מחוז קראבִּי שוכן בדרום־מערב תאילנד, על שפת ים אנדמן, במקום שבו היבשה נכנעת לים בלי ויכוח, והאופק נראה כאילו צויר ביד בוטחת של צייר שלא פחד להשתמש בכל גווני הטורקיז בבת אחת. העיר קראבי עצמה צנועה למראה, אך סביבה מתפרסים כמה מן החופים היפים בתאילנד. כאלה שלא מבקשים תשומת לב, אלא מקבלים אותה מעצם קיומם.

זהו אזור שהתברך בטבע כמעט חצוף ביופיו: צוקים ירוקים עצומים המזנקים מתוך הים כמו דרקונים שהתעוררו משינה, איים בתוליים שצפים על המים כתכשיטים שנשמטו מצווארה של אלה עתיקה, חופים לבנים ונקיים עד כדי כך שאתה כמעט מתנצל לפני שאתה דורך עליהם. קראבי היא המקום לשוטט בו לאט, לשלב בין טיולים לבין מנוחת “בטן־גב”. כזו שאינה עצלות, אלא פילוסופיה של רגיעה.

חוף אָאוֹ נָאנְג  Ao Nang הוא ליבה הפועם של הסצנה. חוף פופולרי, אבל לא כזה שאיבד את נשמתו. מים צלולים, חול בהיר, שפע סירות זנב־ארוך שמחכות בסבלנות, ושמש שיודעת מתי ללטף ומתי לצרוב. זהו מקום אידיאלי לשחייה, לשיזוף, לשנורקלינג, ובעיקר לבהייה. כי לפעמים כל מה שצריך הוא לשבת מול הים ולתת למחשבות לצוף.

בקראבי לא חסרות אפשרויות לטיולים, ורבות מהן ייחודיות לאזור. אני בחרתי לצאת עם חברת “תאי טורס”, שמשרדיה הראשיים בבנגקוק, אך זרועותיה פרושות בכל רחבי תאילנד. מתוך ההיצע בחרתי בטיול ארבעת האיים. בבוקר אספו אותנו מהמלון, הובילו אותנו למזח המקומי, ומשם הפלגנו בסירת Speed Boat, כזו שגורמת לך להרגיש לרגע שאתה חלק מסרט פעולה, עד שהנוף מזכיר לך שזה בעצם סרט טבע.

היעד הראשון היה האי Phra Nang Beach. בדרך חלפנו על פני איים שנראים יותר כמו מצוקים בודדים שקפצו לים באמצע מחשבה. הנוף עוצר נשימה. לא בקלישאה, אלא ממש. אתה שואף אוויר, שוכח להוציא. כשהגענו ירדנו למפרץ קטן וקסום, ומשם צעדנו בשביל שמקיף את האי, כאילו אנחנו מטיילים בתוך גלויה.

אגדה מקומית מספרת על נסיכה הודית בשם פְרָה, שאונייתה נטרפה בסערה סמוך לאי. היא הייתה הניצולה היחידה, מצאה מחסה באחת המערות, ושם ילדה בן. עם השנים הפכה לדמות קדושה, כמעט מיתולוגית. נשים מהאזור ומהאיים הסמוכים הפכו את המערה למעין "בית יולדות" קדום. לקראת הלידה היו מגיעות לכאן, מבקשות הגנה, חיים, התחלה טובה.

המערות והשביל מלאים נטיפי סלע מהתקרה ומהקרקע. חלקם, כך אי אפשר להתעלם, מזכירים איבר זכרות באופן חד משמעי. כאן הם זוכים ליחס של קדושה: עטופים במטפחות צבעוניות, מעוטרים בזרי פרחים, כמו פסלי בודהא בעלי הומור פנימי. המדריך מציע שני הסברים: האחד, נשים התפללו כאן לבן זכר והביאו מנחה בהתאם. השני, נשים שלא היו בהריון, אך חיפשו זיווג, באו להתפלל מול הסלעים האלה כדי למצוא גבר. במילים אחרות: גם לאבן יש תפקיד בשוק השידוכים.

משם הפלגנו לאי טופ Tup שהוא למעשה שני איים המחוברים ביניהם בגשר יבשתי נסתר, מכוסה מי ים. בין האיים נמתח רכס באורך של כמאה מטר וברוחב של כעשרה, מכוסה מים עד הברכיים. הקרקע אינה חול רגיל, אלא אבנים קטנות, בגודל אפונים או ענבים, שעברו ליטוש אינסופי בידי הים. הן חלקות, מדגדגות, ומעסות את כפות הרגליים כאילו מישהו הזמין לך טיפול ספא טבעי, בלי תור ובלי תשלום.

משם המשכנו בהפלגה אל אי התרנגול Chicken island. שמו ניתן לו בגלל מצוק גדול סמוך לקצה האי, שבזויות מסוימות הוא נראה כמו צוואר וראש של תרנגולת. ללא כרבולת. אל אדמת האי הזה לא ירדנו, אלא סירת המירוץ עמדה במים סמוך לחופיו לצורך צילומים.

התחנה האחרונה הייתה האי פודה Poda. אי עם לשונות יבשה רחבות, ובקרבתו ניצבי סלע דרמטיים המזדקרים מקרקעית הים. הם מזכירים לי את נחל עמוד בגליל, רק שכאן העמודים גדולים יותר, גבוהים יותר, ובעלי ביטחון עצמי של מי שיודעים שהם פוטוגניים.

על החוף הוצבו שולחנות גן ואזורי הצללה, ושם אוכלות קבוצות התיירים את ארוחת הצהריים. סביב עוגנות סירות זנב־ארוך צבעוניות, צמודות זו לזו, מראה משובב נפש שמתחנן להיכנס לאינסטגרם, גם אם אתה נשבע לעצמך שאתה כבר “מעל זה”.

אחר הצהריים חזרנו למזח בקראבי, ומשם בהסעה מסודרת של תאי טורס חזרה למלון. באאו נאנג יש שפע מסעדות וחנויות, ובערב נפתח שוק לילה ססגוני, עם ריחות דגים, תבלינים, וסקרנות. זהו מקום שבו תפגוש מאכלים שלא ידעת שקיימים, וחלקם גם לא בטוח שתרצה לדעת ממה הם עשויים. אנחנו, שומרי הכשרות, יכולים ליהנות רק מהריחות של הגריל. גם זה משהו.

בערבים מתקיימים לאורך החוף מופעי אש: ילדים ובחורים מלהטטים בכדורי אש, רוקדים לצלילי טראנס, והלהבות משתקפות במים החשוכים. יש כמה מופעים כאלה, אבל היפה מכולם, לפחות בעיניי, מתקיים מול סניף מקדונלד’ס על הטיילת. מפגש כמעט פילוסופי בין ג’אנק פוד גלובלי לאש קדמונית. אסור להחמיץ.

ביום אחר הפלגנו לאי Railay, אתר חובה לכל מבקר בקראבי. החוף מנותק מהיבשה על ידי צוקים גבוהים, והגישה אליו אפשרית רק בסירה, מה שמוסיף לו תחושת אי־זמן. שני חופים מרהיבים בשני קצותיו, וביניהם שביל בטון באורך קילומטר, עם מסעדות וחנויות תיירים.

גם כאן ניכרים עקבות ישראלים: על עמודים עם שלטי רחוב מודבקות מדבקות זיכרון לחללי המלחמה בעזה וב־7 באוקטובר, חנות קנאביס עם טקסטים בעברית. המזרח יודע להכיל ניגודים.

המפרצים שקטים. אין גלים. המים חמימים, כמעט בטמפרטורת הגוף. והתחושה היא של בידוד מענג. החופים מוקפים מצוקים גבוהים, ובראשם צמחייה עבותה, כמו כתר ירוק לים. טיפוס על סלעים, שנורקלינג, שייט, או פשוט כלום. לפעמים הכלום הוא הפעילות הכי עמוקה.

המקומיים מבטאים את השם Railay כמו “רע לי”. לי דווקא היה שם “טוב לי”.

הביקור שלי בקראבי נמשך רק ארבעה ימים, קצרים מדי למקום שמבקש האטה. נהניתי מכל סיור שיצאתי אליו עם תאי טורס, וממליץ להיכנס מראש לאתר החברה ולתכנן טיול חכם, אולי אפילו טוב יותר משלי.

בתפילת “מודה אני” אנחנו אומרים: “כׇל זְמָן שֶהַנְּ‏שָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ, ה' אֱלֹהַי”. בקראבי עולה על שפתי נוסח מעט שונה: "כל זמן שהנשמה בקראבי, מודה אני."