בצפון-מזרח היער השחור, במקום שנראה כאילו נשמר בסוד רק ליודעי ח"ן, הוכשר המטבח באחד המלונות הקטנים והציוריים ביותר שראיתי באירופה. מדובר ב־Schwanen Resort, מלון משפחתי בכפר אוֹבֶּרְטָל, יישוב מיניאטורי של כשלושים בתים, שנראה כמו גלויה ציורית משנות ה־50. הכפר שוכן בלב ערוץ נחל, וכביש בודד חוצה אותו לאורכו.
הכפר כה נידח, כה דיסקרטי, עד שהוא אינו מופיע במפות הרגילות. כדי למצוא אותו, יש להקיש בגוגל את שם העיירה הסמוכה מיטלטל Mitteltal, כאילו זהו בן סורר שבחר לעזוב את הבית לטובת חיי פרישות בלב היער.
הדרך המובילה לשם היא חלק מהקסם. נסיעה בינות עצים של יער עבות שחונק את האור, כמעט עד כדי כך שאפשר להבין מדוע קוראים לו "היער השחור". בכל כמה קילומטרים, מתפצל שביל קטן לעבר חווה משפחתית, בית עץ, פרה בודדה הלועסת עשב בקצב של מנטרה טיבטית. כל המרחב כולו עטוף בצללים רכים וריח של טחב, שמזכיר ספרים ישנים וסיפורים שנשכחו מזמן.
המלון נעים ומרווח, אך לא מהסוג המלוקק. הוא מציע פשטות מעודנת, שורשית, שאינה מתחנפת. החדרים גדולים ומרווחים ונקיים מאוד.
לכל חדר מרפסת. מהמרפסת של חדרי ראיתי את קצה היער כאילו צויר במכחול ירוק. בקצה הגינה, במרחק של כ15 מטר מהחדר, נחל דק מפכפך בעצלות, כמעט מבויש. בלילה, כשהשקט ירד כמו שמיכת קטיפה, השארתי את הדלת פתוחה ונרדמתי לצליל מונוטוני של מים הזורמים על אבנים. כמו מוזיקת רקע טבעית לקריאת שמע על המיטה.
בפינה אחת של העולם הזה, איש התיירות ממבשרת ציון, הרב יעקב לופט, הכשיר אזור במטבח המלון, והטבחית היא אנה, רעייתו. זכיתי להתארח במלון זה בשבוע הראשון להפעלתו בכשרות, למען קבוצה מאורגנת של מחלקת 'מסורת' בחברת 'קשרי תעופה'.
האוכל היה הפתעה גמורה.
לקבוצה הכשרה סידרו חדר אוכל נפרד. ניחא. אבל מה שיצא מהמטבח? זה כבר היה משהו אחר. היו שם מנות שלא התנצלו על כך שהן כשרות. הן פשוט היו טעימות בטירוף. בלי התחכמויות. המזנון היה עמוס בשפע ובטעמים. טעם של בית, של כוונה, של מישהי שבישלה את זה עם כל הלב.
למעלה: מזנון ארוחת בוקר. למטה: מזנון ארוחת ערב.
זה לא היה מה שאנחנו רגילים לראות בקבוצות כשרות באירופה. לא שאריות שנמסרות בנימוס דרך דלת צדדית של בית חב"ד. כאן הכל חם. טרי. חי. הצלחות מחרסינה, לא חמגשיות אלומיניום עם אוכל קפוא שהופשר. הסכו"ם מתכת אמיתית. לא פלסטיק חד-פעמי שמתכופף מול קציצה נחושה.
בשבת שהתארחנו במלון, חל יום הולדת לשני חברים בקבוצה. לכבוד יום ההולדת המלון הפתיע אותנו בעוגת 'היער השחור'. שכבות שוקולד, קצפת פרווה אמיתית, וליקר דובדבנים שנסחטו ביד. המלון לא ביקשו תשלום נוסף כמקובל. לא הזכירו את זה. מחווה קטנה, אבל אמיצה. כאילו רצו שנרגיש אורחים ולא לקוחות. וזה עבד.
בלילה האחרון הפתיעו אותנו עם ברביקיו בחצר, על המדשאה שעל שפת הנחל. אש חיה. פרגיות שצללו ישר מהמנגל לצלחת. קציצות המבורגר שעדיין שמרו על מיצים וצל של חריכה מושלמת. נקניקיות שהתפצחו בין השיניים כמו זיקוקי טעם. אפילו פיתות הגישו לנו, אולי כדי לקיים את הפסוק "נותן לחם לכל בשר". לילדים הכינו גם שיפודים עם מרשמלו צלוי על האש. ובאוויר – ריח של עשן, צחוק שקט, וצליל המים של הנחל שנשמע כמו רקע לסרט דוקומנטרי על עולם שנעלם.
לדלתות בחדרי המלון יש רק מפתחות מיכניים, כך שבשבתות אין בעיה של חילול שבת בפתיחה וסגירת דלת באמצעות כרטיס מגנטי שמפעיל מערכת חשמלית.
אך לא הכל מושלם מבחינת שמירת שבת. האורות בחדר המדרגות ובמסדרונות נדלקים באמצעות חיישני תנועה. כאשר אנו עוברים לידם, נדלק אור.
בערב שבת בקשתי ממנהל המלון, ולאד גוסקוב, לנטרל את החיישנים. התברר שאין לו אפשרות כי מערכת התאורה אינה פועלת על חיישנים חיצוניים, אלא לכל נורה יש חיישן פנימי. לפיכך בקשתי לכבות את המנורות, אך הוא סירב בגלל אורחים אחרים שהתארחו במלון.
לימדתי אותו את הלכות שבת לגבי 'גרמא' בהפעלת חשמל. הגוי החביב הבין, ובסוף השיחה הוא הודיע לי שהוא עומד לקנות עוד נורות חשמל רגילות בלי חיישן, ובכל ערב שבת שבה יתארחו קבוצות דתיות, יוחלפו הנורות בכל בתי המנורה למשך השבת. כך האור יהיה דלוק בכל השבת. בלי חילול.
יש למלון שוונן יתרונות רבים, אך מצד שני נתקלתי גם בחסרונות ברי תיקון בקלות: א- בחדרים אין מכונת קפה או קומקום חשמלי. יש מיחם מים למטה בחדר האוכל, אבל זה נפתח רק ב8 בבוקר. מי שקם מוקדם אינו יכול ליהנות מקפה רענן לפני תפילת שחרית. ב- הווייפיי אינו יציב ונקטע וחוזר פעמים רבות. בכל קטיעה עובר הטלפון לרשת סלולרית, וזה "זלל" לי את הסים המקומי. ואחרון- במלון הזה מחליפים מגבות ומצעים רק כשמגיע אורח חדש או בתחילת שבוע. לא מחליפים מגבות בכל יום. כששאלתי על כך, קבלתי תשובה: "גם בבית אתה לא מחליף מגבות אחרי כל מקלחת בכל יום".
המלון מתאים מאוד לנופש זוגי או משפחתי. אפשר גם לצאת ממנו לטיולי כוכב באתרי תיירות ביער השחור, ולחזור למלון מידי ערב. המרחקים סבירים. למשל, שטרסבורג 63 ק"מ, באדן באדן 45 ק"מ, פארק אירופה 55 ק"מ וכן הלאה. אפילו הסופרמרקט היחיד בסביבה שמוכר גם מוצרים כשרים, נמצא במרחק כ20 ק"מ מהמלון. ולמרות זאת, זמן הנסיעה ארוך יחסית. הנסיעות לאתרים אורכות כשעה ואף יותר, בגלל שהכבישים מתפתלים במורדות היער השחור, ואי אפשר לנסוע במהירויות שאנו רגילים. אבל הדרך המקסימה ביופיה מחפה על החסרון הזה.
אך נדמה לי שהנוף האמיתי נמצא מטרים ספורים מהמלון: שביל סלול החודר פנימה לתוך היער. באחד הכפרים ביער השחור התגוררו האחים גרים, מחברי אגדות הילדים שליוו את ילדותנו. זה היה נוף מולדתם. כאן גם אנחנו יכולים לחוות בעצמנו את הרקע והנופים של סיפורי הילדות שלנו. מפעם לפעם אנו נתקלים בבקתה או בבית בודד בלב היער. מיד אנו נזכרים בסיפור על 'כיפה אדומה', שהלכה ביער כזה לבקר את סבתא שלה שהתגוררה בבית אחר ביער, ובדרך פגשה את הזאב, וההמשך ידוע. בטיול הרגלי שלנו לא פגשנו זאב, אבל פגשנו פרות רועות לבדן באחו, ושמענו או ראינו ציפורים רבות.
כאשר אנו שומעים ציוצי ציפורים ביער, אנו נזכרים בסיפורי 'עמי ותמי' (הנזל וגרטל) שטיילו במעבה היער, וכיצד עמי פיזר פרורי לחם ועוגיות כדי לסמן את מסלול הדרך חזרה הביתה. ציוצי הציפורים פה מזכירים לנו שהציפורים אכלו את הפירורים, וכך עמי ותמי לא יכלו למצוא את סימני הדרך שיובילו אותם חזרה לביתם.
למי שיגיעו למלון שוונגן לנופש משפחתי, אני ממליץ לארוז גם את הספרים 'כיפה אדומה' ו'עמי ותמי', כדי להקריא לילדינו את הסיפורים בתוך היער שבו התרחשו. זו יכולה להיות חוויה מאלפת לילדים, וזמן איכות משפחתי בלתי נשכח.
לפעמים נדמה לי שהיער הזה הוא לא מקום, אלא מצב נפשי. סוג של געגוע למה שאבד: הפשטות, השקט, האפשרות לשבת עם ילדיך ולהקריא להם מתוך ספר את הסיפור על כיפה אדומה, והפעם לא מדמיון, אלא בתוך אותו היער עצמו.
בשיחת הסיכום של הקבוצה המאורגנת של קשרי תעופה, ציינו הכל שהמלון הזה, ובמיוחד האוכל שהוגש לנו, היוו את החוויה המרכזית בטיול. יותר מביקורים מרגשים במקומות במו בית הכנסת של רש"י, המרפסת של הרצל, או הכלא בו נכלא המהר"ם מרוטנברג. זה היה אחד מהרגעים ההם, לא מתוכננים, לא מעונבים, שגורמים לך להבין למה בכלל אנחנו נוסעים. לא רק בשביל ה"אתרי חובה". אלא בשביל ביס כזה, רגע כזה, שבו הכול פשוט נכון.
