנים. לטענתם רוב הצלבנים יצאו מחבלי ארץ ששוכנים כיום בבלגיה, ולראיה, ב'כנסיית הקבר' בעיר העתיקה של ירושלים קבורים בקרבת ישו שני האבירים הבלגים, בולדווין וגולדפריד. לכן הוא הכריז על עצמו "מלך ירושלים", וניסה להשיג הסכמה בינלאומית. היוזמה המדינית הזו נכשלה, והמנדט לשלוט בא"י ניתן לבריטים שכבשו אותה ב1917. בשנת 1932 ביקרו בארץ ישראל המלך אלברט והמלכה אליזבט, ואכלו בשבת צ'ולנט בבית הקונסול של בלגיה, מאיר דיזנגוף, שהיה ראש עיריית ת"א.

          

אתר נוסף בבריסל הוא במקום שבו הגרמנים הוציאו להורג אנשי מחתרת ופרטיזנים, ביניהם גם יהודים. כיום המקום מהווה בית קברות קטן ומטופח. בין המצבות יש רבות עם מגן דוד.

אנטוורפן

הסיור יעבור גם בפאתי אנטוורפן באנדרטה בכיכר ע"ש ווים סארנס, שלא הרחק משם היה בית הקולנוע 'פלאזה'. הנאצים הזמינו את היהודים לבוא למקום זה "כדי לקבל תלושי מזון". אבל היתה זו מלכודת שנועדה לצוד אותם ולשלחם למשרפות. המזימה נודעה לשוטרי המקום שהיו חברים ב"בריגדה הלבנה" והם פתחו את דלתות החירום בצד האחורי של בית הקולנוע. היהודים שהוכנסו במירמה מהחזית, יצאו בשקט מהדלת האחורית וברחו. הנאצים הגרמנים החליטו להעניש את השוטרים שהעלימו עיין מהצלת היהודים. הם אספו 60 שוטרים מהתחנה, ושלחו אותם למחנות עבודה בפולין. מתוך 60 השוטרים רק 12 שרדו את המלחמה וחזרו לבתיהם בבלגיה. לזכר השוטרים ניצבת במקום אנדרטה.

אי אפשר לבקר באנטוורפן בלי לסור לבורסת היהלומים. מולה נמצא בית הכנסת "טורקיש שיל" שהוא בית הכנסת היחיד בעיר שבו מתפללים בנוסח עדות המזרח. היהודים שברחו מהנאצים לארצות הברית הגיעו ברכבות לתחנת הרכבת של אנטוורפן, שנבנתה בשנת 1905 ונחשבת עד היום התחנה היפה ביותר בעולם. התחנה מתוארת במלים בספר "מוטל בן פייסי החזן" מאת שלום עליכם (הוצאת עם עובד). במקום זה מקריאים קטעים מהספר שבו מתאר שלום עליכם כיצד הגיע עם משפחתו ומטלטליהם למקום זה לאחר מסע מפרך של 4 ימים ברכבות שונות לרוחב אירופה, ואת התפעלותו מהניקיון והסדר שם. לתלמידי ישראל תהיה כאן הזדמנות לראות במו עיניהם את מה שקראו עליו בשיעורי ספרות בתיכון או בהכנות למסע זה.

אנדרטת השילוחים

ברחוב הראשי של הרבע היהודי נמצאת "אנדרטת השילוחים". שם קבורים גם חלק מספרי התורה שנשרפו בפוגרום שעשו הגויים המקומיים באמצע מרץ 1941, כשנכנסו לבית הכנסת ע"ש רומי גולדמינץ, והעלוהו באש. הגרמנים מנעו את הגעת מכבי האש לבית הכנסת הבוער.

ברחוב הסמוך פְּלַנְטִין מוֹרֶטוּס צולמה בשואה תמונה של העלאת יהודים על משאית בדרכם לתחנת מעצר. הבתים שברקע המשאית עומדים על תילם גם היום, והתלמידים יעצרו שם כדי לחוש בצורה אמיתית את אימי השואה.

בשנים האחרונות הציבו גם במדרכות בריסל ואנטוורפן 'אבני נגף' (שְטוּלפֶּרְשְטַיין) מול הכניסות לבתי יהודים שנלקחו למחנות ההשמדה ואל חזרו. הסיור למדריכי הטיולים חלף על פני אבני נגף רבים, והם רשמו שמות בניסיונות להתחקות אחר סיפוריהם של היהודים החקוקים שם, ולפי זה להרכיב מסלול קצר ומעניין לתלמידי ישראל.

אלה רק דוגמאות אחדות מתוך כשני תריסרים של אתרים בבלגיה שנבחנו ונבדקו לאחרונה על ידי מורי הדרך לפולין. בימים אלה הם מרכיבים מסלול שבו יקבעו מה בכל זה הם יראו גם לתלמידי ישראל ולפי איזה סדר. התוכנית הסופית תוגש למשרד החינוך כהמלצה להיות חלק מהמפעל החינוכי של הנצחת השואה. אולי כסיור נפרד לתלמידים שכבר ביקרו במחנות ההשמדה, או כתחנה ראשונה במסע החיים לפני שמגיעים לפולין. המסע הבא בעקבות יהודות ארצות השפלה ייצא ב 22.6 ויכלול ביקורים בהולנד ובבלגיה.