לפני פורים חזרתי מביקור מפריז. מאחר שנכנסנו לבידוד לאחר חזרתנו מעיר האורות, קראתי את המגילה בבית, ולא נחספתי למחלת הקורונה בחגיגות פורים. בזמנו אמרתי: “We’ll always have Paris” במעט מרירות. אבל התברר שהכול היה לטובה.
אחד ממוקדי ביקורנו היה הרובע היהודי הישן של העיר, לה מראי Le Marais. הוא גם מכונה "פלעצל", מקום קטן ביידיש. השכונה ממוקמת ב"רביעי". הרי פריז מחולקת לכעשרים רובעים, בצורת שבלול. המיקום די מרכזי, ולא רחוק מאתרים היסטוריים ומוזיאונים רבים. פירוש לה מראיי הוא "הביצה" ואכן היתה כזאת פעם. לפני שהארמון המלכותי עבר במאה ה-17 לוורסיי Versaillesמחוץ לעיר, כס המלוכה עמד קרוב לשכונה זו, ובני האצולה גרו בה.
לאחר מכן, השכונה הידרדרה ובמשך השנים חלקים ממנה הפכו לאזור תעשייה זעירה ושכונת מהגרים ועוני. לכן האזור משך יהודים, בעיקר מהגרים, בשתי המאות שעברו. גם היום, כשרוב האוכלוסיה היהודית עבר לרובעים חדשים יותר, העבר משאיר את רשומו במסעדות יהודיות (לא כולן כשרות!), בתי כנסת, חנות ספרי קודש, מוזיאון האומנות וההיסטוריה של היהדות, וסיפורים מרתקים. כדאי להקדיש זמן לשכונה זו, ומאחר שהיא ממוקמת די קרוב לאתרים מושכים אחרים, ניתן לעשות כמה גיחות ולהנות מהמסעדות, לבקר במוזיאון היהודי, להתפלל במנין או להשתתף בסיור רגלי מודרך. השכונה מאד מבוקשת דווקא לצעירים, והיא הפכה למוקד פעילות תרבותית "על הקצה".
במאה ה-19 עברה פריז פיתוח גדול והתחדשות שכללו בניית שדרות רחבות ומבנים מונומנטליים ושכונות מגורים חדישות ומרווחות שעשו שמות באזורים נרחבים ששרדו בימי הביניים. כל זה פסח על לה מראי, וברובע זה ישנם עדיין רחובות צרים ומתפתלים, ובפאתי האזור עומדים מבצרים כמו לה קונסיירג'רי la Conciergerie שפעם היה ארמון מלכותי, שהפך להיות הכלא שמשם נלקחה מרי אנטוונט למותה, כנסיית סנט שפל Sainte Chapelle ובה חלונות וויטראג' מיוחדים שבחלק מהם מופיעים איורים מהתנ"ך, כמו מכירת יוסף ומלכי ישראל. המקום נחשב לאתר היסטורי היום, ועבר שיפוץ נרחב בשנת 2015.
יש מספר בתי כנסת פעילים ברובע הזה. אחד מהם נקרא דה טורנל Synagogue des Tournelles. הוא נבנה בשנת 1871 לקהילה היהודית מאלזס (כעת הנוסח הוא של עדות המזרח). בנוי בסגנון רומי-ביזנטיני, ובו אלמנטים מפלדה שעוצבו על ידי המהנדס גוסטב אייפל שתכנן גם את המגדל המפורסם בעיר.
אחד מהמבנים המרשימים בשכונה הוא בית הכנסת "אגודת הקהילות" ברחוב פאווה Rue de la Pavee’ 10. נוסד על ידי מהגרים רוסיים בתחילת המאה ה-20, אביו של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג זצ"ל כיהן שם כרב. אדריכל הבנין היה הארכיטכט המפורסם הקטור גיימרד Hector Guimard שזכה למוניטין הודות לעיצובו של הכניסות לרכבת התחתיתLe metro בסגנון האר-נובו. בית הכנסת ידע תלאות מלחמת העולם השנייה וניזוק רבות, ועבר שיפוץ ושיחזור בשנים האחרונות. כדאי מאד לבקר שם, במיוחד בשעות התפילה. התפללנו שם מנחה וערבית, ונהנינו מהאוירה והניחוח של פעם.
אם מחפשים "געשמאקט" (טעים) של פעם, חייבים לאכול במסעדות הכשרות בסביבה. במרביתם המחירים סבירים מאד (10-20 אירו לסועד) אבל יש לוודא שיש במקום תעודת כשרות ak בית הדין של פריז. ישנן מסעדות בסגנון יהודי שאינן כשרות, או לפחות שאין להן תעודה. גם ברובעים אחרים יש מסעדות כשרות לרוב, אבל כמעט שאין אזור שאפשרויות כה רבות.
ביקור במוזיאון לאומנות והסטוריה של היהדות (le musée d’art et d’histoire du Judaïsme) מומלץ ביותר, גם לתייר הישראלי שידיעותיו ביהדות אינן קלושות. באמצעות המוזיאון ניתן לעמוד על החוויה היהודית בצרפת לדורותיה, ולבחון מקרוב את הקשר, שלעיתים היה – וממשיך להיות- די טעון, בין החברה והתרבות הצרפתית לבין היהודים שגרו בארץ זו. הבנין עצמו מרשים, וחלקו בית מידות אצילי מהמאה ה-17. המוזיאון כלול ברשימת האתרים של כרטיס Paris museum pass המאפשר כניסה למוזיאונים רבים. לא רחוק משם (17 rue Geoffroy l’Asnier ) תמצאו את המוזיאון לשואה הכולל קיר זיכרון לנספים ולחסידי אומות העולם. על קיר הענק המתמר על הבנינים בסביבה, כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכתובית בצרפתית המבקשת מכל העובר לרכון ראש לזכר קרבנות השואה הקדושים.
ליד rue des Rosiers רחוב שיחי הוורדים, נמצא פארק עירוני קטן וחביב על שם ג'וסף מינירה Joseph Migneret , מנהל בית ספר, חסיד אומות העולם, שחירף את נפשו להציל יהודים מגירוש למחנות ההשמדה. יש טבלת זכרון במקום לזכר הנספים מהשכונה.
באזור הצפוני של לה מראי, ברובע השלישי, נמצא פארק מיוחד ביופיו Square du Temple Elie Wiesel כיכר הטמפל- אלי ויזל, על שם הסופר היהודי שהיה גר באזור. ספריו הרבים הנציחו את השואה, וגם היה כתב של "ידיעות אחרונות" בפריז בזמנו. אלי ויזל זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1986. ה"טמפל" המוזכר הוא אכן בית המקדש, או יותר נכון, מסדר הטמפלרים או "אבירי מקדש שלמה" ממסעי הצלב. לאחר נצחון המוסלמים על ירושלים בסוף מאה ה-13, ירדו לעתלית ולבסוף חזרו לאירופה. המפקדה של אבירים היה ב"מבצר המקדש" שעמד במקום ובשמו מכונה הכיכר. בתחילת המאה ה-14 המלך פיליפ הרביעי האשים אותם בכפירה ומעשי תועבה, ונרדפו והועלו על המוקד.
אתר נוסף, בלב השכונה, הוא כיכר ווג' Place des Vosges . כיכר זו מוקפת בבנינים מהמאה ה-17 מחומר שנחשב לחדיש בזמנו: לבנים. זו הכיכר הראשונה שתוכננה מראש, ונפוליאון חשב שהיא היפה ביותר בכל העיר. מסביבה חיו אצילים עד למהפכה. ביקור שם נותן תחושה של עידן שחלף, וגם מאפשר להנות מאי ירוק בתוך העיר.
בנסיעה של כמה תחנות ברכבת התחתית, או הליכה ברגל במשך כ-20 דקות, אפשר לבקר במוזיאון הלובר Louvre שהוא עולם ומלואו, ומוזיאון האורנג'ריL’Orangerie שנבנה במיוחד לציורי קיר ענקים של האומן הדגול קלוד מונה. לא רחוק משכונת לה מארי נמצא גם מרכז פומפידוCentre Pompidou לאומנות מודרנית. נהניתי במיוחד מציוריו של האומן היהודי מארק שאגאל.
פריז היא עיר ידידותית מאד לתיירים, וניתן להגיע לכל המקומות התיירותיים בקלות דרך הרכבת התחתית וברגל. לא כל תושביה דוברי עברית (או אנגלית), ויש פרוורים שלא מומלץ ליהודים להסתובב שם. לרוב, אין לתייר עסק באזורים האלה. אמנם ראיתי אנשים רבים שכנראה ממוצא ערבי, אבל לא חשתי עוינות מצדם. לא נתקלתי בפריז בגלויי אנטישמיות. כל אנשי המקום התנהגו בנעימות ואדיבות כלפיי. זה בהחלט עוזר לפנות אליהם בצרפתית, אבל היו גם ששמחו לדבר באנגלית לתיירים. היהודים שפגשתי בבתי הכנסת היו חביבים ולבביים ביותר, וכנראה לרובם יש קרובים בארץ (והצטערו שאיני מכיר אותם אישית). ישנם בתי כנסת יפים ומרשימים ביותר שרק כמה עשרות מתפללים בהם בימות החול. בראש חודש אדר התפללתי בבית כנסת שהיה יפה ומקושט להפליא, ובארון הקודש עמדו עשרים ספרי תורה בערך, אחד לכל מתפלל באותו בוקר סגרירי. כעת, ברוב בתי הכנסת מתפללים בנוסח עדות המזרח.
יש המון מקומות אחרים שכדאי לראותם בהם בפריז. ביקור של חמשה ימים בהחלט אינו ממצה את החוויה. ניתן להקדיש יום שלם למוזיאון הלובר בלבד. ועדיין ולא להספיק הרבה ממה שיש לראות שם. כמובן, אין לוותר על ארמון וורסי Versaillesשנמצא כשעת נסיעה ממרכז העיר, ודורש רובו של יום להנות מהארמון וגינות הנוי מסביבו. אומנות, היסטוריה, ארכטקטורה, אופנה, מסעדות כשרות, חוויות- הכול מחכה לכם בפריז. מומלץ להקדיש לפחות אחר הצהריים אחד, אם לא כמה ביקורים, לרובע היהודי הישן, לה מראי.
