יש מקומות שבהם אתה נכנס עם רעב, ויוצא עם מחשבה. ויש מקומות שבהם אתה נכנס עם חשד קל, ויוצא עם שומן על האצבעות, ריח של בשר שנדבק לבגדים, חיוך מופתע ותחושת “טוב, לזה לא התכוננתי”. כך בדיוק התחילה החוויה שלי בסנדביץ’ בר Just Meat בסניף בני ברק.
הסניף שוכן באזור מגדלי המשרדים, טריטוריה של הפסקות צהריים קצרות והחלטות מהירות. יום חמישי, ערב מוקדם. מחפשים את המקום, ולא קל לאתר אותו. אוהל לבן גדול נפרש על הרחבה ומסתיר את הכניסה, כמו חופה זמנית לאירוע שלא ברור אם הוא שמח או עצוב. הדלת נפתחת והמסעדה ריקה. ריקה ממש. השקט צורם. לרגע אני בודק שוב את הווייז, אולי הגעתי מוקדם מדי, אולי מאוחר מדי, אולי בכלל למקום הלא נכון.
במטבח חמישה צעירים חרדים, מכנסיים שחורים, חולצות לבנות. תנועות יעילות, פנים חתומות. לא עוינות, פשוט ענייניות. אין כאן “ערב טוב, מה שלומכם?”, יש כאן עבודה. והעבודה נראית רצינית.
ההזמנה נעשית דרך מסכי מגע גדולים שליד הכניסה. אין מלצר שמוכר לך חלום, אין סיפור על “הבשר שהגיע הבוקר מהקצב”. יש אצבע, מסך, ותפריט קצר. מצומצם אפילו. ובשלב הזה אתה מנמיך ציפיות.
אט־אט המקום מתמלא. זוגות חרדים, בחורי ישיבה, אנשים שמכירים את הטעם עוד לפני הביס הראשון. זה לא קהל שמחפש פריימים לאינסטגרם. זה קהל שמחפש אוכל שיעבוד. אוכל שייתן תמורה.
והאוכל עובד.
התפריט כמעט נזירי: המבורגר, רוסטביף, אנטריקוט, שניצל. בתוך פרנה או בצלחת עם סלט. אין התחכמויות. אין “טוויסט”. הזמנו אנטריקוט בפרנה ורוסטביף בפרנה, עם איולי שום וטימין.
ואז, מחווה לא צפויה. לפני שהמנות מגיעות, מונחות קעריות צ’ולנט על השולחן. לא הוזמן. לא הוזכר. פשוט הגיע. צ’ולנט חום עמוק, כמעט שחור בקצוות. אדים עולים ממנו לאט, כבדים, עם ריח של לילה ארוך על פלטה. בשר שמתפרק בלחיצה, תפוחי אדמה שספגו כל טיפת שומן אפשרית, שעועית שנמסה בפה. זה לא צ’ולנט שמתחנף. זה צ’ולנט שמניח יד על הכתף ואומר: “שב, תאכל”. אוכל יהודי במובן העמוק של המילה. כזה שלא צריך תפריט. הוא צריך זמן. והוא היה מצוין. עשיר, עמוק, מנחם עד העצם.
הרוסטביף בפרנה הגיע ראשון. פרוסות סינטה ורודות, מבריקות קלות, עם שוליים כהים דקיקים. בשר חמים, לא לוהט, שמריח מבשר ולא מתיבול. כשנוגסים, יש התנגדות עדינה ואז כניעה. עסיס מתפשט בפה, בלי להציף. התיבול כמעט לא מורגש, וזה כל הסיפור. לא מנסים כאן להדהים. נותנים לבשר לדבר בשקט.
הרוטבים בצד -איולי צ’יפוטלה, טימין־חרדל- סמיכים, מבריקים, עם ריח ברור של מטבח ולא של בקבוק. מכינים אותם כאן במטבח. הם לא משתלטים. הם מלווים. כמו נגני ליווי שיודעים מתי לשתוק.
והכמות? נדיבה בצורה כמעט חשודה. כזו שגורמת לך להרים גבה ולשאול את עצמך איך זה מסתדר עם המחיר, עם המקום, עם הכל. ערימה שמאלצת אותך לעצור רגע ולחשוב אם מישהו כאן טעה בחישוב. זו מנה שלא מתנצלת.
גם האנטריקוט שקיבלנו היה מצוין. שומן נמס, חריכה מדויקת, ריח עמוק של בשר שפגש אש ויצא ממנה מנצח. תוך כדי אכילה, עלתה בי מחשבה שאולי זה לא מיקרי שבדף היומי עסקנו באותו יום בסוגיה של אכילת בשר קורבנות מחוץ לבית המקדש (זבחים קי"ג). והנה פה, ב־Just Meat, הרגשתי כאילו אני אוכל "קורבן שלמים". לא עולָה. בשר שנאכל, לא נשרף.
אבל כאן נחשפת נקודת התורפה: הפרנה. היא טריה מאוד. נאפית פה במטבח בשעה האחרונה. היא נראית בעיניי דקה מדי. עדינה מדי. היא מתחממת, סופגת מיצים, ואז מתפרקת בידיים. נכנעת למשקל הבשר והשומן. זה קרה לי, זה קרה לאשתי. רק בדיעבד התברר שיש אופציה לצלחת. מידע שלא בלט במסכים. זו לא טעות קולינרית. זו טעות הנדסית.
הצ’יפס- תענוג קטן. שחום, פריך בקצוות ורך בפנים. ריח של תפוח אדמה אמיתי, לא קפוא. עם מתיקות עדינה שמסגירה תפוח אדמה איכותי, לא תעשייתי. אבל היתה לי בעיה איתו. הכמות במנת צ'יפס היא גדולה מידי. מופרזת. זו מנה שמיועדת לאדם עם שלוש קיבות או עם תוכנית לחזור מחר. השארתי יותר מחצי. לא מחוסר רצון, מחוסר יכולת.
הסכו”ם מפלסטיק. הצלחות מקרטון. אין פאר, אין הצגה. יש פונקציונליות. הניקיון כמו מסעדת פועלים טובה: לא מבריק, אבל עובד. אף אחד לא מתבלבל לחשוב שהוא הגיע למסעדת שף.
כשאני מחמיא לטבח, הוא מחייך חצי חיוך. “זה הרטבים. הכל רטבים ביתיים”.
איזה רטבים?
“מתכון סודי”.
האמת? הרטבים טובים. אבל הסוד האמיתי הוא הבשר, והיד שמבינה מתי להפסיק לגעת בו. אוכל בגובה העיניים. באמת.
Just Meat מחבר בין אוכל רחוב לארוחה רצינית, בלי יומרות ובלי תחפושת. בצהריים- קפיטריה יעילה לעובדי המשרדים בסביבה שרוצים "לקחת" (Take away). בערב- מקום לשבת, לאכול, ולצאת שבעים ושקטים.
לרשת שישה סניפים: ירושלים, בית שמש, בני ברק, אור עקיבא, כרמי גת ונתניה. הכשרות בהשגחת הרב לנדאו. פרט מהותי לקהל שלו, לא פחות מהצלייה.
באתר החברה כתוב: "אם תסמכו עלינו, תלקקו את האצבעות. בהתחייבות. ואם לא אהבתם, גם לא תשלמו. עד כדי כך אנחנו מאמינים במה שאנחנו מגישים". ההבטחה נראית כמעט חצופה. אבל אחרי הארוחה הזו, היא לא מרגישה מופרכת.
לסיכום, זה לא מקום לדייט ראשון. לא מקום לחגיגה. זה מקום לאנשים שאוהבים בשר, ומכבדים פשטות. ואם תיכנסו עם ציפיות נמוכות, תצאו מופתעים. ואם תיכנסו רעבים, תצאו שבעים. מאוד.
ולפעמים, זה כל מה שאוכל צריך להיות.
