הילולת רשב"י השניה בגודלה בעולם, אחרי מירון, מתקיימת מידי שנה באי גֶ'רְבָּה בתוניסיה. ההילולה המקומית נקראת "זִיָארָה", והיא כוללת תהלוכות עם ספרי תורה, סעודות חגיגיות וירידי צדקה. הזיארה נמשכת 3 ימים. מיום ל' בעומר, יום פטירת רבי מאיר בעל הנס, ועד ל"ג בעומר, יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. בל"ג בעומר ג'רבה נראית בעיניי כמו "אוּמָן" של צפון אפריקה.

משרד התיירות של תוניסיה מקדם את ההילולה מזה כעשור. שר התיירות בממשלת תוניסיה, רֶנֶה טרבלסי, הוא יהודי שמילדותו משתתף בהילולה כמעט מידי שנה. לדבריו, מידי שנה מגיעים כ12,000 תיירים לראות ולהשתתף באטרקציה התיירותית הזו. רק כמחציתם יהודים. אלפי יהודים מגיעים מרחבי צפון אפריקה וצרפת, ובשנים האחרונות גם מישראל. השנה ובשנה שעברה התקיימה ההילולה במתכונת מצומצמת בגלל מגבלות הקורונה.

השר טרבלסי בהילולת ל"ג בעומר

האי ג'רבה שוכן במרחק כעשרה ק"מ מחופי תוניסיה, במרחק של כשעת טיסה מעיר הבירה תוניס. בירת האי היא חוּמֶת-סוּק, ומדרום לה השכונות שפעם היו יהודיות. ראש העיר הנוכחי שינה את שמות השכונות היהודיות לשמות מוסלמיים. בכניסה לרובע היהודי הוא הציב שלט "אל קודס בירת פלסטין > 3,900 ק"מ".

בג'רבה פועלים 14 בתי כנסת. המפורסם שבהם הוא "אֶלְגְרִיבָה", שלפי המסורת הוא הוקם לאחר חורבן בית המקדש הראשון ע"י כהנים שנמלטו מירושלים. הם לקחו איתם שרידי אבנים מהקירות ההרוסים של בית המקדש, ואחת מהן שימשה כאבן הפינה לבנין בית הכנסת הזה. בית הכנסת המקורי נהרס ונבנה מחדש פעמים אחדות במשך 2500 השנים האחרונות, והמבנה הנוכחי נבנה במאה ה19 על חורבות קודמו שנבנה במאה ה16. אבני היסוד המקוריות, לרבות האבן מבית המקדש, נמצאות עד היום במערה קטנה מתחת לאחד מקירות בית הכנסת. מסביב לבית הכנסת נבנתה שכונה יהודית שנקראה "חַארָה צַגִירָה" (הרובע הקטן), וכיום נקראת אר-ריאד.

"אלגריבה" בעברית זה "הפלאית" או "המתבודדת". לפי אגדה מסורתית, בתקופת בית המקדש הגיעה מארץ ישראל נערה יפה, ובנתה לעצמה סככה מחוץ לשכונת היהודים. נשות היהודים היו מביאות לה אוכל, ולמחרת גילו שהיא לא נגעה במזון. באחד מלילות החורף היתה סערת גשמים ורעמים, ואחד הברקים פגע בסככה שלה, שעלתה באש. למחרת מצאו אותה בתוך שרידי הסככה החרוכה, כאשר גופתה שלמה ללא פגע, נקיה וטהורה. היהודים הבינו שהיא היתה אישה קדושה. במקום שבו היתה הבקתה שלה נבנה בית הכנסת, שקרוי על שמה. השם השני של ביהכנ"ס הוא "שאקיפת ירושלים", שפירושו "הפרוזדור לירושלים".

כולנו מכירים את התהלוכה שבה מובילים ספרי תורה מבית משפחת עבו בצפת אל קבר רשב"י בהר מירון. גם בג'רבה יש תהלוכה דומה. היא יוצאת מבית הכנסת אלגריבה וחוזרת אליו, ונוהגים בה מנהגים שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם.

ההילולה מתחילה בשעות הבוקר בקריאת ה"אידרא" מתוך ספר הזוהר שחיבר רשב"י. אח"כ מוציאים ספר תורה עתיק לרחבה בכניסה לביהכנ"ס "אל-גריבה", ושמים אותו בתוך תיבה מיוחדת שעליה מנורות 7 קנים. זכר למדורות ל"ג בעומר שלנו.

שם מתקיים טקס מכירה פומבית של הזכות להובילו. מוכרים גם 7 ברכות, זכות להדליק נרות, זכות לקישוט המנורה בתכשיטים או בפרחים. המרבה במחיר – זוכה. המכירות הפומביות האלה מממנות את אחזקת בית הכנסת במשך כל השנה. את התהלוכה והטקסים מנהל ביד רמה רֶנֶה פרץ, בנו של נשיא בית הכנסת.

התהלוכה יוצאת מבית הכנסת "אלגריבה" אל הרובע הקטן ובחזרה, במסלול סיבובי שאורכו 4 ק"מ. בראשה מובילים את ספר תורה על עגלה מיוחדת שנראית כמו אופניים תלת-גלגליים.

אלפי אנשים צועדים בתהלוכה מאחורי העגלה, רוקדים באקסטזה, שרים וצועקים בגרונות ניחרים, ונשים משמיעות צהלולי קוּלוּלוּלוּ. לאורך המסלול תלויים דגלי תוניסיה. מוזיקה רעשנית בוקעת מרמקולים שמלווים את השיירה. צפוף, חם ולח. באויר מרחף ריח של זיעת האנשים, מעורב בניחוח בושם זול שמזליפות הנשים על הגברים שמשתוללים יותר מאחרים.

צעידה בקרבת העגלה המובילה נחשבת כבוד שנמכר בממון רב. לאחר כל עשרה צעדים מתחלפים רוכשי הזכות לצעוד צמוד לעגלה. בעצירות האלה ראיתי דחיפות ובלגנים, כאשר רנה משליט סדר ומקפיד שאף אחד לא יצעד צמוד לעגלה אפילו צעד אחד יותר ממה שרכש. למשפחות מסוימות יש חזקה על מעבר המנורה מול ביתם, והם רוכשים את הזכות בכסף רב, כי אחרים מעלים את המחיר בידיעה שהמשפחה לא תוותר על הזכות.

לאורך מסלול התהלוכה מתקרבות נשים לעגלה, ופורסות מעל ספר התורה מטפחות בד צבעוניות. אחרי כמאתיים מטר כבר אי אפשר לראות את הספר, ועל העגלה נראתה רק ערימה גבוהה של בדים.

שמתי לב שבתהלוכה הזו אין הפרדה בין גברים לנשים, והכל מעורבים אלה עם אלה, באופן שרבני צפת אינם מרשים בתהלוכה למירון. יהודיה מקומית הסבירה לי שמבחינתם ההילולה היא גם הזדמנות לצעירי הקהילה לפגוש יהודים מחוץ לג'רבה, כמו שבנות ישראל היו מחוללות בכרמים בט"ו באב. כך גם היא הכירה את בעלה.

כשחוזרת התהלוכה לבית הכנסת מדליקות הנשים נרות בכניסה, והגברים מתפללים מנחה וערבית. יש בהילולת רשב"י בג'רבה גם מסורת של סגולה למציאת זיווג. רווקים ורווקות כותבים את שמם על ביצה קשה, ומניחים אותה בתוך המערה מתחת לכותל. המערה קטנה ונמוכה, וגובה הכניסה כמטר בלבד. ירדתי לפתח המערה וראיתי כמות עצומה של ביצים כאלה, הרבה יותר מאוכלוסית יהודי תוניסיה.

בפתח המערה מתכופפות גם אימהות צעירות, כשבזרועותיהן עוללים רכים שנולדו מאז ל"ג בעומר הקודם, כדי שיספגו מקדושת המקום.

אחרים מתפללים -ובעיקר מתפללות- מול הקיר בכניסה למערה, כאילו היה זה הכותל המערבי. על קיר זה תלויים בתוך ארונות זכוכית טסיות כסף קטנות בגודל אגרוף או כף יד, שנראות כמו חמסות או "מגן" קטן לספר תורה אשכנזי. יש מאחוריהן סיפור מורשת: אנחנו מברכים "הגומל" כתחליף לקורבן היולדת וקורבן תודה, שהתבטלו בחורבן בית המקדש. יהודי ג'רבה נוהגים להוסיף לברכת הגומל גם לוחית כסף עליה חרטו את שמם ואת הנס האישי. לאחר העליה לתורה עם הטסיות, היו הגבאים תולים אותן על הקיר בארונות הזכוכית. נאמר לי שיש שם גם טסיות בנות 300 שנה.

חצר בית הכנסת מוקפת עמודים תומכי קשתות, שמאחוריהם יש "וקילה". אלה חדרי אירוח לשכן את היהודים שהגיעו מרחוק. בחצר נמשכים הריקודים והופעות של זמרים ופייטנים, ושם נערכים פיקניקים משפחתיים. אוכלים קוסקוס עם צלי כבש, בתוספת פְּרִיקָסֶה, או בּוּרִיק וסְפִינְג' מטוגנים. עשן המנגלים ממלא את החצר, שנראית כמו תיאורי קורבן פסח בירושלים "נאכל למנויו". השיכר זורם כמים. גברים מסתובבים בין המשפחות עם בקבוקי בּוֹכָה, שזה משקה אלכוהולי שמופק מתמרים או תאנים, ולוגמים "לחיים" שוב ושוב. נשים מסתובבות עם מגשים עמוסי עוגיות דִיבְּלָה ומָקְרוּט, מאפה ידיהן לכבוד ההילולה, ומפצירות בנו "תברך ותאכל".

מחוץ לביהכ"ס דוכני מכירות של מאכלים וביגוד וצעצועי ילדים. כך ה"זיארה" הופכת למעין "זארה".

סביב בית הכנסת יש אבטחה כבדה של שוטרים וחיילים, ואפילו מסוק מרחף מעל החוגגים. לפני שנתיים, ערב ל"ג בעומר תשע"ט, היו ניסיונות הצתה של שני בתי כנסת באי. המשטרה הצליחה לתפוס את הפושעים, ומשרד הפנים הודיע שהרקע הוא פלילי ולא דתי, במסגרת מחאה חברתית על יוקר המחיה.

המטה הישראלי ללוחמה בטרור מפרסם מידי שנה אזהרת מסע לא להגיע לג'רבה. לולי הגבלות הקורונה, אפשר שהשנה אזהרת המסע היתה חמורה משנים עברו. זאת בגלל שלפני שנה וחצי נבחר בתוניסיה נשיא אנטישמי, שמסית את הציבור המוסלמי נגדנו. היהודים המקומיים מדווחים על פחד בחצי השנה האחרונה, ועל התנכלות מצד שוטרים. בל"ג בעומר בשנת 2002 פוצצו אל-קאעידה משאית תופת ליד בית הכנסת אלגריבה, והרגו 21 יהודים ותיירים. במהומות האביב הערבי בשנת 2011 צעדו מול בית הכנסת איסלמיסטים קיצונים עם דגלים שחורים וקראו סיסמאות אנטישמיות. הפעם איש לא נפגע. בחג שמחת תורה בשנת 1985 אחד השוטרים שאיבטחו את ביהכ"נ פתח באש על היהודים, ורצח שלשה מתפללים ופצע רבים.

עד הקמת מדינת ישראל חיו בתוניסה כ-100,000 יהודים. כיום חיים שם רק כ1,500 יהודים, שני שליש מהם באי ג'רבה. הרב הראשי של תוניסיה, הרב מצליח מזוז זצ"ל, נחשב "החלל האחרון של מלחמת ששת הימים". כשבוע לאחר סיום המלחמה, ערבים זועמים היכו אותו למוות על מדרגות הכנסת הגדול בתוניס ביציאתו מתפילת שחרית. בני משפחתו עלו ארצה, וכשילדיו בגרו הקימו את ישיבות "כסא רחמים" בירושלים ובני ברק. אחד מבניו, ראש הישיבה ר' מאיר מזוז, מכהן גם כחבר מועצת החכמים של ש"ס.

בעיר אופקים ישנו בית כנסת בתבנית ביהכנ"ס אלגריבה, שנבנה בשנות ה70 לפי זכרונות של הרב. לימים התברר שמידות ביהכנ"ס באופקים וצבעיו הפנימיים הינם זהים למקור. גם באופקים מקיימים בל"ג בעומר את ההילולה המסורתית כמו בג'רבה בזעיר אנפין.

ממשלת תוניסיה מעודדת את הילולת רשב"י בג'רבה, ולפני שנתיים אף הנפיקה בול לכבוד הארוע, שעליו תמונת ביהכנ"ס אלגריבה מבפנים.

צילומים: מאיר אלפסי, יאיר שרקי, ויעקב מאור

הכותב היה אורח משרד התיירות של תוניסיה